חלק מהדברים המתוארים להלן קרו באמת.
במיוחד החלק עם השוטרים.
"אחי," אומר לי א', השוטגאן שלי, "נרדמת לי היד".
שעה קודם, בחיוך רחב מדי, אני מחלץ את המפתחות של האינפיניטי G37S קופה מאצבעותיו הקמוצות של ג', האיש שלנו בסוכנות הרכב. כתב הרכב הרגיל של makoגברים חולה או משהו. אני לא יודע. לא איכפת לי. חמוקיו האירופים של האינפיניטי מנצנצים בשמש הלוונט. מתחת למכסה המנוע הוא משרג את 320 כוחות הסוס שלו, נוהם כחתול עצל, כאילו אומר: בוא, בוא נראה מה אתה שווה.
מראש ידענו שאנחנו לא רוצים עוד ביקורת רכב כמו כל ביקורות הרכב: בשביל לדעת מה הסל"ד שלו ומה נטיית הגוף שלו בפניות אפשר לקרוא מפרטים באינטרנט. רצינו לספר איך נראית חוויית הנסיעה. רצינו לבחון איך הוא בשאלות החשובות שאתה צריך לשאול לפני שאתה קונה רכב ספורט שעולה כמו המשכורות השנתיות של כולנו ביחד. בקיצור: רצינו לבחון אם הוא מושך כוסיות.
נהגתי על הכביש של הטיילת. פתחתי את החלונות ואת גג השמש. החלקתי דיסק למערכת. רוק ניינטיזי נזל מהרמקולים. א' החזיק מחברת ועט על אדן החלון. הסיכום היה שכל מבט שאנחנו מושכים מבחורה שווה קו אחד, אם היא כוסית, שניים, ואם זאת מישהי שראינו בפריים טיים של ערוץ 2, שלושה קווים. המחברת שכבה ריקה, בוהקת בשמש הצהריים.
"אחי", אומר לי א', "נרדמת לי היד. אף אחת לא מסתכלת לכאן".
וזה היה נכון. המבטים היחידים שהאינפיניטי קופה משכה היו שייכים לגברים. דבר אחד יישאר קבוע במהלך כל סוף השבוע שלנו עם האוטו הזה: הוא ירשים בעיקר נהגי מוניות. אה, ושוטרים. אבל לזה נגיע בהמשך. את הבחורות, מכל מקום, אי אפשר להאשים: העיצוב של האינפיניטי, שעוצב בקווים סולידיים ונצבע בצבע אפור-ליסינג, פשוט לא מושך מבטים מעיניים לא חקרניות. בעיני הבחורה הממוצעת ברחוב, האינפיניטי הוא פשוט מין מזדה 6 גדולת מידות.
טוב, מה הלאה.
***
בתקופה המסויימת הזאת בהיסטוריה, שבה מכוניות יפניות נחשבות לזולות וסולידיות ורכבי יוקרה צומחים בהרים המושלגים של אירופה, לחברות רכב אסייתיות (וגם לחברות אמריקאיות עם שם רע ואשראי יותר גרוע בבנקים) יש מותגי יוקרה נפרדים, כדי שלא תבלבל בין ההונדה הזולה שיש לשכן הגמלאי שלך ובין האקורה המגניבה שלך. להונדה יש את אקורה, לטויטה יש את לקסוס, ולמיצובישי... מה באמת יש למיצובישי?
אינפיניטי היא המותג הצעיר, הבועט והיקר של ניסאן, ולמרות שה-G37 נראה כאילו הוא בן ארבעים, מתחת למכסה המנוע הוא חתול צעיר שמחכה להסתער על האספלט. פשוט אי אפשר להיות עדין עם הרכב הזה: נסה לנהוג בו במתינות, ומשהו בתגובה של המנוע כאילו יגיד לך "קדימה. תלחץ כבר על הגז. תלחץ. תלחץ. תלחץ אמרתי לך". הוא כבד בחנייה, קליל ב-190 קמ"ש. כשאתה באפס מהירות, הוא רכב גדול מדי לרחובות של תל אביב; כשאתה באמת לוחץ על הגז - יש ב-G37S מין דלת סודית בדוושה, תצמיד אותה עד הסוף ואז תגלה שאחרי אותו עד הסוף יש עוד קצת ללחוץ אם אתה מתאמץ, בשביל מכת גז אמיתית - בקיצור, כשאתה באמת לוחץ על הגז, אחרי 5.8 שניות אתה מגיע מ-0 ל-100, ואחרי עוד 5.8 אתה גם שוכח מה האורך ומה הרוחב שלך ומתמקד רק במאמץ לא לחייך כמו מטומטם.
יש לו פיצול אישיות, לאינפינטי: מצד אחד יש לו 320 כוחות סוס במנוע של 3.7 ליטר, מצד שני הוא מצפצף אם הנוסע לצידך לא חגר את חגורת הבטיחות. מצד אחד הוא רכב ספורט, מצד שני הוא נוסע חלק, רך, לא בועט בך, לא מטלטל אותך. רכב ספורט למפונקים.
הנהיגה רכה, יש שיאמרו רכה מדי, יש שיאמרו שאם קנית אוטו ספורט עם הילוכים אוטומטיים אתה מעין אוויל או עצלן. אבל יש משהו מאוד מנחם באינפיניטי: אחרי חמש שעות של האצות ובלימות בכבישים המשובשים של ישראל אתה עדיין רענן כאילו רק קפצת להביא סיגריות מהמכולת.
