הייתה אגרנית שקרעה לי את הלב, בכתה על כל פריט שנזרק. יש בי חמלה אליהם

אמא'לה, אני לא אשכח את הפעם הראשונה שהגעתי לנקות דירה של אגרנית. מרוב פריטים שאגרה הדיירת, קשישה שחיה לבד ברובע קווינס, לא הצלחתי לפתוח את דלת הכניסה. רק אחרי דחיפות ושימוש בכוח היא נפתחה לחריץ קטן שאיכשהו הצלחתי להשתחל דרכו פנימה בגלל שאני יחסית קטנה ורזה.

הייתי לבושה בחליפה לבנה אטומה כמו של צוותי החירום בקורונה, היו עליי כפפות ומסכה, אבל שום דבר לא מגן עלייך מהריח. איך שנכנסתי לתוך הבית הרגשתי כאילו משאית מלאה בפגרים נכנסה בי חזיתית. חטפתי סחרחורת, הייתי שניות מלהתעלף. הריח החריף של הריקבון פשוט שיתק אותי. מאוחר יותר מצאתי בתוך המטבח פגר של חתול שאף אחד בכלל לא ידע שחי שם.

הדברים שהדיירת צברה מילאו לחלוטין את המקום. מהרצפה נשאר רק שביל צר שניתן היה ללכת בו בתוך הבית, והוא הוביל אותי למטבח כשמימיני ומשמאלי עומדות ממש חומות של פריטים, עד לתקרה. עד שלא רואים את זה בעיניים, קשה מאוד להבין לאן אנשים יכולים להגיע. השביל עצמו היה מלא כולו במקקים שהתרוצצו על הרצפה ועלו עליי ועל החליפה שלי. למזלי, שלא כמו בארץ, המקקים בניו יורק לפחות לא עפים.

"אגרנים שומרים הכל: עיתונים, אשפה, אוכל. היה לי לקוח שאגר אוכל במשך חודשים, והכל נרקב ברמה כזאת שהמזון שינה מצב צבירה. הוא הפך ממוצק לנוזל סמיך שמתוכו יצאו נחילי תולעים"

ברגע שחזרתי הביתה רצתי למקלחת. המים החמים זרמו במשך שעה, לא הפסקתי לקרצף את עצמי, הרגשתי שהזוהמה לא יורדת לי מהגוף. באותו לילה היה לי קשה להירדם. לא יכולתי להפסיק לחשוב על מקקים.

פעם הגעתי לזירה של אגרנית שהיה חשש שהיא נעדרת. גם לשם הייתה בעיה להיכנס בגלל פריטים שחסמו את הכניסה, אז הצוות שלי קשר לי חבל לחליפה כדי שיהיה אפשר למשוך אותי החוצה במקרה הצורך, ופילסתי את דרכי פנימה. כשהגעתי למטבח הקאתי את נפשי בתוך הכיור. שם כבר התפגרו שני חתולים, וזה עוד הגיע לשלב של התולעים. הריח היה פשוט מזוויע, כזה שיכול להרוג.

את הגופה של האישה מצאתי ישובה בחלק האחורי של הבית. היא הייתה במצב איום ונורא, כנראה ישבה שם כבר כמה ימים טובים. הריח היה חריף כל כך שכשראיתי אותה הקאתי שוב. מאוחר יותר התברר שהיא התאבדה, ובגלל שהייתה כבדת משקל בצורה קיצונית, היה בלתי אפשרי להזיז אותה. בסוף הרשויות הגיעו לפנות אותה.

יש גם מקרים קלים יותר. הייתה לי למשל לקוחה שאספה אלפי בובות חרסינה, היא לא הסכימה להיפטר מהן עד שלא נשאר מקום לדרוך על הרצפה. לקוח אחר שמר במשך שנים אוסף של ניירות טואלט. כל הבית שלו היה מוצף באלפי גלילים. הייתה גם מישהי שהאגרנות שלה התבטאה רק באיסוף כמה שיותר מוצרים של אפל.

ניקיתי את הדירות של כמה מהאגרנים הכפייתיים הכי קשים בניו יורק. אלה בתים שהוזנחו במשך שנים, ובדרך כלל מתגוררים בהם אנשים מבוגרים מאוד, חולים סיעודיים או מתמודדי נפש. בפגישה המקדימה עם מי שהזמין אותי לבית – ילדים של האגרן, הרשויות, בעלי דירות שפנו אליי בעקבות מותם של האגרנים או שכנים שמרחמים עליהם – אני תמיד מנסה להבין במי ובמה מדובר. אני מבררת למשל אם האגרן היה חולה באיידס או במחלות מידבקות אחרות ואם יש פגרים בתוך הבית, ואני מתמגנת בהתאם. בשלב הראשוני הזה אני גם נכנסת להריח את הבית, להבין עם מה צריך להתמודד.

