makoland

"מה הסיכוי לפגוש את גיבורת הילדות שלך מתחת לבית?"

הספר "אני אתגבר" היה התנ"ך של ילדותי. התפללתי והזדהיתי עם גילה, הדמות הראשית. פגישה מפתיעה ומרגשת, לפני מספר שנים, החזירה אותי אל הספר ונתנה לו חיים חדשים

גיל גרינברג | מקולנד | פורסם 17/04/11 11:06:13
אין תמונה עטיפת הספר "אני אתגבר"

לכל אחד יש את ספר הילדים שלו.  הספר האחד הזה שהולך איתך כל החיים. הספר שנחרט בך ושתמיד יהיה לו איזה חלק במי שהפכת להיות. זה הספר שאתה לא רק  קורא אותו, אתה מדבר איתו. מנהל עם גיבוריו דיאלוג פנימי על שאלות שעוד לא פתרת. ככל שאתה צולל פנימה, אתה מגלה את התשובות. בחלקן  תמצא נחמה וחלקן ימשיכו להדהד בתוכך כשאלות חיים מטרידות.

זה בדיוק מה שהיה עבורי "אני אתגבר" של דבורה עומר. זהו סיפורה האמיתי של נערה בשם גילה (שם בדוי שבחרה הסופרת אבל היי, היה לנו כמעט את אותו השם). גילה נולדה עם שיתוק מוחין ומתבגרת  לתוך ראשית ימי המדינה. היא נאבקת על מקומה הפיזי, החברתי והרגשי בחברה שעדיין לא הבשילה להיענות לאנשים עם צרכים מיוחדים.

לאורך הספר, גילה לעולם לא משפילה את ראשה.

גם  כשהעצב בא לבקר בנפשה הוא נשאר מפוכח ואצילי. מעולם לא הפך לתלונה או למרמור. היא פתחה לעצב את הדלת, כשאהבה אחת, היחידה שלה אי  פעם, לא מומשה,  ובעיקר כשהייתה מהרהרת על כך שלעולם לא תוכל לגמול די להוריה ולאחיה על שנים של נתינה ללא פשרות. לאורך כל הדרך גילה הייתה חזקה ולא נשברה. את כל כוחותיה הפנתה לשקדנות בלימודים עד שסיימה הכשרה כפסיכולוגית מן המניין.

כמה בכיתי. כמה רציתי להיות כמוה.

אלוהים שלי יודע שהתפללתי למענה. למען אותה דמות עלומה, העונה לשם חווה, שההקדשה המיוחדת לה "ולכל הנאבקים עם גורלם" מופיעה בתחילת הספר. וכשהתפללתי עליה – בעצם התפללתי על עצמי.

אלוהים מקשיב      

ילד עם ספר הספר ששינה את חיי | צילום: istockphoto

זה היה לפני כמה שנים. שדרת הילד ברמת גן שקטה ועמוסה משני צידיה בעצים ירוקי עד. מעבר לעצים, בצד שמאל, גן ילדים ובית אבות, מרחק  צעד אחד ושני דורות זה מזה. באותו יום, מבעד חלונות הבתים, אני שומע בני אדם וטלוויזיות מקרינים אנרגיות מהסוג ששמור למשחקי מונדיאל, כך שהשדרה, הדלילה בדרך כלל בלאו הכי, התרוקנה כמעט לחלוטין. אבל רק כמעט.

בקצה השדרה על ספסל קטן ישב עובד זר ולידו אישה מבוגרת כבת 80 בערך, גופה צנום וכפות ידיה קפוצות בנוקשות שרירים על החזה. אינני יודע מה בדיוק גרם לי להתקרב אליה. אולי זו המשיכה הבסיסית שלי להתבונן תמיד באנשים שקופים, אלה שאנחנו עוברים על ידם הרבה פעמים בלי לשים לב. אני אוהב להיות אורח בחיים של אחרים. לפעמים לרגע אחד של חיוך, מילה טובה, ולפעמים ליותר מזה.

התגלגלה שיחה.          

לקח לה 5 דקות לשאול.  "תגיד לי, יש לך CP?" (ראשי תיבות של Cerebral Palsy). לא הבנתי מאיפה היא מזהה את האבחון המדויק של הפגיעה שלי. אחרי הכל, יש הרבה יותר מאפשרות אחת שבגללה אפשר להיות בכיסא גלגלים. היא חייכה ומיהרה להסביר "זה בסדר. גם אני כזאת"   .

היא:  אתה מכיר את הספר "אני אתגבר" של דבורה עומר?

אני:  מכיר? הספר הזה עיצב אותי. הוא בשבילי כמו תנ"ך.

