לרגל יום העצמאות הממשמש ובא החלטתי שנמאס לי. כן, מה שאתם קוראים. נמאס לי שרק הוא ממשמש ואני לא, נמאס מהלחץ מצד משפחה וחברים שמנסים לשדך לי כל הזמן מישהי "חמודה ומצחיקה" ובעיקר נמאס לי מהסיטואציות בהן "מצופה" ממני להתחיל עם בנות, כאילו שכל בר שכונתי הוא כלוב בגן חיות שבו עורך איזה פסיכולוג לבעלי חיים ניסויים בדינאמיקה זוגית.
אז החלטתי, ממש כמו ארצנו הקטנטונת, לקחת את עצמאותי בידיי ולצאת לרחוב לסבב מהיר ולא מחייב בין מיטב בנותינו, כדי לשאול אותן אם גם להן נמאס ואולי להוציא איזה מספר (טלפון) על הדרך. בינינו, הרי בכל סיטואציה שבה מעורבים בחור ובחורה יכולים פתאום להתנגן ברקע כמה כינורות, לא?
הראשונה שנקרתה בדרכי היא נדיה, שחיכתה מחוץ למספרה עד שהצבע יתייבש או משהו אחר שבנות מחכות בשבילו במספרות. "חיוך חיוך חיוך", אומרת נדיה במבטא דרום אמריקאי מקסים כשאני ניגש אליה, אחרי ניסיון קצר ולא מוצלח עם שורת פיק אפ ישנה (את כל כך יפה, שפרפרים מתביישים לידך). משיחה קצרה מתברר שנדיה, אורוגוואית במקור, עלתה לארץ לפני שלוש שנים, הכי חשוב לה שתהיה נחמד ומצחיק וכמובן "שתהיה משיכה, אחרת - NO!". הספר קרא לנדיה ואני, מצויד בטיפ טרי, חייכתי והמשכתי.
הסיטואציה הבאה זימנה לי את טל ונועה, צמד יפהפיות בעזרתן בדקתי איך מגיבות בחורות כשמתחילים איתן זו לצד זו ועם שתיהן במקביל. טל ונועה, שהיו במצב רוח חיובי כמו כל בחורה אחרי או במהלך מסע קניות, זרמו איתי בשיחה אבל טענו שדווקא הן אלו שמתחילות בדרך כלל. כבוד. "פעם הבאתי למישהו כרטיס ביקור שלי באוטובוס, הוא התקשר ואז זרקתי אותו", התגאתה טל. עניין הכרטיס עושה לכן את זה? התעניינתי לפני שאני שולף את תעודת העיתונאי שקיבלתי בחסד. "לאו דווקא", סייגה נועה. "פעם ניגש אליי איזה במאי פלצן, נתן לי את הכרטיס שלו וחשב שאני אמורה להגיב כאילו שהוא אראלה ממפעל הפיס. לא התקשרתי". היד שלי נשארה בכיס והשתיים סיכמו את המפגש בתובנה משלהן: "חשוב שייראה טוב, שתהיה משיכה ושיהיה ידידותי ולא מעיק. אם המראה לא להיט, הומור ייתן הרבה נקודות. הצחקת אותנו – קנית אותנו".
המשכתי הלאה, עד ענבר שעמדה עם הכלבה שלה במעבר החצייה. בזמן שחיכינו לרמזור שיתחלף, גיששתי את דרכי לליבה דרך הכלבה. ענבר קלטה אותי מיד, אבל חייכה בחום והודיעה ש"אֶמה היא לא כלבה, היא מגנט". בזמן שאני חוכך בדעתי אם כלב משלי יוכל לעשות את העבודה השחורה במקומי, סיפרה ענבר על בחור שהתחיל איתה פעם ברחוב כשהיה באמצע ג'וגינג. "הוא עצר לידי, מזיע כולו, והתחיל לשאול אותי איפה אני מעדיפה שיתחילו איתי. כל הסיטואציה הייתה מוזרה, אבל לא פסלתי על בסיס הזיעה", היא אומרת. "באופן כללי לא משנה לי איפה מתחילים איתי, כל עוד הבחור מצליח לאתגר אותי ולהיות אינטליגנט ושנון".