חלק מההכנה קשור למפגש עם האגרן כאדם, כי רבים מהם מתביישים לראות אנשים או לצאת מהבית. חלקם לא ראו נפש חיה ולא עברו את מפתן הדלת במשך שנים. כשאני באה עם הצוות שלי לנקות, כבר יש לי מושג איך לגשת אליהם. זאת לפחות התוכנית.

תהליך הפרידה של האגרנים מהאשפה שצברו קשוח מאוד עבורם, וגם עבורי. זה בגדר מלחמה מולם, והרבה מהזמן מוקדש לשכנוע ולרתימה. זה בעצם להיות פסיכולוג שגם יודע לנקות ולסדר. דבר ראשון אנחנו מבקשים מהאגרן שייצא מהבית, יתיישב בכניסה ויעבור איתנו על הדברים פריט-פריט, והרבה פעמים זה יוצא מכלל שליטה.

היה לי מישהו שצרח כל כך שהייתי צריכה לקרוא לאמבולנס שיפנה אותו. מישהי אחרת קרעה לי את הלב לגזרים, כי היא בכתה בהיסטריה על כל פריט שנזרק, ממש התאבלה, ככה במשך ימים.

אגרנות כפייתית היא הפרעה נפשית. בספר האבחנות הפסיכיאטריות, DSM-5, היא מוגדרת בין השאר כקושי ממשי להשליך חפצים. ואגרנים באמת שומרים הכל, אבל הכל: עיתונים, מגזינים, בגדים, צעצועים, מכשירים חשמליים, קופסאות שימורים, אוכל, וגם אשפה. היה לי לקוח ששמר קופסאות מלאות באוכל כאילו הוא בעיצומה של מלחמת עולם. הוא אגר אוכל במשך חודשים, ללא קירור, והכל נרקב ברמה כזאת שהמזון שינה מצב צבירה והפך ממוצק לנוזל סמיך שמתוכו יצאו נחילי תולעים בכמויות שקשה לתאר. הייתי עם כפפות, ידעתי שאני בעצם לא נוגעת פיזית בכלום, ובכל זאת זה היה כל כך דוחה.

"יש גם מקרים קלים. הייתה לקוחה שאספה אלפי בובות חרסינה, לקוח ששמר אלפי גלילי נייר טואלט, ומישהי שהאגרנות שלה התבטאה רק באיסוף כמה שיותר מוצרים של אפל"

הרגעים הכי קשים באים עם תחושת חנק מהריח הנורא. האגרן רגיל למצב הכאוטי ולצחנה, שככל הנראה כבר לא מגעילים אותו, אבל אני מתמודדת ומחזיקה בידיים פריטים במצב נורא, שמסתובבים עליהם מקקים וזוחלים אחרים. ועדיין, עם האנשים עצמם אני הולכת על ביצים. אני לא יכולה להראות להם גרם של אי-נוחות, וחייבת להישאר מקצועית. גם מהצוות אני מבקשת שלא יפגין גועל ושישמור על קור רוח. בסופו של דבר זו התערבות בחיים שלהם, וההתנהגות שלהם היא מחלה שבוודאי לא מכוונת אישית אליי. אני רק מגיעה לבצע משימה.

העבודה מתחילה תמיד במטבח, בסלון ובשירותים. שם יש בדרך כלל הכי הרבה זבל. אם זה אגרן קשה ואי אפשר לזוז בבית, קודם מפלסים דרך עד שמגיעים למטבח. צריך להבין שבבתים האלה, שלפעמים נמצאים במצב הזה עשרות שנים, כל פריט מלא בעובש, בחרקים או בתולעים. חלק מהפריטים אכולים, וזה מגעיל ברמות כאלה שעדיף שלא לאכול לפני כן. רפלקס ההקאה עובד כל הזמן, ממש קשה להתרגל. במקרים רבים מוצאים חיה מתה בתוך הבית, וחלק מהעבודה הוא לקרוא לרשויות ולקבור את הפגרים. לפעמים החיות רק פצועות, ואז אנחנו קוראים לשירות הווטרינרי שיחלץ את החיה ויטפל בה. לא מזמן הייתי בדירה שהוצאנו ממנה 15 צבים חיים במצב ממש טוב.

