בשנת 1965 נפל דבר בתולדותיה של תל אביב. 17 קומות נבנו באזור גן העצמאות, על קו חופה הצפוני של העיר – והפכו להיות מלון הילטון. הבניין המלבני והעצום, שהיה אז למלון הגבוה בישראל, היה חריג בנוף של קו החוף התל אביבי, מתנשא בהרבה מעל שורה ארוכה של בנייני מגורים צנועים ונמוכים. מגדלי עזריאלי עוד לא היו בתכנון, מימיו של הירקון היו עדיין צלולים, ואף אחד לא חשב על להפוך את אצטדיון אוסישקין לחניון. זאת היתה הפעם הראשונה שהעירייה הסכימה למכור שטח גדול של קרקע ציבורית לטובת פרויקט יוקרתי של יזם פרטי. לצד החגיגיות וההתפעלות, הביקורת לא איחרה לבוא: "האם חוף העיר הוא רכוש ציבורי או פרטי?", שאל אז הסופר והעיתונאי עמוס איילון מעל דפי עיתון "הארץ", "נדמה שהתל אביבים אדישים למתרחש בעירם".

"בניין ישן בן שלוש קומות"

49 שנה עברו מאז, ארבעה ראשי עיר התחלפו, פניה של העיר השתנו כמעט ללא היכר – אך נדמה שהשאלה שהעלה עמוס איילון עדיין רלוונטית. בשנת 2014 חומת המלונות ומגדלי היוקרה על החוף של תל אביב מפרידה בין הים לעיר. 15 פרויקטים נוספים, 25-20 מגדלים בסך הכל, אושרו על ידי העירייה. כשהם יתחילו לטפס אל השמים חומת ההפרדה הזו תיאטם סופית.

על רקע עשרות המגדלים שמסביבו, נראה הבניין בהרברט סמואל 22, בניין המגורים האחרון שנותר עומד על הקו הראשון לים התל אביבי, כמו מיצג ארכיאולוגי של תקופה אחרת. תקופה שבה הקרבה לים ולטבע לא היתה משאת לבם של תושבי העיר, משום שהבטון עוד לא סיים לכרסם בה.

"פרויקט עזרא ונחמיה", שימנה 19 קומות של דירות יוקרה וחדרי מלון עתיד להיבנות ברחוב הרברט סמואל 22. כרגע, ניצב בכתובת הזאת הבניין הצנוע האחרון על קו החוף הראשון של הטיילת. לכשייהרס, על פי התוכניות, בעוד כשנתיים, החוף של תל אביב יהיה רכוש פרטי מצפון עד דרום. מדובר באחד מאלפי בתים תל אביביים טיפוסיים וחסרי חן שהוקמו בשנות ה-60. "בניין ישן בן שלוש קומות מעל קומת עמודים בחלקה 82 גוש 7229", כמו שמתאר אותו הפרוטוקול של הדיון בהריסת הבניין בוועדת התכנון המקומית של העירייה. קירותיו החיצוניים בצבע חום מתקלף, רוויים לכלוך ופיח, וריח של טחב ממלא את חדר המדרגות הישן. רק הנוף הנשקף ממרפסותיו מבהיר: מדובר בדינוזאור, שריד ארכיאולוגי של ישראל אחרת.

הבניין האחרון על חוף ת''א
בצלו של הרויאל ביץ' החדש | צילום: גור וולנר
הבניין האחרון על חוף ת''א
האחרון שנשאר משכונה שלמה | צילום: גור וולנר
הבניין האחרון על חוף ת''א
האם חוף העיר הוא רכוש ציבורי או פרטי? | צילום: דור נבו

"הפרויקט הזה הוא כמו זכייה בלוטו"

לא תמיד היתה הקרבה לים נחשקת כל כך. "רוב בעלי הדירות בבניין הגיעו לכאן לפני 20-30 שנה, כשהאזור היה ממש כמו התחנה המרכזית, שורץ נרקומנים וזונות" מספרת א', אחת הדיירות בהרברט סמואל 22, שהעדיפה להישאר בעילום שם. היא ובן זוגה מתגוררים בבניין כשלוש שנים בשכירות, וכשתתחיל הבנייה בעוד שנתיים יפונו ממנו. "אנשים גרו כאן מחוסר ברירה, מבחינתם הפרויקט הזה הוא כמו זכייה בלוטו", אומרת א'. "כשחשבנו לעזוב את הדירה בשנה שעברה כדי לחסוך קצת כסף, בעלי הבית אמרו לנו 'לא כדאי לכם, זאת כנראה ההזדמנות האחרונה שלכם לראות את הים מהסלון', אז החלטנו להישאר".

