1) בכל 100 מילים שיוצאות לכם מהפה יש בממוצע לפחות קללה אחת. זה הנתון שחושף "ספר ההיסטוריה של הקללות" שיצא לפני כשלוש שנים בהוצאת אוקספורד. בספר מופיעים מספר מחקרים על מילים לא יפות, בניהם מחקר שמגלה כי טווח הקללות הנורמטיבי הוא בין אפס קללות לכל 100 מילים (נזירות לדוגמה) ושלוש קללות לכל 100 מילים (נזירות בסרטים למבוגרים לדוגמה).
אם שלוש מילים מלוכלכות נשמע לכם מעט מדי, אז בפסקה הזאת יש פחות מ-100 מילים ואתם יכולים לבחור שלוש קללות איומות, לתקוע אותן באקראי בין המילים ולראות איך יצא.
2) ילדים לומדים לקלל הרבה לפני שהם לומדים את הא'-ב'. הנתון הזה לא ממש הפיל אותנו מהכיסא, רק שעכשיו יש עליו חותמת מדעית: טימותי ג'יי, פרופסור לפסיכולוגיה מה-College of Liberal Arts במסצ'וסטס, חקר ומצא שפעוטות עד גיל שנתיים מכירים לפחות קללה אחת. עוד מוסיף הפרופסור כי חל זינוק חד בשיעור הקללות אצל ילדים בני שלוש-ארבע. אל תיתממו, כולנו יודעים איפה הם לומדים את זה. ולא, לא ב"מעשה בחמישה בלונים".
3) אנשים במעמדות הגבוהים, אבל לא הגבוהים מדי, מקללים פחות. זה נתון מעניין מאוד שפרסם המגזין "טיים": אנשים ממעמד סוציו-אקונומי גבוה נוטים לקלל פחות, אבל רק עד גבול מסוים – כי אצל אנשים שנולדו ממש בשפיץ הכספי, האלפיון של האלפיון, המגמה מתהפכת.
כשאתה צריך לשמר את מעמדך כחלק מקבוצה סוציו אקונומית גבוהה - אתה תשמור על הפה שלך. הרי מסורתית, החינוך במעמד הגבוה אמר שאדם מוסרי ומנומס הוא אדם ששומר על הפה שלו. אבל כשאתה נולד למעמד גבוה מאוד מלכתחילה, מעמד שבו אתה יכול לעשות כמעט כל מה שתרצה בלי לסכן את מעמדך - אתה פחות שם לב לפה שלך ואפילו מקלל יותר מהרגיל, כי אין מי שיעיר לך משהו בנושא. אז זהו, סוף סוף יש סיבה לקנא בעשירים האלה.
4) קללות באמת עוזרות להקל על כאב. כך עולה ממחקר שנעשה באוניברסיטת קייל בבריטניה בשנת 2009.
במחקר ביקשו מאנשים להניח את ידיהם בתוך קערה מלאה מי קרח קפואים. החוקרים מדדו את הסיבולת שלהם ומצאו שהמקללים מסוגלים לסבול את תחושת הכאב לזמן ממושך יותר. ההסבר המשוער הוא שקללות עוזרות לנו לפרוק זעם, מה שעוזר לנו בתורו להתמודד עם הכאב. זה אפקט עם כל כך הרבה משמעויות שהוא הפך מאז לתחום מחקר בפני עצמו. אגב, צריך לסייג: החוקרים מצאו שהאפקט של הקלת הכאב מורגש יותר בקרב אנשים שלא מקללים הרבה מלכתחילה. אז עם הפה שלכם עדיין היינו נזהרים מחפצים חדים.
5) קללות יכולות גם לעזור לכם לשלוט ברגשות ואפילו למצוא חברים. כפי שהבנתם מהעובדה הקודמת, לקללות יש סגולות מרפא. על פי "ההיסטוריה של הקללות" הן עוזרות לנו להבין איך אנחנו מרגישים כלפי דברים בצורה חדה וברורה, ונמצא שהן עוזרות גם ליצור קשרי חברות בקבוצות מסוימות ולהבדיל אותן מקבוצות אחרות. לדוגמה, קבוצת עובדים במפעל שמקללים את הבוס בשיחות פנימיות, וכך נוצר בניהם קשר חברי והם הופכים ל"קבוצת פועלים" להבדיל מ"קבוצת ההנהלה". זה בטח מעודד אותם ביום שמחלקים תלושים.
6) ל- !@#$%! יש שם: קוראים לזה גראוליקס. כן, יש מילה לרצף הסימנים בראש המקלדת שמרמזים על קללה. את המונח Grawlixes טבע קריקטוריסט אמריקאי בשם מורת' וולקר בשנת 1964.
וולקר, שהיה גם אמן קומיקס, לא הגה רק את המילה הזאת: בשנת 1980 הוא הוציא את הספר "הלקסיקון של הקומיקאנה" ובו השריש עוד מילים רבות לכל מיני קווים ותיאורים קטנים בקומיקס שנותנים לו הרבה יותר משמעות. לדוגמה, הקווים הקטנים האלה סביב פנים של מישהו מופתע? אז מעכשיו השתמשו במילה "אימאנטה".
7) גברים מקללים יותר מנשים. למקרה שהיה בדל של ספק בלבכם, ה"שיקגו טריביון" פרסם תוצאות של מחקר שבחן איזה מגדר מקלל יותר. החוקרים גילו שגברים אמנם מקללים יותר מנשים מבחינה כמותית לאורך זמן, אבל הם גם מקללים הרבה פחות כשהם נמצאים בחברתן של נשים - וזאת לעומת נשים, שלא אכפת להן מי בסביבה והן נוטות לקלל באותה מידה בדיוק ואולי אפילו מעט יותר.
8) והסרט שבו נאמרת הכי הרבה פעמים המילה "פאק" הוא – הפתעה – לא הסרט "פאק". כשהסרט התיעודי "פאק" יצא בשנת 2005, יוצריו התגאו בכך שהוא מהווה שיא במספר הפאקים שהושמעו אי פעם בסרט: 857. זה היה חלק מהקטע, כי הסרט עסק במילה עצמה ובהשפעות התרבותיות שלה. אבל ב-2014 יצאה הקומדיה Swearnet: The Movie ושברה את השיא עם 935 "פאק". עם זאת, הממוצע של "פאק" נשאר גבוה יותר: 9.21 פאקים לדקת מסך לעומת 8.35 לדקה של Swearnet.
אגב, הסרט-סרט עם הכי הרבה פאקים הוא "הזאב מוול סטריט", עם 569 "פאק" - אבל זה יוצא רק 3.16 לדקה בגלל שלוש השעות שהוא נמשך. שנים אנחנו שואלים, למה קיבינימט הסרטים כאלה ארוכים?