***
הגיע הזמן לאיזה מבחן ביצועים, ולטובתנו התגייס כתב-הדו-גלגלי-אני-סנוב-מדי-לארבעה-גלגלים של makoגברים, שיכונה להלן נ'. נ' בדק את ה-VFR800 של הונדה. ליוותה אותו המורכבת הקבועה שלו, שהעיפה מבט במושב הצר של האופנוע ובמושבי העור של האינפיניטי והודיעה שהיא נוסעת איתי.
נ' רכן על האופנוע. אני החלקתי את הדיסק למערכת. גאנז אנד רוזס הטביעו את הקולות של איילון. הוא פימפם פעמיים. אני סגרתי את גג השמש. הרמזור התחלף לירוק. הצמדתי את הדוושה לרצפה. ב-5.7 שניות הגעתי מאפס ללעמוד בנתיב השמאלי מאחורי איזה אפס. נ' זיגזג בין המכוניות בחן של היפופוטם שבע ונעלם מן העין. מי בכלל קונה רכב ספורט בישראל? בשביל מה, בשביל לעמוד בסטייל בפקקים באיילון?
המורכבת אמרה, "בדרך חזור, אני רוצה לנסוע איתו".
טוב, מה הלאה.
***
האינפינטי G37S קופה, כלומר, הכי טוב שאתה יכול להשיג בארץ, עולה 460 אלף שקל (גרסאות בסיסיות יותר עולות מעט פחות מ-300 אלף). מי משלם בארץ 460 אלף שקל על רכב ספורט? סע קצת בצפון תל אביב ותגלה שלא מעט אנשים.
ועם זאת, גם אם יש לך את הכסף, יש משהו מאוד מייאש ברכב ספורט. אפילו רכב ספורט נוח במיוחד. בכל פעם שתלחץ על הגז האוטו יבקש ממך לקרוע את האספלט, ובכל פעם שתרצה לקרוע את האספלט תגלה שאין באמת אספלט לקרוע: ב-20 הקילומטרים הרבועים שאנחנו לכודים בהם אין באמת כבישים לנהוג בהם. וגם הם רצופים שוטרים. ומי רוצה רכב ספורט כדי לנסוע 90 קמ"ש.
זאת בעיה יסודית שנוגעת לכל רכב ספורט שאתה יכול לקנות כאן: בתנאים האלו, במחירים האלו (בארה"ב אפשר לקנות אינפיניטי ב-35 אלף דולר), אולי נכון יותר לנסוע לחו"ל מדי פעם ולשכור שם רכב.
***
ועם זאת.
בלילה שבין שישי לשבת מצאנו את עצמנו בהרים שליד ירושלים. בכבישים המתעקלים, העולים ויורדים, ממועטי המכוניות, גילינו את המכונית האמיתית מתחת לאינפיניטי. הסטנו את ההילוכים ממצב אוטומטי למצב DS - אוטומטי-ספורט - הזזנו את המושבים ממצב נינוח למצב ספורט, כיבינו את המוזיקה כדי שנוכל להקשיב למנוע (האינפיניטי, חלק מאג'נדת הנוחות בכל מחיר שלה, שקטה כעכבר). משהו קורה לרכב הזה אחרי קו 5,000 הסל"ד. אתה מרגיש כאילו אתה פורץ החוצה מתוך האונייה העצומה הזאת בתוך מכונית קטנה ונבזית יותר. המנוע שאג עכשיו. אנחנו שאגנו איתו. כל הזמן הזה, ההיגוי, הבלמים האדירים של הרכב הזה, כולם חברו כדי לתת לנו את התחושה שאנחנו מרחפים מעל הכביש, לא נוגעים בו, שטים כמו מטוס קרב מנמיך טוס בין מעט המכוניות שאיתרע מזלן לחלוק איתנו את הכביש הזה.
לא כל אחד יכול להיות בעלים של רכב ספורט, אפילו אם 460 אלף שקל שוכבים במקרה בארנק שלו. האדרנלין עשה שמות במוחות שלנו. אחרי הירידות של ים המלח סבלנו בעצמנו מירידת סוכר. אחרי כמה שעות כשלנו החוצה מהאוטו וישבנו לנוח על האספלט. א' הדליק סיגריה ואמר שהוא צריך חיבוק. האינפיניטי הבהב בעצלתיים באורות המצוקה, כאילו אומר בשעמום, נו? מה הלאה?
***
ועם זאת -
בדרך חזרה לעיר חשבנו שנעבור דרך רחוב מסויים, המשמש לבילויים, ונבדוק אם אולי בלילה המכונית הזו עושה רושם. יש שוטרים רבים ברחוב הזה, שמחפשים עבריינים ואנשים עם מכוניות יפות להיטפל אליהם. השוטר השלישי שעצר אותנו במרחק נסיעה של בלוק אחד היה מאוד אדיב כשנתנו לו את התעודות של הרכב וסיפרנו לו שהוא כבר השלישי שמעניין אותו מאוד אם יש לנו רשיון נהיגה, אבל אמר שהוא די בטוח שגם השוטר הבא יתפוס איתנו שיחה דומה. הוא צדק: עוד אנחנו משתלבים בחזרה בתנועה, ידי על חגורת הבטיחות, קפצה אלינו השוטרת האחרונה ברחוב ונתנה לי דו"ח משום שלא חגרתי. "אוטו יפה", היא העירה, ואני סלחתי לה על הדו"ח באותו הרגע - אחרי הכל, היא הייתה הבחורה הראשונה ששמה לב.