רק כשישבתי בפאב המנזר, שיכור למחצה בשעה שלוש בצהריים, הבנתי שמשהו לא בסדר. על המסך הענק שמולי התרוצצו להם שחקני נבחרות טוגו ודרום קוריאה במשחק, ובכן, שבמבט לאחור אני בספק אם הוא עניין אפילו את הבחורים ששיחקו על המגרש. הסתכלתי על הפאב הריק, הסתכלתי על שני החברים שלי שחוץ ממני היו הנוכחים היחידים בפאב (נדמה לי שאפילו את הבירות מזגנו בעצמנו מהברזים), הסתכלתי על המסך שעדיין הציג את טוגו ודרום קוריאה, וסוף סוף הבנתי מה לא בסדר כאן: נגמרה לי הבירה.
להיות מכור לכדורגל זה דבר אחד שכבודו במקומו מונח – אני יודע, כבודו מונח אצלי כל השנה – אבל להיות מכור למונדיאל זה כבר משהו אחר לגמרי. בעוד שגמר ליגת האלופות יש כל שנה, ואת ברצלונה וצ'לסי ומנצ'סטר וליברפול ואינטר המכורים שבינינו מזריקים לווריד בין פעמיים לשלוש בשבוע, אבל ברזיל? פורטוגל? ספרד? אנג... סליחה, נדמה לי שהחלקתי כאן על הריר של עצמי.
המונדיאל מעל לחוק
מהרגע שהשעון בעיתון, בטלוויזיה או כזה שהכנת בעצמך מורה שנשארו עוד 100 ימים עד לפתיחת המונדיאל, הכל נהיה מטושטש. העבודה מונחת בצד לטובת מעקב אחרי הסגלים, אחרי מערכים, אחרי פאקינג צפון קוריאה. חברים מחולקים לאלה שכן רואים מונדיאל ולאלה שלא רואים מונדיאל ולכן הם לא חברים שלך יותר ונדבר בספטמבר או משהו, אה? אתה מתחיל לבדוק איפה מוכרים את הגרעינים הכי זולים, באיזו חנות יש מבצע על שישיות של בירה וכמה זה יהיה נורא מצד הבוס שלי אם לא אגיע לעבודה בחודשים יוני-יולי. דה מונדיאל איז בק אין טאון.
הכל נדחק הצידה ברגע שיש משחקים. אני עדיין זוכר את עצמי, במונדיאל הקודם, מסביר לשוטר שעצר אותי למה זה ממש בסדר כשעברתי צומת ברמזור אדום (זה היה הסוף של הצהוב, אבל לא נריב גם איתכם על זה עכשיו). "יש משחק של צרפת", מלמלתי לו, ולא הבנתי איך האטום הזה לא מבין. עזוב אותך מרישיונות, אדוני השוטר, אתה לא מבין שיש מונדיאל? בסוף, אגב, קיבלתי קנס של 1,000 שקל. 500 מהם היו על התחצפות.
בכלל, המונדיאל שעבר היה הזוי במיוחד. ברובו המכריע צפיתי בדוכן נקניקיות, כשלידי דורון, חברי הטוב והמכור לא פחות, ואודי, בחור חביב למדי שהיה בעל דוכן הנקניקיות ובעל כישורים מגוונים להפליא (אף אחד מהם, דרך אגב, לא היה הכנת נקניקיות). אבל למרות שהיה שם את האוכל המגעיל בעולם ואיש לא נכנס לדוכן הזה חוץ משנינו (ואודי, אבל הוא היה חייב), אני זוכר את התקופה הזו כאחת המאושרות בחיים שלי. דורון בדיוק היה בין עבודות, אני הייתי פרילנסר (שזו מילה מאוד יפה למובטל), והמקום הזה הריח בדיוק כמו שאוטופיה אמורה להריח: שילוב של ריח של בשר לא מבושל, ואושר טהור.
יש מונדיאל, אין חברים
מונדיאל דוחה הכל. חברים, משפחה, הכל נדחק. לאחותך יש יומולדת? זה יופי, ואני מאוד אוהב את אחותי, אבל נא לדחות את המסיבה כי אנגליה משחקת נגד אלג'יריה. אתם בטח חושבים שאני מרושע, אבל זו הייתה דווקא אחותי שחייכה חיוך גדול ואמרה "תדחו, תדחו את המסיבה", וכששאלו אותה למה להיכנע לכל דרישותיי היא ענתה: "הוא פשוט יהיה בלתי נסבל אחרת".
ואתם יודעים מה? היא צודקת. אני באמת אהיה בלתי נסבל. אני אקפץ ואכנס כל שנייה לאינטרנט ואנסה נורא להתרכז במשפחה שלי, אבל הראש שלי יהיה במקום אחר. וככל שינקפו הדקות ואני אדע שמשחקים שם ואף אחד לא ישים מולי טלוויזיה, אני אתחיל להיות עצבני יותר ומתוח יותר וכועס יותר, כי יכול להיות שממש עכשיו משוחק המשחק הגדול בהיסטוריה, יכול להיות שממש עכשיו מובקע הגול הכי יפה אי פעם במונדיאל או שיאים נשברים, ואני ממש לא רוצה, שכשהילדים שלי ישאלו אותי איפה הייתי בזמן הזה, לענות: "אה, אכלתי עוגת יומולדת מקופסה של פילסברי".
המנוי לא יהיה זמין עד ל-11 ביולי. נא לא להשאיר הודעות
השעות הכי קשות הן בעבודה, כי איזה גאון החליט שמתחילים לשחק החל מ-14:30 בצהריים. זה כמובן לא ממש גרוע כמו המונדיאל שהתחיל כל יום בבוקר ביפן ודרום קוריאה, ואיזה משחק של ברזיל נפל על הבגרות שלי בספרות מורחב. אני מניח שכבר הבנתם מי ניצח. שלוש שנים של לימודים וחמש נקודות בגרות נזרקו לפח. לא יכולתי לצאת מהבית. "ברזיל", לחש לי איזה קול במעמקי הראש, "בבבררזזייל". את הבגרות ההיא מעולם לא השלמתי (היה משחק של גרמניה על מועד ב', בואו לא נרחיב על זה את הדיבור), את המשחק ההוא של ברזיל בהחלט ראיתי. משום מה, זה עדיין מרגיש כאילו עשיתי את הבחירה הנכונה.
מכור, נו, מכור. נוסע לברצלונה רק כדי שיתנו לי לראות בשקט את שמינית הגמר של ספרד לפני ארבע שנים וממריא עד לקנדה בתירוץ עלוב של חתונה שאני חייב להיות בה, כשברור שכל מה שאני רוצה זה מלון, היעדר אופציה להשיג אותי וקצת שקט. החופה, נראה לי, נופלת על אחד מחצאי הגמר. אני לא אשקר אם אגיד שעדיין לא החלטתי איפה אני רוצה להיות.
לפעמים אני מסתכל עלי ועל חבורת המונדיאל שלי (לכל אחד יש חבורת מונדיאל, נו), ותוהה מה לא בסדר איתנו. שתיים בצהריים, פאקינג צ'ילה מול פאקינג הונדורס על המסך, ורק אנחנו צופים בזה כאילו מדובר בתחרות החולצה הרטובה. אני מסתכל על המבטים המתלהבים, הגופים המתוחים, שומע את השיחות הלא נגמרות וסוף סוף מבין מה לא בסדר כאן: ברור, נגמרה לנו הבירה.