ניסיתי ליישם את שיטת האינטיליגנט השנון (את יודעת כמה שוקל דוב קוטב צפוני? לא, כמה? מספיק בשביל לשבור בינינו את הקרח) על היפהפייה הבאה שנקרתה בדרכי, אבל מרינה לא צחקה ואמרה ש"אני מעדיפה להתחיל בעצמי עם גברים. אם אני רואה מישהו שמגניב אותי, אני ניגשת". יפה.
ניסיתי שוב את שיטת האינטיליגנט על שלוש המצחקקות הבאות שקלטתי בהמשך הרחוב, שוש, שושי ונטלי (אלה מהתמונה הראשונה בכתבה). התברר שהאשדודיות החמודות הן כולן נשואות טריות, מה שלא הרתיע אותי מלפצוח בשיחה על החיים ובכלל ולשמוע מהן שהדברים הכי חשובים בגבר הם "הנעליים והשיניים שלו. שינעל מותג ושיהיו לבנות!". למרות שהן כבר לא "בשוק", שמחו החברות להעלות זיכרונות לא ממש רחוקים, כמו למשל זה של נטלי, שסיפרה איך פעם רדף אחריה שוטר בניידת כל הדרך למתל אביב לאשדוד, השיג את הטלפון שלה דרך מספר הרישוי של הרכב והתקשר. "גם אם הוא היה חתיך הורס לא הייתי מסכימה לצאת איתו", היא קובעת. "זאת הייתה ממש חדירה חצופה לפרטיות". ומה לא ייחשב חצוף בעיניהן? "מישהו אסתטי, שנראה טוב, עם ביטחון עצמי וחוש הומור", הן מגלות את אמריקה. מה עם כסף? חקרתי. "בהתחלה לא מעניין, אחר כך הכי". רגע לפני שאנחנו נפרדים, חייבת נטלי לספר איך התחיל איתה בעלה ולייעץ לנו, הגברים, לעשות כמוהו. "הוא רדף אחריי דרך אימא שלי, הבטיח לה שייקנה לי גמלים אם אצא איתו רק לדייט אחד. בסוף הסכמתי, אבל את הגמלים עוד לא קיבלתי".
להתחיל דרך האימא זה רעיון מעניין, אבל כנראה שהוא פרקטי רק באשדוד, הרהרתי בזמן שהמשכתי לעבר היעד הבא, שירן ורוני חמודות שלגמו קפה בנחת ונראו כאילו שום דבר לא יכול להרוס להן את ההתחרדנות, אפילו אני. "אני אוהבת שמתחילים איתי באמצעי תחבורה", מפתיעה שירן. "במונית שרות, באוטובוס, במטוס... זו סיטואציה שבה לשני הצדדים אין תעסוקה ואין לאן ללכת ושניהם שמחים לקצת בידור".
רגע לפני שאני מזמין אותה לנסיעת ספיישל, תורמת גם רוני לשיחה. "פעם התחיל איתי מישהו תוך כדי ריצה וזה היה ממש נחמד. הוא ניגש אליי בעדינות ובביישנות וזה עשה לי את זה". מה שכן, שתיהן מסכימות על שנאה משותפת לגברים שניגשים בבר או במסיבה. גם הפייסבוק לא עושה להן את זה. "קשה לסנן שם וזה מעיק", הן דוחות את צוקרברג באדיבות.