כשמדברים על ג'נטריפיקציה, דחיקה של תושבים אל מחוץ לעיר לטובת תושבים אמידים יותר, מדברים בדיוק על א' ובן זוגה: זוג צעיר ממעמד הביניים, היא בעלת עסק עצמאי והוא שכיר, שלא יכולים להתמודד מול כוחות שוק הנדל"ן וייאלצו לחפש מקום אחר לגור בו. ואכן, השכונות כרם התימנים ונווה צדק הסמוכות לים אכלסו עד אמצע שנות ה-90 בעיקר תושבים מקומיים ממעמד סוציו אקונומי נמוך במשך דורות. היום אפשר למצוא בכרם התימנים בעיקר צרפתים, ובנווה צדק גלריות יוקרה וחנויות תכשיטים.

"כל השכונות בתל אביב עוברות תהליכי ג'נטריפיקציה", אומרת האדריכלית והעיתונאית נעמה ריבה. "נווה צדק עברה תהליך מואץ יותר מהכרם, שגובל בשוק, ולכן המחירים בו עדיין סבירים. כשהעירייה תשפץ גם את השוק כפי שהיא מתכננת, גם בכרם ימשך התהליך ותושבים יידחקו החוצה לטובה מיזמי יוקרה".

אבי עדוי, שחקן תיאטרון, התגורר בהרברט סמואל 20, סמוך לבניין המדובר, במשך שמונה שנים. על חורבות הבניין שהיה ביתו במשך שמונה שנים ייבנה בקרוב פרויקט יוקרה נוסף. "מהרגע שהודיעו לי שאני צריך לעזוב את הבית, חלמתי עליו לפחות 30 חלומות בווריאציות שונות", הוא מספר. "לפני העזיבה הייתי חולם שאני מגיע הביתה ומגלה שם מישהו אחר. לאחר ההריסה החלום לחזור הפך לפנטזיה. היה לי קשר רגשי עמוק לבניין, וחלק גדול ממנו נבע מהידיעה שהבניינים האלו, הרברט סמואל 20 ו-22, הם הבניינים האחרונים שנשארו לאנשים כמוני, שאין להם הרבה אמצעים".

עדוי מתאר את העזיבה כמו רב חובל שנאלץ לנטוש את הספינה שלו, מבהיר את ההשלכות הרגשיות על האנשים שנאלצים להדחק מביתם בשל פנטזיות הנדל"ן של ההון והשלטון. "אחרי שהודיעו על הפינוי הדיירים התחילו לאט לאט לעזוב, ואני ביקשתי אישור מבעל הבניין להישאר עד הסוף, ולעזוב רק כשלא תהיה לי ברירה. כשנאלצתי לבסוף לעזוב בגלל תקלה בצנרת שלא היה כבר טעם לתקן, היה שומר למטה ששאל אותי מי אני. כל העניין הזה הוא עבורי עניין רגשי לא פתור".

מחצר ביתו הנוכחי, ברחוב זרובבל הסמוך, אי אפשר שלא להבחין במגדל הרויאל ביץ' העצום. בנייתו הסתיימה לפני כשנה, ובשעות אחר הצהריים הוא מטיל צל רחב על האזור שסביבו. עדוי, שנולד וגדל בשכונת כרם התימנים, מתאר גם הוא את ההבדל בין היום לימי ילדותו: "הרויאל ביץ' עומד היום איפה שהיה בית הספר שבו אמא שלי למדה", הוא נזכר. "כשהייתי בכיתה א' היה לי חבר בהרברט סמואל 22, ולא האמנתי שאנשים מסוגלים לגור שם. גם עבורי זאת היתה בושה לומר שאני גר ברחוב הירקון".