"אחרי שניקיתי בפעם הראשונה דירה של אגרנית רצתי ישר למקלחת. המים החמים זרמו, הרגשתי שהזוהמה לא יורדת. בלילה היה לי קשה להירדם. לא יכולתי להפסיק לחשוב על מקקים"

את כל מה שנשאר בבית והאגרן לא מוכן להיפרד ממנו אנחנו אורזים בשקיות פלסטיק שקופות, מחולקות לנושאים: דואר, חגורות, בגדים, אלקטרוניקה. כל הבית נכנס לשקיות, ואז מגיע צוות ניקיון שהוכשר ספציפית לאירועים כאלו. אנחנו נכנסים עם מכונות קיטור ומגרדים את הזוהמה מהקירות, מרססים ומנקים את האמבטיה והמטבח מלכלוך שהגיע למצב צבירה של בטון. מדובר בשכבות של שמן ולכלוך שהצטברו שנים, ואפשר לנקות אותן רק בלחץ. לקראת סוף העבודה מטפלים בצנרת ובתשתיות, ולפעמים צריך לצבוע או להחליף שטיחים מלאים בעובש ובחרקים. הבית עובר מהפך, ואז מחזירים את הרהיטים ומכשירים את הבית למגורי אדם.

הגעתי לתחום הזה מתוך מצוקה. נולדתי בארץ ב-1996, בבית מסורתי, ואת הילדות עשיתי בין מושב אחיסמך – אצל סבא וסבתא – לבית שלנו בגבעת שמואל. אהבתי מאוד את המושב, הייתה לי ילדות טובה, ובגיל 20 החלטתי לטוס ולנסות את מזלי בארה"ב. הכרתי בחור ישראלי שהייתה לו חברת שיפוצים בניו יורק, התחתנו והבאנו לעולם שני ילדים. אבל מערכת היחסים בינינו התקלקלה עם הזמן, ולא ראיתי שום ברירה מלבד גירושים. בשביל לעזוב ולהשתחרר הסכמתי להישאר בלי קורת גג, וגם בלי מקורות הכנסה. יצא שזה היה בתחילת התפרצות הקורונה, כך שלא יכולתי גם להתארח אצל אף אחד. אני זוכרת שבאחד מערבי החג נשארתי לגמרי לבד עם שני תינוקות, בלי אוכל, בלי חיתולים ובלי חלב.

מתוך עוני מחפיר ודיכאון כבד הגעתי ל-43 קילו והייתי במצב נפשי קשה מאוד. לא יכולתי אפילו לחזור עם הילדים לישראל, כי סגרו את נתב"ג, שלא לדבר על זה שלא היה לי כסף לאוכל ולחיתולים, אז בטח שלא לכרטיס טיסה. שרדתי בקושי, אבל אני בחיים לא אשכח שבאחד הריבים בינינו אמר לי הגרוש שלי, "מי יעסיק אותך? הדבר היחיד שאת יודעת לעשות זה לנקות". אין, יצא גאון.

עם שני תינוקות רעבים על הידיים פגשתי במקרה אישה שחיברה אותי לעמותה שמסייעת לנשים. עוד באותו ערב היא דאגה שישלחו לי משאית עם אוכל לתינוקות וחבילות של טיטולים ומגבונים, היה לה אכפת ממני כאילו שאני הבת שלה. משם דברים התחילו לאט-לאט להשתפר.

"מוצאים הרבה חיות מתות, וחלק מהעבודה הוא לקרוא לרשויות ולקבור את הפגרים. לפעמים החיות רק פצועות, ולא מזמן הייתי בדירה שהוצאנו ממנה 15 צבים חיים במצב ממש טוב"

בשביל להתפרנס התחלתי לנקות בתים, ואכן, הגרוש שלי צדק. שלושה שבועות מהיום שהתחלתי כבר היו לי 30 לקוחות, הפכתי למפלצת ניקיון. בהתחלה התביישתי להודות שזאת העבודה שלי, אבל מה לעשות? אני באמת יודעת לנקות.

אחרי חצי שנה כבר הייתי אחת המנקות העסוקות והמבוקשות בניו יורק. הכרתי יזמים, קבלנים ומשרדים גדולים, ופתחתי חברת ניקיון משלי, "סינגל באבל". בהתחלה עבדתי קשה כמו שישה פועלים, אבל התחלתי לראות כסף ולעשות 400 דולר ביום. העסק פרח, הייתי צריכה עוד עובדים, ופניתי לחברת כוח אדם. שם פגשתי את ניקול, ישראלית בעלת חברה לניקיון שהפכה לענקית אחרי אסון התאומים. היא קיבלה חוזה עצום, לנקות את הפסולת מ"גראונד זירו" ומהרחובות הסמוכים. לא סתם אומרים שבכל קללה יש ברכה.