היא: דבורה עומר כתבה אותו עליי. אני חווה. חווה לנדאו.

נשבע לכם שהתחלתי לרעוד. דמעתי. חיבקתי אותה. אבל לא כפי שרציתי באמת. הלוואי ויכולתי להסביר לכם כמה קשה לאדם על כיסא גלגלים לחבק אדם אחר באותו מצב. מרגיש כמו חיבוק עקר. לא שלם בעליל. עצם  הצורך לתכננן מראש, איך להתכוונן עם הכיסאות כדי להגיע הכי קרוב שאפשר והמאמץ הפיזי להתכופף זה לזה ולהישאר בתוך החיבוק, שולל ממך לא מעט מהרגע עצמו. צד אחד שלך מאושר, צד שני אומר "אוי לעזאזל, מגיע לי לחבק כמו בן אדם"  

בכל זאת התחבקנו.

יש דברים שמושלמים דווקא בחוסר שלמותם.

מה הסיכוי?

מה הסיכוי של אדם לפגוש באמת פנים-מול-פנים, את הגיבורה הדמיונית של ילדותו?

מה הסיכוי שכל זה יקרה במרחק 10 דקות הליכה מהבית? 

"נכה לא יכול ללכת ויהודי תמיד צריך לרוץ"

חווה לנדאו נולדה בווינה, אוסטריה, ב-22 בדצמבר 1922. אביה למד הנדסת מכונות ואמה עקרת בית שהקדישה את כל מרצה לילדים ובעיקר לבתה הבכורה, שנולדה עם מוגבלות קשה. במשך שנים סירבה האם להשלים עם העובדה הפשוטה שבתה זקוקה לכסא גלגלים "אם יהיה לך כסא פשוט תפסיקי להשתדל ללכת", אמרה והייתה מוכנה לשאת את חווה הקטנה על כפיים, היא משענת בצד אחד, והאב, האח או סתם מישהו זר, בצד אחר. כך ממקום למקום, הכל  כדי לא לאבד סופית את החלום שתוכל ללכת יום אחד.

"יום אחד אמרה לי אמא שממחר אלך לבית ספר שכל הילדים בו נכים. ייסד אותו חייל שנפצע בקרב ואיבד את רגלו", כותבת חווה בספר "כושלת רגלי" (ליתם, 2005) "ביום הראשון באתי ושמחתי... אבל רגע, למה הם מתרחקים ממני? לה הם עומדים בקבוצה במרחק מה ממני ומסתודדים? למה אפילו החברות שלי לא מרבות לשוחח עימי בכיתה? היום אני יודעת למה. קשה להיות נכה וקשה להיות יהודי. אינני טובה במתמטיקה, אבל דומני שלהיות גם נכה וגם יהודי קשה פי מאה. נכה לא יכול ללכת ויהודי צריך תמיד לרוץ, לברוח להסתתר". נסתרות הם דרכי האל. מי יודע, אני חושב לעצמי, אולי זה היה דווקא מצבה של חווה שהגביר את ערנותו וחרדתו של האב, משה, למה שהתרחש באירופה. הוא עלה ארצה לבדו, סידר את הענייניים והביא את המשפחה בעקבותיו, זמן קצר אחר כך. המשפחה ניצלה מאימת הכיבוש הנאצי באוסטריה.

וחווה עצמה, כמו גילה בספר, הפכה עם הימים לפסיכולוגית קלינית וליועצת חינוכית שסייעה לאינספור אנשים עם מוגבלויות להתמודד עם מצבם. בין היתר הייתה בין אלה אשר נטעו את השורשים להקמת ארגון איל"ן המסייע לילדים נפגעים.

כמה אירוני. היא גרה כל השנים באותו מקום, מרחק 2-3 קילומטרים מביתי שלי. כך שיכולתי בקלות ובהתרגשות שמילים לא יתארו, להיענות להזמנתה לבקר, עוד באותו היום. לא נזקקתי למכונית. הגעתי אליה "ברגל", כלומר על גבי כיסא ממונע.

רכונה על שולחן עבודה בסלון ביתה הצנוע, מטופח הגינה שבגבעתיים, היא קוראת למטפל הצמוד שלה שיגיש לי ספר. "איזה ספר?" שאלתי "תיכף תראה", אמרה. ורגע אחר כך אני מחזיק בידי את העותק הראשון של "אני אתגבר", הספר שהיה ללפיד בידו של ילד קטן המתגלגל בחושך.

>> לכל הטורים של גיל גרינברג

ותקבלו את כל הסיפורים ישירות לפייסבוק שלכם
תגובות

הוסף תגובה

 
שם
נושא
תוכן
 
ביטול  |  
מקרא: = תגובה ללא תוכן   = תגובה עם תוכן