כשהם נישאו הם היו דתיים. כיפה סרוגה, אבל מהמחמירים, מהסוג האדוק יותר. שומרי מצוות, כשרות, שבת, נידה. היא התהלכה בפאה או בכיסוי ראש, והוא עם חליפה שבכל זמן בצבצה מתחתיה הציצית.
למרות הסטיגמה שמצטיירת, שניהם דווקא אנשי הייטק שעובדים בחברות מובילות ומשתכרים עשרות אלפי שקלים בחודש. היא תמיד היתה לבושה באופן מושלם במותגים של מעצבי-על, והוא התהלך בחליפות של ארמני. אם אתם מדמיינים דירה בבני ברק, תחשוב שוב: השניים התגוררו בדירה מרווחת במרכז הארץ.
וזה לא היה הדבר הכי מפתיע בהם. כשהיא חזרה בשעות מאוחרות מהעבודה, והבעל היווה גיבוי עם הילדים, לא חשובה הייתה השעה - גם אם היה מדובר ב-23:00 בלילה - הם היו נפגשים למטה, מתחת לבניין, לשתות יחד בקפה השכונתי הקטן שסוגר בחצות. יושבים ומדברים על היום שלהם. אני לא יודעת מה איתכם, אבל אני ממש התרגשתי לשמוע את זה. זה באמת שימור מושלם של זוגיות ארוכה.
לכן, כשהוא הגיע למשרד שלי ואמר שהוא רוצה להתגרש - הופתעתי. "יש לנו ארבעה ילדים", הוא סיפר, "אבל אני סיימתי עם הנישואים האלה". שאלתי למה? אני תמיד שואלת "למה", אבל שום דבר לא הכין אותי לתשובה שלו. "כי אני לא מי שהיא חושבת שאני".
"מה זאת אומרת?", שאלתי, "אני מעשן, למרות שהיא חושבת שאני לא מעשן; אני מניח תפילין אבל בכאילו, אני רק מתנדנד בבית כנסת כדי שיחשבו שאני מתפלל, אבל אני לא. אני אתאיסט וזה משהו שאני יודע על עצמי כבר שנים. ועכשיו - אני רוצה לאכול שרימפס", הוא ענה בנחרצות.
נדהמתי. איך ייתכן שהיא לא מרגישה שהיא לא יודעת כלום. "אני מסתיר מצוין", הוא הסביר לי, "אבל נמאס לי להיות מי שאני לא". כדי לבדוק את אמיתות הסיפור, שנשמע לא מציאותי, הצעתי שנרד לאכול במסעדת דגים מתחת למשרדי ונבחן את הרצון שלו. אולי זו סתם פנטזיה.
החשש הגדול שלי היה שיקיא - אנשים שחונכו חינוך ספרטני, לפיו שרצים הם מאכל אסור, לא מסוגלים באמת לאכול שרימפס. זה כמו שיגידו לכם עכשיו לאכול זברה, כלב או נחש. הם חונכו שזה דבר שאסור למאכל, לכן סיכוי קלוש שיסכים. אבל הוא הזמין לעצמו מנה של שרימפס בחמאה ושום, ואכל בהנאה. "עכשיו את מאמינה לי?", הוא שאל וניגב את פיו.
"כן, אבל אני עדיין לא בטוחה שאתה צריך להתגרש", עניתי לו, "זו לא החלטה רק שלך. זכותה לבחור. אולי היום, כשתרדו לשתות בבית הקפה, תספר לה על עצמך ונראה איך היא תגיב?", שאלתי, אך הוא נבעת: "ממש לא, אני לא יכול לספר לה".
"אבל הרי אם תתגרשו, היא תדע מיד, אז המצב יהיה יותר גרוע, כי היא תבין שהיא חיה איתך בשקר. עדיף תמיד לבוא נקי", אמרתי לו, "אנחנו נגיש בקשה ליישוב סכסוך לבית המשפט האזרחי דווקא (בית הדין הרבני עלול לראות בחומרה התנהגות כזו), נקנה סמכות וניתן לך זמן לדבר איתה", אמרתי לו.
וכך היה. בהתרגשות ענקית הוא ביצע את המשימה, והופתע לגלות תגובה מאופקת-משהו. היה נדמה לו שהיא לא ממש מופתעת. כן, מתברר שקשה להעלים ריחות של עישון, גם אם ממש משתדלים. זה לקח זמן ושיחות, אבל בסוף הם חתמו על הסכם שלום בית, שנתן להם אפשרות לבחון את היחסים במצב החדש - ואם לא יצליחו, הם יפעלו לפי הסכמות הגירושין שכבר ניסחנו.
הסיפור הזה קרה לפני כמה שנים, ומאז לא שמעתי ממנו. לפני שבוע וחצי פגשתי אותם הולכים ברחוב, יחד, עם ילדיהם. הוא עם זקן אבל ללא הכיפה, והיא עדיין נראית חרדית. בשורה התחתונה - הם עדיין יחד - ומתברר שלאמת אין באמת תחליף.