ניקול לימדה אותי את הביזנס, נתנה לי השראה והזדמנות. היא כמוני – קשוחה, קרת רוח ונדירה בתחום. אין נשים סביבנו, זו עבודה בסביבה גברית בלי גרם של נשיות. הרבה פעמים את מוצאת את עצמך אוכלת צהריים בסרבל מטונף על הרצפה עם הפועלים, כולם גברים.

"אני לא יכולה להראות אי-נוחות. גם מהצוות אני מבקשת שלא יפגין גועל. זו התערבות בחיים של האגרנים, וההתנהגות שלהם היא מחלה שלא מכוונת אישית אליי. אני רק מבצעת משימה"

עם האנגלית שברתי שיניים בהתחלה. אבל הייתי חייבת לעבוד ולהתפרנס, אז בפגישות עם לקוחות הייתי משתמשת בגוגל טרנסלייט. היו רגעים ממש מביכים, אבל עמדתי זקוף ותמיד עם חיוך. דיברתי באנגלית שבורה, אבל בראש מורם. ייאמר לזכות הלקוחות הראשונים שרובם זרמו איתי, ולזכותי שאחרי שנתיים למדתי לדבר אנגלית כמו שצריך.

לדירה הראשונה ההיא בקווינס הגעתי דרך הקשר עם ניקול, ושם הטיפול בדירות קשות – של אגרנים, אבל לא רק – התחיל להפוך למומחיות שלי.

גם זירת רצח ניקיתי. בניו יורק יש מעט חברות ניקיון שמוכנות להכניס צוותים לזירות פשע, כי הן מזעזעות ומכניסות לסיוטים, אבל אני יודעת להתמודד עם זה.

הזירה הייתה בברוקלין. נרצחו שם שני גברים צעירים, אחד בסלון ואחד באמבטיה. כשנכנסתי והתחלתי לסקור את המקום ראיתי על השולחן בסלון שטרות מגולגלים ושאריות אבקה לבנה וגם ורודה – קטמין וסם 2C, מה שנקרא בישראל "דוסה". היו שם גם הרבה בקבוקי אלכוהול פתוחים, חלקם גמורים. מתחת לאחת הספות מצאתי אצבע כרותה, שכנראה הייתה שייכת לאחת הגופות. המשטרה, שכבר עזבה את המקום, הגיעה שוב, צילמה ואספה את הממצאים. רק אז חזרנו לנקות.

על הקירות היו שפריצים של דם, נראה שהייתה שם היאבקות רצינית. כל דבר שנראה לי חשוב, או כמו ראיה – מיד התרחקתי ודיווחתי למשטרה. אני ממש לא רוצה את טביעות האצבע שלי שם.

איך מנקים דם? עם אמוניה, שהיא תערובת של חנקן ומימן. אבל מה שהכי עוזר זה חומץ, כי הוא מסלק את הריח. אז אני תמיד מביאה איתי חומץ לזירות.

אני לא בכיינית, אבל לפעמים אני בוכה תוך כדי עבודה. יש מצבים כל כך איומים שזה פשוט קורה. נגיד, באחד המרתפים שנכנסתי לנקות היו מלא עכברושים. היה שם חשוך, ורק שמעתי אותם שורקים, מסתובבים בהמוניהם. פשוט בכיתי תוך כדי שירדתי במדרגות. ציירתי שם איזה גבול, והיום אני משתדלת להימנע ממרתפים חשוכים. הפחד מהעכברושים שיתק אותי.

"בערב החג נשארתי לבד בניו יורק עם שני תינוקות, בלי אוכל ובלי חיתולים. באחד הריבים בינינו אמר לי הגרוש שלי, 'מי יעסיק אותך? הדבר היחיד שאת יודעת לעשות זה לנקות'. אין, יצא גאון"

אגב, הדבר שהכי מפחיד ניו-יורקרים הוא פשפשי מיטה, bed bugs. אלה חרקים קטנים מאוד בצבע צהוב, אבל כשהם מלאים בדם אחרי ארוחה טובה, זה הופך לשחור. קשה מאוד להיפטר מהם, הם מתרבים ללא שליטה ומחכים ללילה. אז הם יונקים את הדם ממי ששוכב במיטה. שמעתי שבארץ יש כאלה בבתי הכלא.

