בירה הולכת טוב עם המבורגר, נאצ'וס, צלעות ונקניקיות. בירה הולכת מעולה עם ויסקי. בירה הולכת הכי טוב עם עוד בירה זה ברור, אבל לגדי דבירי המייסד והבעלים של בירדי – המרכז לתרבות הבירה – זה לא מספיק. האיש שגרם לי להודות שבנסיבות מסוימות יש הצדקה אפילו לבירה בטעם דובדבנים (כשמוסיפים אותה לכדור של גלידה וניל אם באמת חשוב לך לדעת) החליט לבדוק אם בירה הולכת טוב עם סיגרים.
אדם מן הישוב היה שולף גולדסטאר מהמקרר, מדליק סיגר בשקל מהפיצוצייה וסוגר עניין ברמת ה"טעים לי או לא טעים לי", אבל כשמדובר בבירה דבירי הוא לא אדם מן הישוב. כדי ליישב את הסוגיה הוא כינס חבורת טועמים במטרה לבדוק איזו בירה הולכת הכי טוב עם סיגרים. אחרי הקדמה קצרה, גדי לוי מחברת "אש-לי", שהיה אחראי על ענייני העישון, העניק לכל אחד מהמשתתפים סיגר בתוספת הוראות הדלקה, הוראות בטיחות והנחיות למילוי טפסי הטעימה.
כמה בירות צריך כדי לעשן סיגר אחד?
החוקים היו ברורים: סיגר אחד, חמש בירות, קרקרים, זיתים וטופס ניקוד לכל טועם. את הסיגר מעשנים, את הבירות טועמים ובטופס מנסים לתאר את היחסים בין השניים. הקרקרים והזיתים היו שם כי אף אחד לא צריך לשתות ולעשן על בטן ריקה. "אשטון, דאבל קורונה VSG", היה הסיגר שנבחר לטעימה. לוי הסביר לנו שאשטון הוא מותג אמריקאי שרוכש את הסחורה שלו מיצרנים שונים ושהאשטון הספציפי הזה מיוצר ברפובליקה הדומיניקנית. דאבל קורונה זו המידה של הסיגר – מפלצת שאמורה להספיק לפחות לשעתיים. ראשי התיבות VSG מעידים על כך שהטבק הזה שאנחנו מעשנים גדל באדמה בתולה - אדמה שבה מגדלים טבק בפעם הראשונה ולכן היא עדיין עשירה במינראלים וכל מיני חומרים שעושים טוב לסיגרים ולמי שמעשן אותם.
עם קצת עזרה מהמומחים, הסיגרים נדלקו. כמו שהם היו גדולים מבחוץ, ככה הם היו ענקיים מבפנים, כשאת תמרות העשן שלהם מלווים טעמים של וניל, קרמל, אדמה ועץ קלוי. לוי המליץ להתחיל לטעום את הבירות רק אחרי סנטימטר וחצי של סיגר כי רק אז כל הטעמים שלו מתחילים לדבר, אז שאפנו ונשפנו לא מעט עד שהגיעה הבירה הראשונה.
מהבלונדינית עד לילדה הביישנית: מתחילים לטעום
קוראים לה "קסטיל בלונד", והיא אייל בלגית בהירה ופרחונית. המפגש בינה לבין הסיגר היה כמו מפגש בין בלונדינית לטנק – אף אחד לא יצא מזה בשלום. המרירות של הבירה בכוחותיה האחרונים נתנה קונטרה קלה לטעם הדומיננטי של הסיגר ובסך בכל היה שילוב נחמד – אבל עם כל כך הרבה עשן, אפילו לגימה של מים הייתה גורמת לי אושר גדול.
"סן ברנרדוס טריפל" הייתה הבירה הבאה, בירה בהירה עם שמונה אחוזי אלכוהול וטעמים מתובלים שהבליטו ברכות את הטעם והנוכחות של העשן, כאילו חידדו אותו. התחושה בפה הייתה מעניינת אבל המרירות הלא נעימה שנשארה בפה הייתה מעניינת קצת פחות.
את "קסטיל רוז'", הבירה השלישית שטעמנו, עושים בתוספת אלכוהול שהושרו בו דובדבנים. למרות שהמפגש בין הריחות היה נעים והזכיר לחלק מאיתנו מורכבויות שאפשר למצוא ביין מוצלח, זה לא עבד. ככה זה, כשהחמצמצות שמתאימה לגלידה בטעם וניל פוגשת את החיך המעושן, נוצר שילוב טעמים מזעזע במיוחד.
לעומת קודמותיה האלכוהוליות, הבירה הבאה בתור, "גוסר דראק" הייתה ילדה קטנה וביישנית עם 4.2 אחוזי אלכוהול וטעמים רגועים. כל כך רגועים עד שלא היה ברור אם הם משתלבים עם טעמי הסיגר או רק נרמסים על ידיהם בלי להשאיר עקבות.
המתאימה הגדולה של הערב הייתה "קסטיל ברון" והאמת שזה לא הפתיע אף אחד. מדובר בבירה סמיכה עם טעמי קלייה עזים ולא פחות מאחד עשר אחוזי אלכוהול – כמעט כמו יין.
המסקנה: למי אכפת, שתיתי עכשיו חמש בירות
שני איתני הטבע האלה נכנסו אחד בשני בשיא הכוח והפכו את הפה שלי לסביבה מעושנת ומתוקה, כזו שהייתה מקבלת אליה בשמחה כמה נתחים של אנטרקוט מדמם. אז למה ההתאמה הזו לא הפתיעה אף אחד? כי כדי להתמודד עם העוצמות ועושר הטעמים של סיגר ברמה הזו, משקה צריך להכיל הרבה יותר אלכוהול ולהיות הרבה יותר סמיך ומרוכז מרוב הבירות שאתה מכיר. הוויסקי או הקוניאק המתבקשים יעשו את העבודה פי אלף יותר טוב ולא צריך לטעום חמש בירות כדי לדעת את זה, אבל אני תמיד שמח להשתתף בניסויים מהסוג הזה. אגב, אחרי חמש בירות כאלה, גם לבדוק התאמה של בירות לפריטי הלבשה תחתונה נשמע כמו רעיון לא רע בכלל.