בעלי משק חביביאן: "בסוף לא חזרנו לבית שתכננו לשפץ. נשארנו בלול"

המטבח שלנו נמצא במושב נחם, בהרי יהודה, אבל הסיפור שלו מתחיל בכלל בלול ישן שמתחת לבית.

כשתכננו לשפץ את הבית שבו גרנו, השאלה הראשונה שעלתה הייתה איפה נגור בזמן העבודות. מתחת לבית עמד לול ישן, כזה ששימש אותנו במשך השנים לגידול תרנגולות לביצי בית. אמרנו שנאלתר בו מגורים זמניים, רק עד שהשיפוץ יסתיים.

עוד לפני שהיו תוכניות או שרטוטים, החלטנו פשוט לצקת רצפת בטון מוחלק. אמרנו שנתחיל מהרצפה, ואחר כך כבר נבין איך ייראה הבית. באותו לילה פרצה סערה חזקה. כל כמה שעות היינו צריכים לצאת ולהחליק שוב את הבטון, ובבוקר גילינו שעלים שנשרו מהעצים סביב הלול הוטבעו בתוכו. עד היום אפשר לראות אותם מוטבעים ברצפה, והם אולי הדבר שאנחנו הכי אוהבים בבית.

הם מזכירים לנו את הלילה שבו הכל התחיל, ואת ההחלטה שקיבלנו כבר אז לא להילחם בטבע, אלא לתת לו להיות שותף גם בבנייה.

אחר כך לקחנו גיר, ועל הבטון סימנו את הקירות, את האי, את המעברים ואת החלונות.

לא מתוך תוכנית אדריכלית, אלא מתוך הליכה בחלל. בדקנו איפה יהיה נעים לעמוד, מאיפה ייכנס האור ואיך נחיה בתוכו.

<< לכל הכתבות בערוץ living

תוך כדי התהליך התחלנו להסתכל על המקום לא כלול, אלא כעל בית. פתאום ראינו את מה שהיה שם כל השנים. עצי תות, רימון, לימון, אשחר וגפנים שעוטפים את המבנה מכל עבר, ואת התחושה שהוא כמעט נטמע בתוך הצמחייה. באותו רגע הבנו שאנחנו לא רוצים רק לגור כאן באופן זמני.

לא עבדנו עם אדריכל או מעצב פנים. את כל ההחלטות קיבלנו בעצמנו. פתחנו חלונות בלגיים גדולים שפונים אל הנוף, השארנו את עמודי הברזל המקוריים של הלול עם הגוון החלוד שהזמן העניק להם, ורוב העץ במטבח נבנה ממשטחי עץ ממוחזרים ששייפנו ועיבדנו בעצמנו.

אני שפית, ובמשך השנים עבדתי במטבחים רבים. פעם, כשהגעתי להתארח במטבח של מצפה הימים, אמרו לי בחיוך: "חכי שתראי, יש להם מטבח בגודל של מגרש כדורגל". המשפט הזה נשאר איתי. לא בגלל שרציתי מטבח ענקי, אלא בגלל התחושה שהוא תיאר. רציתי מרחב שאפשר לנוע בו בחופשיות, שכמה אנשים יכולים לבשל בו יחד.

בועז ואני מגדלים כאן חמישה ילדים, והמטבח הוא גם מקום העבודה שלי וגם הבית שלי. היה לי חשוב ליצור מקום שיש בו תנועה. שמי שמבשל ירגיש חלק ממה שקורה בבית, אבל גם שמי שנמצא בבית ירצה כל הזמן להיכנס למטבח. לתת יד, לטעום משהו מהסיר, לשבת לכוס קפה, להתייעץ, לשפוך את הלב או פשוט להיות. רציתי מטבח שתמיד יש בו מקום לעוד אדם. כזה שגם כשמישהו חוזר הביתה מאוחר, עדיין מחכה לו אור. מטבח שהוא לא רק מקום שמבשלים בו. מקום שמשחקים בו. מקום שחיים בו.

המטבח הזה הוא הרבה יותר מהמקום שבו אנחנו אוכלים. בכל בוקר אני קמה בארבע וחצי כדי להכין אוכל שילווה את בני הבית במשך היום. אבל הוא גם המעבדה שלי. כאן אני פוגשת את מה שצמח בערוגות, מפתחת את המתכונים שמצורפים מדי שבוע לארגזי הירקות שאנחנו שולחים למשפחות בכל רחבי הארץ, ובחודשים האחרונים גם מצלמת אותם כאן.

לאורך השנים הבנתי שלא רק חומרי הגלם נכנסים לאוכל. גם המקום שבו מבשלים אותו. בשעות היום כל מה שנשקף מהחלונות הוא עצים. בלילה מתגלים הכוכבים ואורות העיר המרוחקים. מספיק לפתוח חלון כדי לקטוף נענע, מרווה, זעתר, לימון, ליים, תות או ענבים, ולהכניס אותם ישר אל הסיר. הגבול בין הגינה למטבח כמעט לא קיים.

יש במטבח גם פינה אישית שלי. במשך שנים אני אוספת קרמיקה ישראלית וינטג’, ורבים מהכלים הם מסדרת ערבסק של לפיד. הכחול לבן שלהם הוא כמעט נקודת הצבע היחידה בחלל, ומשתלב עם הברזל הישן, העץ הממוחזר והירוק שנשקף מכל חלון.

מה שהיה אמור להיות פתרון זמני, הפך בסופו של דבר לבית שלנו. בסוף לא חזרנו לבית שתכננו לשפץ. נשארנו בלול.