ידידיה ויטל: תנו לעצמכם לגדול בשקט

ויטל עם להב גולן ועמית אטיאס מתוך מבצע קיפוד

"מתי הבנת שאתה רוצה להיות מפורסם?", שואלים אותי המון ילדים. ואני לא ממש מבין את השאלה. "מתי הבנתי שאני רוצה לשחק? להיות שחקן?", אני מנסה לדייק. "כן, מתי החלטת שתהיה שחקן. ידעת שיעריצו אותך וכאלה? שתהיה סלב?". הנה עוד שאלה קשה.

כשאני נזכר אחורה, אני חוזר למחזמר "הקוסם" שביים אורי פסטר. הייתי אז בן 10 וכל כך התרגשתי מההצגה שבאתי פעמיים. לא היה דבר שרציתי יותר מלהיות איתם על הבמה. להיות חלק מהקסם הזה. אולי אז התגבש בי הרעיון, להיות שחקן ששר ורוקד על הבמה. אבל מה עשיתי עם זה? כלום. לא היה לי מושג. פחדתי.

היה לי חבר טוב, עפר, ששיחק בהצגות תיאטרון והצטלם לתוכניות של הטלוויזיה החינוכית. קצת קינאתי בו. כמו שקינאתי קצת בתום אבני ששיחק בהמון הצגות וסרטים, ובכל מיני ילדים ברי מזל שזכו להופיע על בימת הפסטיגל. רציתי גם, אבל עדיין לא העזתי. כשהתחלתי לשחק, כבר הייתי בן-עשרה. וכשממש התחלתי לעבוד בטלוויזיה כבר עברתי את גיל 20. לא הייתי ילד שחקן. הייתי רק עוד ילד, שרוצה להיות שחקן. ופתאום נדמה לי שעכשיו כל הילדים רוצים להיות שחקנים. להיות בטלוויזיה. כל ילד שני שמזהה אותי ברחוב שואל מיד בטון מקצועי "מי הסוכן שלך?" או  מברר "אולי תוכל להשיג לי אודישן לעונה השלישית של חצויה?".

לאחרונה אני ממש מרגיש איך עברתי דור. בגרתי. לראשונה, אני לא האדם הצעיר ביותר על סט הצילומים. מ"השמינייה" ועד "חצויה", תמיד הייתי חלק מהקאסט הצעיר. שחקנים אחרים שיחקו את תפקידי האח הגדול, המדריך, המבוגר האחראי... ועכשיו אני מתחיל להיות אחד מאותם שחקנים אחרים. יש בזה משהו כיף דווקא.

הילדים שהכרתי על סטים בעבר גדלים ועושים פתאום תפקידים גדולים: תובל שפיר שהיה בן-בן ב"שמינייה" מככב בסרט "פעם הייתי"; את דניאל מורשת שהכרתי על הסט של "האי" אני רואה לפתע ב"כאן גרים בכיף", ויואב רוטמן שפגשתי ב"לאהוב את אנה" מוביל בכישרון את הסרט "מבול". זה עדיין מהפנט אותי, לראות ילדים שמשחקים טוב כל כך ובמקצועיות. זה גורם לי גם לחשוב איך הייתי אני אם הייתי מתחיל לשחק בגיל כזה? הייתי מתבגר אחרת?

ויטל עם עדי דבש מתוך מבצע קיפוד

בסוף נובמבר תעלה בערוץ לוגי הסדרה "מבצע קיפוד", שבה כל הגיבורים הם ילדים, ואני חלק מצוות השחקנים הבוגרים. כשהסתכלתי עליהם יחד בזמן הצילומים, הם היו ילדים רגילים לגמרי. משחקים יחד, ממציאים בדיחות ושירים והופכים את חוויית הצילומים לקייטנה של ממש. אבל כשדיברתי איתם אחד על אחד, הם מדברים על "המקצוע" במן רצינות כזו של מישהו מבוגר. רצינות שלא היתה לי בגילם.

את עידן פגשתי בצילומים לסרט הקולנוע "העבר עוד לפניו" בו אני משחק עכשיו. הוא רק בן 9 וחצי, והוא משחק את התפקיד הראשי בסרט, אחרי שכבר הופיע בפסטיבל שירי הילדים ובקלטות ילדים שונות. "עושה לי צמרמורת לחשוב על זה שאם אשקיע אגיע לרמות גבוהות כמו השחקנים המבוגרים שמשחקים איתי", הוא מספר, "נורא מרגש שיש לך הזדמנות לקחת על עצמך יוזמה ולהפוך לשחקן שיש לו מלא מעריצים".

אותי נורא מרגש להבין שאני הוא "השחקן המבוגר" הזה שהשחקנים הילדים חולמים עכשיו להיות. ובכל זאת, אני מסתכל עליהם במן הערצה סודית. אני בגיל 9 לא התחלתי לחשוב על מעריצים, לא הכרתי את המילה "קריירה", ואם הייתם קוראים לי לאודישן הייתי מתחבא מתחת למיטה ולא יוצא. נתתי לזה להתבשל. לאט. ואני עונה לכל הילדים ששואלים אותי איך להגיע לטלוויזיה, תנו לעצמכם לגדול בשקט. אם מספיק תרצו, ואם ממש אין ברירה, זה יבוא במוקדם או במאוחר. חוץ מזה, גם עידן הסביר לי שצריך להיזהר כי "בטלוויזיה דיברו על דבר כזה 'סלב', ואפילו רוני סופרסטאר הסבירה שיש בו דברים מאוד מלחיצים".