"פיניתי מתוכי סלעי כעס ותחושת בגידה": הדס קלדרון נפרדת מביתה בניר עוז
בפוסט מרגש שפרסמה בפייסבוק, סיפרה קלדרון על חוויית אריזת חפצי המשפחה מביתה שבקיבוץ ניר עוז, על התחושות הקשות לצד הזיכרונות הטובים, ועל פרידה מחיים ישנים ויציאה לחיים חדשים
ביום שבת, 1 בפברואר, שוחרר עופר קלדרון מהשבי בעזה, לאחר 484 ימים, במסגרת הפעימה הרביעית של שלב א' בעסקת החטופים יחד עם ירדן ביבס וקית' סיגל, וזכה להתאחד עם משפחתו, ובה ילדיו סהר בת ה-16 וארז בן ה-13, ששוחררו גם הם מהשבי בעסקה הקודמת. גרושתו הדס קלדרון, שנאבקה כל הימים האלה להשיב אותם ואז אותו, ממשיכה להיאבק כעת על שחרורם של שאר החטופים, ואף תיעדה את חוויותיה בספרה "לראות את השמיים הכחולים", שפורסם בשנה שעברה בצרפת וכעת יצא בעברית, המתאר את שעות האימה של השבת השחורה, על קהילת ניר עוז, על בני משפחתה וקהילתה שנרצחו, על המאבק להשבת ילדיה, ועל המשך המאבק למען השבת החטופים הנותרים.
אתמול, יום שלישי, פרסמה קלדרון פוסט בפייסבוק, ובו מילות פרידה מביתה בניר עוז:
אתמול ארזתי את הבית. הבית בניר עוז שהיה שלי, שלנו. זיכרונות רבים אוחסנו בארגזים חומים קטנים וגדולים. או נעטפו בניילון נצמד ופצפצים. נארזו שם המון רסיסי רגעים שליוו אותנו במשך כל השנים. חלקם שלמים חלקם מנופצים בחלקם רסיסים אבודים. אבנר החתול היה שם גם ובין ליטוף לאריזה גירגר כיחכך וחייך אלי חיוך מעודד של אהדה או אולי של מחילה.
אתמול לראשונה נפרדתי.
נפרדתי מרהיטים יפים מריח העץ ויצירה שבחרנו ביחד ועופר בנה. מניחוחות ההתחדשות והצמיחה של פריחת ההדר של עץ הלימון והאשכולית בגינה. ממשחקי הילדים, מבגדים צבעוניים שכבר לא מתאימים, מספרי רוח ומחשבה וספרי ילדים שלא תמיד נקראו... אבל תמיד נתנו השראה.
מכל חדר וחדר ומכל החדרים.
נפרדתי גם מימי ילדותי הנפלאה, השארתי מאחור זרעי זיכרונות חמימים של משפחה שלמה ומאוחדת של בדלי תמימות וביטחון. נפרדתי מדשאים ופרחים ועצי הסיגלון וציפורים ושדות ירוקים ירוקים. נפרדתי מאינספור שבילים. שבילי חיים שבילי גדילה שבילים מפותלים של נפש שברירה. שבילים שמובילים לגן הילדים לחדר האוכל לפאב, לבריכה....
לבתי החבר החברה.
נפרדתי מחברות וחברים שנטמנו עמוק במחשכי האימה במעמקי אמא אדמה. גם מאמא שלי . האהובה.
נפרדתי מאיציק אלגרט האיש, הנשמה, שהובל באותם השבילים בדרכו האחרונה.
ניקיתי שולחן. עזבתי מאחור געגוע על מה שהיה ואולי לא יחזור. פיניתי מתוכי סלעי כעס ותחושת בגידה. השארתי ופיניתי מקום לסליחה ותקווה.
יצאתי מהשער הראשי המוכר. השער לבית. לא נעלתי במנעול רב בריח כי לא נועלים.
משאירים צוהר למשב רוח וגעגועים. ופשוט פותחים. פותחים שערים חדשים נוספים.
יצאתי מהשער בדרכי לחיים חדשים. משאירה מאחור
מוסך ולולים וסוסים אציליים ואסם גבוה עם מראה רחבה שאבא שלי נביא הזעם התקין ותלה לכיוון מערב ודרכה יום יום השתקפה השמש המפוארת בשקיעתה.
מבט חטוף אחרון על נקודה ירוקה במדבר לצד חללי בתים קורסים אפורים, שרופים.
משאירה מאחור בדמעות אינספור את חיי את חיינו הקודמים.
את ה-7.10.