הבניין האחרון על חוף ת''א
ככה הורסים בית | צילום: אבי עדווי
קו החוף של תל אביב 30.04.1947
קו החוף של תל אביב 30.4.1947 | צילום: זולטן קרוגר, לע''מ
חוף הים של תל אביב 01.01.1950
חוף הים של תל אביב 1.1.1950 | צילום: לע''מ
טיילת תל אביב 01.06.1973
טיילת תל אביב 1.6.1973 | צילום: הרמן חנניה, לע''מ

תל אביב תחתית

כבר ב-1987 נמכרה הדירה הראשונה בהרברט סמואל 22 לחברת הנדל"ן "רציף הרברט סמואל בע"מ", שמאוחר יותר הפסיקה להתקיים ומכרה את הזכויות לחברת בניה אחרת, אשר מחזיקה כרגע ברוב הדירות בבניין, ואחד מבעליה נחקר לאחרונה  בחשד לשחיתות לכאורה בפרויקטי בנייה בראשון לציון. המאבק שהתרחש לאחרונה בגבעת עמל, שבסופו פונו כל תושביה המקוריים של השכונה לטובת פרויקט מגורים יוקרתי בבעלותו של יצחק תשובה, החזיר לסדר היום את המורכבות שבהסכמי פינוי בינוי: חברת נדל"ן שרוצה להרים פרויקט יוקרה על חורבותיו של בניין ישן צריכה לקנות את כל הדירות מבעליהן, ומדובר לעתים במאבק כמעט סיזיפי, שיכול לקחת עשרות שנים. דייר אחד שמסרב יכול להפיל מיזם ששווה עשרות ומאות מיליוני שקלים. כתבת תחקיר שפורסמה ב"הארץ" בינואר 2012 חשפה כיצד חברת נדל"ן משתמשת בעבריינים כדי לפתור בעיות כאלו. פעמים רבות הדיירים, שעומדים חסרי אמצעים מול סוללות משפטיות ולחצים של בעלי ממון וגורמים עבריינים, נאלצים לוותר ולהתפשר.

זהבה לוי מתגוררת בדירה בקומה האחרונה של הרברט סמואל 22, השייכת לחברת עמידר. לוי היא אם חד הורית לשלושה לילדים בעלת נכות בשיעור של 100 אחוז, מה שמקנה לה זכאות לדיור ציבורי. כמו דיירי עמידר רבים, גם היא נאלצה לחכות בתור פרק זמן ארוך במיוחד, 14 שנה, כדי לקבל דירה מהחברה. "עד שקיבלתי את הדירה הזו נדדתי מדירה לדירה, והיו פעמים שישנתי ברחוב", היא מספרת.

ללוי אמנם הוצעה דירה בפרויקט החדש (שתישאר בבעלות עמידר), אך היא חוששת להסכים ולהישאר בסופו של דבר ללא קורת גג: "לא הציעו לי שום דבר כתוב לחתום עליו, כל ההצעות שקיבלתי עד עכשיו היו רק סיכומים בעל פה. כבר שמעתי סיפורים על קבלנים שעשו טריקים לתושבים, שנשארו אחר כך בלי כלום, והם עדיין ממשיכים לבנות, אז אני נזהרת. כבר ניסו לרמוז לי שאם לא אסכים אני אחזור לרחוב". לטענתה, עמידר לא הציעה לה כל דירה חלופית, והאפשרות של קניית הדירה איננה אפשרית, למרות ההטבה שלה היא זכאית כדיירת עמידר: "מי ירצה לתת לי משכנתה של מיליון שקל? אין לי לאן ללכת. אני לא אצא מפה בשום אופן".

גם מבחינת תושבי הבתים שמסביב, פרויקט "עזרא ונחמיה" הוא לא בשורה משמחת במיוחד, ולא רק בגלל הרעשים האדירים שתיצור הבנייה הממושכת. המגדלים הללו הם אולי מופת של תכנון אדריכלי, אבל השכנים החדשים שיגיעו לאזור הם לא בדיוק הסוג של שלום במכולת וכוס סוכר. "כשהם מגיעים לכאן, הם מתנהגים אלינו כאילו אנחנו רוחות רפאים שמפריעות להם, הם קנו את הכל, והם יכולים להזיז אותך בדחיפה", אומרת נעמית מור-חיים, במאית ותושבת כרם התימנים. בדצמבר 2012,  כשעיריית תל אביב החליטה לשפץ חלק מהטיילת ולהקטין את שטח החוף, מור-חיים פתחה את מאבק "מצילים את חוף תל אביב". תוך כדי המאבק התגלה שרוב הבנייה בטיילת כלל אינה חוקית, מה שהביא לדיונים משפטיים ועצירה של המשך תוכנית השיפוץ. "מאז שפתחנו את המאבק התחלנו להבין איך העיר הזו מנוהלת, ושכל הכיוון שלה הוא מסחרי, לתיירות פנים ולתיירות חוץ", היא אומרת. "המעמד שלנו הולך ונדחק לשואבי מים וחוטבי עצים. מדובר ממש בעיר תחתית ועיר עילית. אולי עוד כמה שנים נגור במנהרות תת קרקעיות ונעלה לעיר אחת לשבוע, נגנוב בירה לתייר ונחזור פנימה".

