בהשראת קוסאמה: הרעיונות הפשוטים שיכניסו הרבה עניין לבית

יש אומנים שצריך לראות את החתימה שלהם כדי לדעת מי עומד מאחורי היצירה. לקוסאמה הספיקה נקודה. בעצם, הרבה מאוד נקודות.

במשך עשרות שנים היא כיסתה בנקודות קנבסים, דלעות, פסלים, בגדים וחללים שלמים, שילבה מראות ואור והפכה חזרתיות, הדבר שאנחנו בדרך כלל מנסים לשבור בעיצוב, לכלי שבונה את החלל. קוסאמה נפטרה החודש בשיבה טובה, ואף הייתה מהאומניות הבודדות שעוד בחייהן הקימו מוזיאון שלם שמוקדש לעולם החזותי שלהן. השפה שפיתחה כבר מזמן יצאה מגבולות הגלריה ונכנסה לעיצוב, אופנה, ריהוט ואפילו לכלי האוכל שלנו, והשיעור הראשון שהיא משאירה אחריה הוא די פשוט: לא כל דבר חייב קונטרה.

כשהלופ הופך לעיצוב

למעשה, הרומן של קוסאמה עם רהיטים התחיל הרבה לפני שהשפה שלה הגיעה לבתי מלון ולחנויות אופנה. כבר בשנות ה-60 היא לקחה כיסאות, שולחנות וחפצים ביתיים וכיסתה אותם בצורות בד רכות וחזרתיות שאפיינו את סדרת ה-Accumulations שלה, עד שהרהיט המוכר כמעט נעלם מתחת ליצירה.

עשרות שנים מאוחר יותר, בשיתוף עם קבוצת העיצוב היפנית graf, היא יצרה את YELLOW TREE Living Room, סלון שבו אותה דוגמה צהובה-שחורה עוברת מהקירות לרהיטים ולטקסטיל. הצורות עצמן די רגילות. דווקא החזרתיות היא שהופכת את החלל לבלתי נשכח.

אנחנו רגילים לחשוב שעיצוב טוב דורש איזון. אם השטיח דומיננטי, הספה צריכה להירגע. אם הקיר צבעוני, עדיף שכריות הנוי ינמיכו פרופיל. קוסאמה עשתה בדיוק ההפך.

לא, זה לא אומר שצריך להזמין טפט מנוקד, ספה מנוקדת ושטיח מנוקד ואז להתפלא למה האורחים מקבלים כאב ראש, אבל מוטיב אחד שחוזר בצורה מבוקרת, צבע, צורה או חומר, יכול לייצר זהות הרבה יותר חזקה מעשרה פריטים שלא מדברים זה עם זה ומצהירים כל אחד הצהרה משלו.

מראה מראה שעל הקיר

אחד האלמנטים המזוהים ביותר עם קוסאמה בכלל אינו צבע אלא מראה. בחדרי האינסוף שלה היא השתמשה בה כדי למחוק גבולות, להכפיל אור וליצור תחושה שהחלל ממשיך הרבה מעבר למידותיו האמיתיות.

הרעיון הזה עבר גם לעיצוב מסחרי. במלון Mondrian Shoreditch בלונדון יצרו Goddard Littlefair - חדר עטוף במראות כמחווה לקוסאמה, עם כדורי אור שמשוכפלים שוב ושוב בחלל. מעניין שדווקא כאן אין צורך בנקודות המזוהות איתה כדי להבין את הרפרנס. המעצבים לקחו את הרעיון, לא את הסימן המסחרי: השתקפות, חזרתיות ואובדן הגבול הברור של החדר.

גרסה הרבה פחות מרומזת אפשר למצוא ב-Dotty Suite במלון Naumi Auckland Airport בניו זילנד, שעוצבה על ידי Material Creative בהשראת קוסאמה. כאן כבר אין ניסיון להסתיר את המקור: צבעים חזקים, צורות עגולות ודוגמאות גרפיות עוטפות את החדר והופכות את השפה שלה לעיצוב פנים של ממש.

בבית כמובן אין צורך להפוך את חדר הרחצה למוזיאון אשליות, אבל מראה גדולה, קיר מחופה חלקית או הצבה מול מקור אור יכולים לעשות בגרסה הביתית את מה שקוסאמה הבינה מזמן: לשבש קצת את גבולות החלל, להכפיל את האור ולגרום לחדר להרגיש גדול ופחות צפוי.

ישראלים רבים כבר פגשו את האפקט הזה מקרוב. הרטרוספקטיבה הגדולה שלה במוזיאון תל אביב לפני כמה שנים כללה גם חדר אינסוף והפכה לאחת התערוכות המדוברות שהוצגו כאן בשנים האחרונות.

כשהגרפיקה מתחילה לעבוד

אם יש מקום שבו החיבור בין קוסאמה, אופנה ועיצוב חללים הפך כמעט בלתי ניתן להפרדה, הוא שיתוף הפעולה שלה עם לואי ויטון.

שיתוף הפעולה בין השניים התחיל כבר ב-2012, אז הוקם ב-Selfridges בלונדון פופ-אפ שבו העולם של קוסאמה יצא מהמוצרים והשתלט על החלל עצמו. אלמנטים אדריכליים המבוססים על הדלעות והצורות המזוהות איתה יצרו מעטפת שאפשר היה להיכנס לתוכה, והנקודות גלשו אל הרצפה, הקשתות, שולחנות התצוגה והאלמנטים התלויים. בחלקים מהפרויקט הדוגמה עצמה כבר לא הייתה קישוט, אלא חלק מהדרך שבה החלל הוגדר.

11 שנים מאוחר יותר לואי ויטון וקוסאמה עשו את זה שוב, הפעם בקנה מידה שהיה קשה לפספס. חנויות וחלונות ראווה של המותג ברחבי העולם כוסו בנקודות, דלעות ואלמנטים פיסוליים, ובחזית חנות הדגל בשאנז אליזה בפריז אפילו הופיעה דמות ענקית של קוסאמה שנראתה כאילו היא מציירת את הנקודות על הבניין בעצמה.

וזה אולי הדבר המעניין ביותר בשיתוף הפעולה הזה: לואי ויטון לא הסתפקו בלשים את קוסאמה על התיק. הם הכניסו את הלקוח לתוך העולם שלה עוד לפני שהוא הגיע אל התיק. זה גם השיעור הכי פרקטי שאפשר לקחת ממנה אלינו הביתה. דוגמה יכולה להוביל את העין, שטיח יכול להגדיר סלון בלי קיר, וצבע שחוזר בכמה נקודות בבית יכול לחבר בין חללים שונים הרבה יותר טוב מעוד אקססורי שנקנה כי "היה חסר משהו".

ולא, לא חייבים דלעת בגודל מקרר כהומאז'. הדרך הנכונה ביותר להכניס את השפה של קוסאמה לבית היא דווקא בשמירה על מינון. החנות הרשמית שלה מוכרת ספלים ותחתיות בדוגמאות המזוהות איתה, ומוזיאונים ומותגי עיצוב הפכו את העבודות שלה לצלחות ולאובייקטים שימושיים, וזה כנראה המקום הנכון לעצור.

קוסאמה איננה עוד, אבל בעולם עיצובי שמנסה לא פעם להיות רגוע, ניטרלי ועל-זמני, היא משאירה אחריה תזכורת חשובה: לפעמים דווקא הדבר שאנחנו חוששים שיהיה "יותר מדי" הוא הדבר שהופך חלל לבלתי נשכח, ובעיקר לשלנו.

הכותבת היא מאיה שינברגר, מעצבת פנים וממחברי ספר העיצוב The New Minimalist Style.