ניסיוני הרב בתחום דיני המשפחה לימד אותי פעם אחר פעם שאין להסיק ממראית עין על טיבם של נישואים, ואין זה משנה אם מדובר באהבה ממבט ראשון, רומן נעורים, או שידוך. גם כאשר ישנה אהבה גדולה, כדאי ואף נחוץ להקשיב לאינטואיציה ולתת מקום לחשדות - גם אם הם נובעים מתחושת בטן בלבד.
גם אחרי מאות תיקים בהם טיפלתי, שהוכיחו לי שוב ושוב שאין קבוצה או חברה שחפה מאלימות, הפרת אמונים או הזנחה - התיק הבא בו עסקתי הצליח להפתיע אותי.
דיונים משפטיים חריגים מצד אחד, והצצה לאורח החיים החרדי מצד שני, הינם חומר מצוין לסדרות וסרטים, אך את העלילה הבאה, שמשלבת את שני הדברים האלה יחד - גם התסריטאי הנועז ביותר לא יכול היה להמציא.
כמו לא מעט סיפורים שמובילים בסופו של דבר לגירושים, גם המקרה הזה התחיל בחשד פשוט, כזה שברוב המקרים מרבית האנשים מעדיפים "לסלק מהראש", אך לעיתים החשד עצמו לא רק מעיד על המציאות, הוא אפילו רק קצה קצהו של הסיפור במלואו, כפי שיכול להעיד מרשי, שבעקבות הגילויים המרעישים שנפלו בחלקו - התהפכו עליו חייו. איך דרך אחרת להגדיר זאת.
א' הוא חרדי אדוק בשנות ה-20 לחייו שמתגורר עם משפחתו באחת מהשכונות המוכרות של החברה החרדית. הוא היה אכול לבטים כשפנה לקבלת סיוע בשל החשד כי משהו אינו כשורה עם אשתו, ולעולם לא אשכח כיצד הוא התפרק מולי בבכי תמרורים לאחר שהבין שלא רק שחשדותיו נכונים, אלא שהתנהגותה של אשתו אף הרחיקה מעבר לכל תסריט אפשרי.
ביום בו נפגשנו לראשונה א' הדגיש בפני וחזר על זה שוב ושוב: "אני אוהב את אשתי". את המילה "בגידה" הוא כלל לא הצליח להעלות על בדל שפתיו. זו אופציה שלכאורה לא היתה קיימת בחברה בה גדל, כאילו לא הייתה בכלל בלקסיקון המושגים שלו. עד היום אני אומרת שאין דרך להסביר זאת פרט לקול אלוהי שלחש באוזניו שעליו לבדוק אם האהבה שלהם הדדית - או שמא הוא חי בדמיונות שווא.
כמקובל בחברה החרדית, על אף גילם הצעיר, לזוג היו כבר שלושה ילדים: הגדול בן חמש והקטן בן שמונה חודשים. כאילו כדי להוסיף חטא על פשע, כשבדקנו את חשדותיו, התגלה שאשתו הייתה בתחילת היריון רביעי. אם הילד אכן שלו או לא - זאת עדיין אין אנו יודעים, ואחרי כל מה שעבר, הוא מעדיף לא לחשוב על זה כלל. בטח שלא לדעת.
הכל, כך לטענתו של א', התחיל זמן קצר לאחר שאשתו, נ', החלה לעבוד ב"תל אביב החילונית". הוא למד בישיבה ולימד תורה, והיא עבדה בעיר הגדולה. השינוי שחל בהתנהגותה היה מיידי, ולמעשה א' בירך על כך. הוא שמח על כך שיש לה חברות חדשות לבלות איתן ועודד אותה במעשיה.
מהר מאוד ימי העבודה של נ' התארכו. הוא התרגל למלא את כל מטלות הבית, להחזיר את הילדים מהגנים, לקלח ולהאכיל אותם מדי ערב. היא, לעומת זאת, במה שעלול היה להתפרש כצעד של ניצול תמימותו, נעדרה מהבית למשך ערבים שלמים. פעם היה זה יום הולדת של חברה, פעם אירוע חברה ולעתים טענה שהלכה למקווה ישירות מהעבודה.