"כשבונים פרויקט כמו מגדלי יו באזורים מסוימים, זה אמנם לא דיור ציבורי, אבל זה עוד מתקבל על הדעת. באופן תכנוני יש בזה היגיון. כשחוסמים את כל הים, זה אבסורד", אומרת קרני, שותפה למאבק. שתיהן לקוחות קבועות ב"בננה ביץ'", מסעדת החוף שסמוך לדולפינריום. לכשיקום פרויקט "עזרא ונחמיה" ייאלצו יושבי המקום לשהות תחת הצל שיטיל המקום בשעות היום. "יש כאן חבורה קבועה של שחיינים שמסיימים לשחות בבוקר, אני מקווה שהם מבינים שהם צריכים לקנות מגבות".

חוף תל אביב 01.07.1979
חוף תל אביב 1.7.1979 | צילום: משה מילנר, לע''מ
קו חוף תל אביב יפו ממלון שרתון 21.01.1980
קו חוף תל אביב יפו ממלון שרתון 21.1.1980 | צילום: משה מילנר, לע''מ
מלון רמאדה קונטיננטל בתל אביב 21.01.1980
מלון רמאדה קונטיננטל בתל אביב 21.1.1980 | צילום: משה מילנר, לע''מ
צילום פנורמי של חוף תל אביב 31.12.1980
צילום פנורמי של חוף תל אביב 31.12.1980 | צילום: סער יעקב, לע''מ

אנחנו רק גלויה

למי שייכים חוף הים, השקיעה, הרוח, צליל הגלים, אור השמש? התחלפות בנייני המגורים הישנים שעל חוף הים של תל אביב במגדלי יוקרה מקפלת בתוכה ערימה של סוגיות חברתיות שכולנו מכירים: הניגוד בין שוק חופשי לדיור ציבורי, בין שקיפות לתכנון, ובין רווחים גדולים למעטים לרווח קטן לרבים. תוכנית מתאר ארצית 13/4, שתוכננה במיוחד עבור תל אביב, קובעת שהבנייה לגובה בעיר תרוסן, וש"ייווצר איזון בין האינטרסים של בעלי ההון לרווחת התושבים", לפי דבריה של מתכננת מחוז תל אביב במשרד להגנת הסביבה, טלי בן דב. תושבי ערים אחרות בישראל הצליחו בשנים האחרונות להחזיר לסדר היום את התודעה הסביבתית; מאבקים להצלת חוף פלמחים ולהקמת פארקים ציבוריים נוחלים הצלחות, ותנועות ירוקות מבינות שקהל היעד שלהן הולך ומתרחב. אולם נדמה שבמקרה של קו החוף התל אביב מדובר במעט מדי, מאוחר מדי.

בתקופת המהפכה התעשייתית, הניכור והאורבניזציה שהביאה עמה הביאו לכמיהה מחודשת לשוב אל הטבע. כך נולד הזרם הרומנטי באמנות. באותו אופן, תופעת המגדלים בחוף מייצגת את טבעת החנק הנדל"נית שמתהדקת סביב צווארנו, ומכרסמת בכל חלקה ירוקה וטבעית בעיר. כמו טבעת אמיתית, היא נועדה להשוויץ ולסנוור, להסתיר את הבעיות שרוחשות מתחת. עובר אורח אקראי יתקשה לזהות שהחלונות המפוארים והכתרים הנוצצים של המגדלים על החוף טומנים בחובם לא רק סיפורים על כסף ויוקרה, אלא גם על השתלטות דורסנית ופרידה כואבת. "אני מרגישה שכל המטרה שלנו היא להיות תפאורה בגלויה", אומרת נעמית, ומצביעה על הבניין. "וזו הפיסה האחרונה שחסרה בה".

31.12.1980
31.12.1980 | צילום: סער יעקב
מבט מאוויר על המלונות והמרינה לאורך רחוב הירקון
מבט מאויר על המלונות והמרינה 1.7.1984 | צילום: סער יעקב, לע''מ
_OBJ

סייעה בהכנת הכתבה: לימור בנאסולי

לכל כתבות המגזין