במילואים האחרונים שעשיתי היינו בבסיס מלא בתצפיתניות. כל הבסיס היה מלא בחיילות צעירות וחמודות, אבל מעל כולן הייתה אחת עם עיניים מלוכסנות, מין שילוב מהמם של מלכות היופי של תאילנד וקולומביה. באחד הערבים עברו לידי שני חברים מהפלוגה, שניהם חצו את גיל ה-35 מזמן, שניהם מקולחים ולבושים במכנס טרנינג שהם הביאו כדי לישון אתו וחולצה קצרה. הם נראו מרוצים, מרוכזים, ובעיקר חדורי מטרה. אהה, ושכחתי, שניהם גם נשואים טריים יחסית.
"לאן?" אני שואל אותם.
"אנחנו הולכים לחפש את החיילת הגבוהה הזו, המלוכסנת, ראית איזה מדהימה היא?"
"לא יודע, אולי לא שמתי לב", שיקרתי. "אבל מגורי הבנות סגורים ואסור להיכנס לשם", הוספתי.
"בסדר, אז נבקש ממישהו לקרוא לה החוצה אלינו", הם ענו בביטחון.
אני מסתכל עליהם ומנסה להבין. אתם עוד רגע נושקים ל-40 בבסיס מלא בחיילים צעירים ורעננים, ואתם יוצאים למסע אחרי הבחורה הכי יפה בארץ שקטנה מכם בכמעט 20 שנה. מה אתם חושבים שיקרה? היא תשב בחדר משועממת, מישהו יגיד לה ששני מילואימניקים שמנמנים מחכים לה בשער, והיא תגיד: "בונ'ה! דווקא בא לי על שני אלה!".
מה? למה? למה אתם חושבים שזה מה שיקרה? זה מכעיס אותי ואני לא יודע למה. טוב, בעצם אני יודע למה. לי בחיים לא היה את האומץ לעשות דבר כזה. אני אפילו לא מגדיר את זה אומץ - לא יודע מה זה, אולי חוסר מודעות עצמית?
החיים לא מכינים אותך לגיל העמידה. הם לא מכינים אותך להיות פחות רלוונטי. אני חושב שהייתי רלוונטי עד גיל 35 בערך. מתישהו פשוט איבדתי את זה. אני לא אומר שקודם דוגמניות צעירות נשכבו והחזיקו לי את הרגל כדי שלא אלך - אבל היה לי שוק. היו לי לא מעט דייטים, היו לי הצלחות, היו גם כישלונות. בסך הכול היה בסדר. באיזשהו שלב הפכתי לכמעט שקוף, לפחות בתחושה. אולי זה הגיל, אולי השיער הלבן שכובש יותר שטחים מישראל בששת הימים, אולי עודף המשקל. כנראה שהכול ביחד.
זה לא שאני מסתובב ומתחיל עם נשים ונתקל בסירוב. וזה לא שאני מקבל מבטים של גועל מנשים זרות. אבל המבטים החטופים שהיו פעם, דפיקות הלב המואצות כשמישהי בוחנת אותך, הכול נעלם. אני לא צריך נשים שיתחילו איתי, אני נשוי וממש לא צריך את זה.
אבל אני צריך את המבט הפלרטטני מדי פעם, את החיוך הקטן, זה ריגוש שאני כבר לא פוגש. אני רוצה לפגוש חיילת במקרה, שתמרח עליי, ואני אגיד לה "את נורמלית? אני יכול להיות אבא שלך!". אני רוצה להדוף. אני רוצה מישהי שתדחוף לי פתק עם מספר טלפון ואחזיר לה אותו ואלחש לה "אני נשוי, סליחה, קחי את הפתק בחזרה". זה הכול.
כל "יועץ", ואני לא מדבר על אלון גל, אלא על גברים בגילי, יגיד תמיד את אותו הדבר בדיוק על הזוגיות שלך- "תגיד לה כל יום כמה היא יפה"; "כמה יפה השמלה שקנית"; "מה פתאום שמנת!". אבל אני שואל, מה אתנו? אנחנו, הגברים שכבר לא בני 20, לא צריכים את החיזוק הזה? אנחנו לא צריכים מחמאה פה ושם?אנחנו כן. ועוד איך צריכים. נשים חוות פריחה בגיל הארבעים בזמן שאנחנו הולכים ונובלים. גם אני רוצה לעבור ליד אשתי בבוקר והיא תגיד פתאום "ממש יפה לך החולצה הזו" או "חתיך שלי!". כן כן, נשבע שזה יעשה לי טוב.
בחודש האחרון, מאז שהתחלתי לחשוב על נושא הטור הזה חוויתי כמה רגעים: ראיתי בחור בן 60 מסתובב בבר עם קוקו שמורכב משמונת השערות שנשארו לו ומתחיל עם נשים צעירות; ראיתי בחור שעובד בשטיפת הרכב (בן 45 וצריך דיאטה חריפה כדי להגיע למשקל שלי) שהתיישב ליד בחורה יפה ובת 25 שהמתינה לרכב שלה וניסה את מזלו כשהחולצה הייתה מרוחה בצבעי זיעה; וגם גבר בן 50 (או 70, אין לדעת), שצעק לבחורה שעברה מולו "איזה תחת, מלא בחרא" (אני יודע שמדובר במילים קשות, אבל זו מחמאה, נשבע). חבר ותיק סיפר לי שעזב את אשתו בגלל בחורה צעירה שעובדת אתו, ושבוע אחרי שעזב את הבית, הצעירה עזבה אותו.
אני יודע שאולי אני קצת מגזים ולגברים בגילי, לפחות לחלקם, יש עדיין שוק. אבל יש משהו בגברים בסביבות הגיל שלי שמסרב להכיר בירידה שלהם בסולם הדרגות של עולם החיזורים. לפעמים הם חווים רגע של אושר לצד צעירה עם תסביך אב שרואה בהם משהו אחר, לפעמים הם חווים עוד רגע דומה מסיבות אחרות (כסף, מעמד וכו'), וזו הסיבה שקשה להם לעכל את הפיחות במעמדם.
אז חברים, מתנצל, אולי זה קשה לשמוע - אבל אתם כבר לא רלוונטיים.
סליחה. פחות רלוונטיים.
ואתם לא צעירים.
גם אני לא.