אט אט הוא שם לב שגם התנהגותה השתנתה, ושהיא מאמצת לעצמה התנהגות שאינה מתיישבת עם אורח חייהם הדתי. הוא לא פירט בפני למה בדיוק הוא התכוון ב"התנהגות שונה", אולי מפאת הבושה שחש, אבל הוא כן השתמש במילה "חוצפה" כדי להעיד על השוני שחל באשתו.
וכך, באחד בימים בהם א' סיים להשכיב את הקטנטנים לישון ואשתו עדיין לא חזרה הביתה. הוא התקשר אליה מספר פעמים. פעם אחת לסלולרי, ופעם אחרת לעבודתה. בשתי הפעמים הוא לא זכה למענה. לבסוף, נ' חזרה אחרי 23:00 בתירוץ כי נאלצה להישאר מאוחר כדי לסיים עבודה דחופה עבור לקוח מחו"ל. א' רצה להאמין לה בכל מאודו - אך לבו לא אפשר לו להתחמק מלבדוק אם היא אכן דיברה אמת.
החומרים שאסף עבורו החוקר הפרטי מוטטו את הגבר הצעיר שהבין כי מזה זמן רב הוא חי בהזיה אחת גדולה. האישה בגדה בו שוב ושוב, מדי ערב, אך החוקר בעצמו התפלא לגלות שזה לא קרה גבר קבוע, אלא עם כמה גברים שונים - כל לילה עם גבר אחר. לפתע התחוור לא' שאשתו, עמה הביא שלושה ילדים לעולם, חיה חיים כפולים; בבוקר כאישה חרדית וחסודה, ובערב כבליינית שמנהלת כמה מערכות יחסים בו זמנית וחוזרת הביתה לישון לצדו במיטתם המשותפת.
התמונות והסרטונים שהביא החוקר הפרטי אף העידו כי את חייה הכפולים האישה כלל לא טרחה להסתיר. כל עוד הייתה בתל אביב, היא הייתה מוגנת מטווח ראייתו, או שכלל לא העסיק אותה עניין היותה נשואה.
א' היה בהלם מוחלט. לא די בכך שהבין בבת אחת כי חיי הנישואים שלו הם פיקציה, החומרים שהונחו אל מול עיניו הבהירו לו כי מבחינה הלכתית, הוא לא יכול להיות במחיצתה כלל, אסורה על בעלה ועל בועלה. לא הייתה לו ברירה אלא להגיש תביעה בהולה לבית הדין הרבני.
עיקר תביעתו של א' היתה משמורת מלאה על הילדים על מנת לשמר את צביון החיים הדתי אשר היו מורגלים בו. בנוסף לכך הוגשה בפני בית הדין תביעת מורדת, ובהתאם לראיות הרבות שצורפו לתיק, לא היה כל ספק כי האישה זנתה תחתיו ועל כן נשללה זכותה לכתובה. בית הדין קבע כי אין האישה ראויה לגדל את הילדים, והעניק לא' משמורת מלאה.
מקרה זה אמנם חריג בחומרתו, אך כמו מקרים רבים אחרים בהם נתקלתי, הוא מלמד על שינוי תפיסתי והינו חלק מעלייה תלולה של מקרי גירושים בחברה החרדית בפרט והדתית בכלל. מה שפעם היה טאבו מוחלט, בעיות שטופלו בחדרי חדרים ופתרונות להם הושמו על פי עצת הרב - קיבל תפנית חדה.
גברים ונשים במגזר החרדי לא מקבלים בגידות באמונם ובאמונתם. הם פונים לחוקרים פרטיים על מנת לאמת את חשדותיהם, שלא פעם אכן מקבלים מענה חיובי, ולעורכי דין על מנת לדעת את זכויותיהם, חובותיהם ומה כרוך בהחלטה להפסיק נישואים. זה בדיוק המקרה של א', מקרה שהוא דגומה קטנה בשלל מקרים נוספים שטרם נחשפו.