הקורבן הבא שלי היא בלונדינית יפהפייה בשם שירה הטוענת בתוקף שהיא "לא סובלת שמתחילים איתה. למרות שזה קורה המון, אני כמעט אף פעם לא ניענית". אז מתי כן, אני מקווה לפרץ של טוב עכשווי מצידה. "אם אני קולטת מצידו וויב חיובי, שלא יהיה מאולץ, לא יתאמץ ולא יעשה רושם כאילו שהוא רודף אחרי, אלא שייגש בנונשלאנטי, בלי עודף ביטחון עצמי שזה טרן-אוף מטורף ופשוט יהיה הוא. אם זה יתאים לי, אזרום בכיף בשיחה". כנראה שדווקא לשירה קצת התאמתי, כי היא ממשיכה להפליג בסיפורי זוועה אודות קבוצת חנונים הפושטת לעתים מזדמנות על קניון ידוע במרכז העיר ומתחילה עם קורבנות תמימות באגרסיביות "מעוררת גועל", על אחד שצעק לה פעם באמצע ריצה "מותק, למה את בלי חזייה?", או אחר שכשאמרה לו שיש לה חבר שאל "חבר-חבר או חבר-חבר?", ונענה ב"פשוט חבר, כמו שאתה כבר לא תהיה. אחרי שהוא הלך תהיתי הרבה זמן על מהות השאלה הזו ולא מצאתי תשובה", היא מגלה טפח מעולמה הפנימי העשיר.
אני משאיר את שירה להתחבט ולהתלבט וחוצה את הכביש לעבר מיכל השחרחורת, רק כדי לגלות שגם היא נשואה טרייה. למרות הסטטוס, מסכימה מיכל לתרום לי טיפ משלה. "תעשה קסמים! כשבעלי התחיל איתי בפארק בראש העין, הוא ניגש אחליי מול כמה חברים, לקח בקבוק יין, הכניס אליו את הפקק ואז שלף אותו משם בדרך פלא. חוץ מזה שהוא חתיך הורס, הקסם והביטחון לבוא ככה מול החבר'ה עשו לי את זה, והוא גם היה מצחיק וחמוד, לא כמו המוכר בשוק שצעק עליי עכשיו". מיכל אומנם הכירה את בעלה בפארק, אבל ההמלצה שלה לרווקי ורווקת ארצנו היא לנצל את מקום הלימודים כדי למצוא זוגיות אמיתית ורצינית. "שאנשים שלומדים נמצאים במקום רציני בחיים, זה אומר שהם רוצים לעשות משהו, להתפתח ולהתקדם ולא להיתקע ובדרך כלל זה גם אומר שיש בהם עומק והם אנשי שיחה, מה שחשוב מאד בכל זוגיות. חוץ מזה, כדי שלא אצא כבדה, ברור שחשוב גם שגבר לא יהיה מכוער..."
כאחד שלא יכול להיות כפיל של אלן דלון וסיים ח' שנות לימוד בבית ספר מקצועי, אני מבין את הרמז. אין לי זמן להתעמק כי לפתע חולפות על אופניים שתי סוכריות מתוקות שרק סרט אדום חסר להן כדי להפוך לבונבוניירה. אני רץ אחריהן כדי לגלות את ליאור ואורית, שתי פצצות אנרגיה אוהבות אדם שממש שמחות לשוחח עם גבר זר. "ברחוב זה מעולה", הן מגלות העדפה, "הרבה יותר טוב מבר או מהפייסבוק". ומה הייתן רוצות לשמוע ברחוב, אני חוקר. "אני אוהבת שמצחיקים אותי", עונה ליאור וזוכה לעיקום אף מצד חברתה. "אוי נו, אני רוצה שתצחיק אותי".. מגחכת אורית ומוסיפה את מה שידענו כל הזמן: "הכי חשוב שתהיה לו כריזמה, שיידע לדבר ויכבוש אותי בלי להתאמץ. המראה גם חשוב, אבל פחות". ומה עם פייסבוק? אני מתעניין למראה גילן הצעיר של האובייקטיות. "חד וחלק -Big No NO"! מגיעה תשובה נחרצת.
עייף ורצוץ אני ניגש לסכם את המסקנות. מותר לגשת בכל מקום, כדאי להיראות טוב, עדיף להצחיק, אסור "להתאמץ" אבל צריך לעבוד קשה עבור מיטב בנותינו.
בשורה התחתונה – דייט או מספר טלפון לא יצאו לי מכל הסיפור הזה. כנראה, כמו שאמרה אחת מהן לפני שהפנתה עורף, "זה לא אני, זה אתה". בניסיון הבא, שיקרה ביום העצמאות הבא עלינו לטובה, כבר אבוא מצויד בפטיש מתנפח. נראה אתכן אז.