הבתים בניו יורק בנויים ברובם מעץ, ופשפשי המיטה אוהבים להתחבא בו. בשעות היום הם מתחבאים גם כמעט בכל מקום אחר – בשקעי חשמל, על בגדים, בין ספות ובתוך הארונות. כדי לנקות בית שהם השתלטו עליו צריך מכונות קיטור ענקיות שיוצרות חום עז. זה פרויקט שעולה ללקוח בין 5,000 ל-20 אלף דולר.

עם אגרנים יש רגעים כל כך הזויים שהם אפילו מצחיקים. בברוקלין היה לי אחד שהיה כנראה בהתקף פסיכוטי, ובזמן שניקיתי אצלו הוא נעל אותי בתוך השירותים. זה היה מלחיץ בטירוף, הרגשתי שאני בסצנה מסרט. הוא ישב מאחורי הדלת הנעולה, אני ישבתי על האסלה, וככה דיברנו במשך שעה מעבר לדלת על החיים הקשים בניו יורק, על הבדידות, על הקושי שלו. בסוף הוא שחרר אותי. זה היה מפחיד, אבל כשיצאתי מהשירותים שלו שתיתי כוס מים והמשכתי בעבודה, כי בבסיס יש לי חמלה אליהם. אגרנים הם אנשים שבדרך כלל מנותקים מאדם ומתמודדים עם חרדות או דמיון פורה במיוחד, הם לא אלימים בכוונה, והם מתקשים לסמוך על אנשים.

היה לקוח שהעיף עליי שואב אבק. עמדתי שם בשוק כשהוא התחיל להשליך עלינו חפצים. זה כבר סיכן את העובדים שלי, אז הייתי קשוחה איתו – צעקתי עליו שיישב מיד לפני שאני קוראת למשטרה, ובסופו של דבר הוא נרגע וחזרנו לעבוד. היה גם לקוח שירק עליי, ואליו לא חזרתי. זאת השפלה רצינית, וחוץ מזה, מה אם הוא חולה במשהו.

פעם אחת האגרן נפטר תוך כדי הניקיון. עבדנו אצלו כמה שבועות, והוא שכב כל יום זרוק על איזה מזרן. יום אחד, כמו שאני מנקה, קלטתי שהוא לא זז. מבינים מיד שאין בו חיים, ואתה פשוט עומד ומנקה ליד גופה.

יש כנראה סיבה שאני אחת הנשים היחידות בתחום. זו עבודה קשוחה, ובי יש משהו קצת גברי מגיל קטן. בכל זאת, מושבניקית. בהתחלה היו לי סיוטים בלילות, אבל ידעתי שיש לי שני ילדים קטנים להאכיל. באיזשהו שלב למדתי פשוט לנתק את הרגש.

"את הגופה של האגרנית מצאתי ישובה בחלק האחורי של הבית. היא הייתה במצב איום ונורא, כנראה ישבה שם כבר כמה ימים טובים. הריח היה חריף כל כך שהקאתי כשראיתי אותה"

היום יש לי שותף אמריקאי, והעסק לא מפסיק לעבוד. אני ובעלי לשעבר מגדלים את הילדים בשיתוף פעולה מצוין, אבל כבר ארבע שנים אני ללא זוגיות. ממש בא לי פרק ב', אני רוצה עוד ילדים. בארץ אני מבקרת המון, וגם לוקחת איתי את הילדים, ככה שהמשפחה בקשר מצוין איתם. אני חושבת שכשאתה גר רחוק, אתה יותר מעריך את המשפחה.

אחרי 7 באוקטובר נרתמתי לסייע לקהילת הישראלים בניו יורק, והיום הכינוי שלי בין הישראלים הוא "הדס מהקבוצות". הבנתי שאני רוצה לסייע לאנשים שמתקשים עם החיים, שזה הייעוד שלי. אז הרמתי קבוצת וואטסאפ, שהיום מונה 35 אלף איש, והתחלתי פשוט לפתור בעיות של אנשים: עזרה עם רישיון, תיאום שיפוצים, שינוע חולי סרטן או תרופות מצילות חיים. יש לי ניסיון מול עורכי דין, שירותי רווחה וגורמי ממשל ומדינה, וחוץ מזה, ברגע הכי שבור בחיי הייתה מישהי שראתה אותי וסייעה לי. אז אני מרגישה שאני חייבת להחזיר לעולם. אם אני למדתי לנהל את חיי, לצאת מהעוני ולהפוך לאימפריה, אז כל אחד יכול.