הם התחתנו בשנת 1974. היום הוא בן 75 והיא בת 70. סבא וסבתא ל-11 לנכדים שנולדו להם משלוש הבנות המשותפות שלהם. הם הכירו בחברה בטחונית מוכרת, היא הייתה מתכנתת שעלתה ארצה מאירופה כשהייתה בת 18, והוא גבר שעלה מאחת המדינות בצפון אפריקה יחד עם הוריו כשהיה בן שלוש.
זאת הייתה התאהבות ממבט ראשון: הם נמשכו אחד לשנייה כמו מגנט והתחתנו תוך ארבעה חודשים. הם לא חשבו על פערי המנטליות של אותן שנים, והשוני ביניהם רק הלהיב אותם עוד יותר. הוא היה מאוהב במראה שלה עד כלות וחשב שהיא האישה היפה בעולם, והיא אהבה את החיבה שהוא הרעיף עליה בלי סוף.
אך כמובן, מה שלא מפריע בתחילת מערכת היחסים בשלב ההתאהבות, כשאנדורפינים מפוצצים לנו את המוח, עלול להופיע בעתיד. השוני המנטלי ביניהם החל אט אט לתת את אותותיו, והם החלו לריב על כל דבר; חינוך הילדים, כסף, ומי יעבוד יותר. היא גם שנאה את חמותה שממש לא אהבה אותה בחזרה - וזה לא נגמר שם.
בשנת 1998, הגבר החליט שהוא לא מוכן יותר לסבול, פנה לעורך דין, ופתח בהליכים בבית המשפט לענייני משפחה הנוגעים לענייני רכוש וממון, ואף עיקל לה את חשבון הבנק, כמו גם מנע ממנה לעשות בו כל שימוש.
לאחר תקופה של נתק בין השניים - הוא החליט שהוא מתחרט, החל להתחנף אליה, לחזר ולבקש סליחה. היא הסכימה לחתום לו על הסכם שלום בית, וחתמו יחד על מסמך שבו נכתב שאם הם יתגרשו - היא מוותרת לחלוטין על הדירות המשותפות (היו להם שתיים) ועל הזכויות הפנסיוניות שלו - הזכויות שלה היו נמוכות בהרבה, מפני שמשכורתו גבוהה בהרבה משלה - אז היא חתמה, וההסכם אושר בבית משפט. הם המשיכו לחיות יחד עוד 22 שנים בשלום יחסי - עד לסגר הראשון, באפריל השנה, שנכפה בעקבות מגפת הקורונה.
כשבוע לאחר הסגר קיבלתי ממנה טלפון מביתם שבאזור השרון. היא הייתה נסערת כמו שמעולם לא שמעתי אותה. "הוא שבר לי את הסרוויס! את כל הנדוניה הוא שבר לי!", בכתה לי בקול שבור, אז התברר שהקורונה שסגרה אותם יחד בבית הביאה לנקודת רתיחה: היא קמה בבוקר וביקשה ממנו להביא חלב - הוא אמר לה שתביא בעצמה. היא התעצבנה, לקחה את הכוס האהובה עליו, הכינה לעצמה קפה, והוא רתח: "תעזבי את הכוס שלי!", צעק עליה. אז היא עזבה, והכוס התנפצה לרסיסים לתוך הכיור.
הוא האדים מכעס ולא יכול היה לעצור את עצמו. הוא ניגש לחדר שלה, פתח את מזנון הזכוכית שירשה מאמה - שם נחה הנדוניה שקיבלה ביום חתונתה - סרוויס של 30 חלקים מעוטר בפס זהב 14 קראט - והחל לזרוק על הרצפה צלחת צלחת, כוס כוס. היא רצה לחדר השני, לקחה את אוסף הבולים שלו, זרקה לכיור ופתחה את הברז. הוא רץ למחשב שלה, היא צעקה: "לא! זו העבודה שלי!". והוא זרק אותו על הרצפה.
מהר מאוד הבינה האישה שהמצב מסלים ונלחצה. לדבריה, הוא החל לקלל אותה בשפת אמו, היא הבינה שנחצה גבול, ורצה לטלפון הקווי להתקשר למשטרה. הוא ניתק אותו מהקיר. היא פתחה את הדלת וברחה.
הגשנו בקשה לצו הגנה, ובית המשפט קבע שמדובר באלימות הדדית, ולכן אף צד לא יורחק. השופט כפה עליהם להגיע להסכם במהרה, ואחרי שבמשך 22 שנה לא נאכף הסכם הגירושים, והבעל הבין שאין לו סיכוי לאכוף אותו בבית משפט - הם חתמו על הסכם: היא לקחה את דירת המגורים, הוא את הדירה השנייה.
כן, גם בגיל הזהב בוחרים מחדש, מפרקים ומשנים. השבוע היא יצרה איתי קשר ואמרה לי: "כמה חבל שחיכיתי לזקנה כדי לעשות את זה. לא היינו מאושרים, לא התאמנו. הייתי צריכה להיות אמיצה כשהייתי צעירה ולהרוויח את החיים שלי כבר אז".