ד"ש מהאייטיז: הקאמבק השקוף שאף אחד לא ציפה לו

יש חומרים שאנחנו זוכרים בדיוק למה רצינו להיפטר מהם. לבני בזכוכית קיבלו מקום של כבוד בראש הרשימה. מספיק לומר את צמד המילים כדי להעלות באוב חדר רחצה עם תאורה פלורסנטית עצובה, בנייני משרדים משנות השמונים או קיר ירקרק שהפריד בין הסלון למסדרון ואף אחד לא באמת ידע למה. במשך שנים, אם נכנסתם לדירה וגיליתם קיר כזה, השאלה לא הייתה אם כדאי להשאיר אותו, אלא מתי מגיע הפטיש, אך הבלתי ייאמן קרה. הן חזרו. יש קאמבקים שאף אחד לא ביקש, אבל במקרה הזה כדאי לתת להן לפחות דקה של זכות דיבור לפני שמזמינים מכולה שתפנה אותן למזבלה הקרובה.

בניגוד למה שהזיכרון הקולקטיבי שלנו מספר, מדובר בחומר די חכם שפשוט קיבל שם רע, אפילו ממש רע, ויש מצב שלא בצדק. לבני זכוכית מאפשרות לאור לעבור, אבל מטשטשות את מה שנמצא מאחוריהן. כלומר, הן נותנות לנו את היתרון של זכוכית בלי להפוך את בני הבית למשתתפים בעל כורחם בפרק לא מצונזר של "האח הגדול" שאף אחד לא ביקש. אחרי שטרנד השירותים השקופים בבתי המלון גרם לכולנו לפתח חשד מוצדק כלפי כל קיר שאפשר לראות דרכו, חשוב לומר קבל עם ומדור: זה לא זה.

לכל הכתבות בערוץ living

אם צריך הוכחה שהחומר שפעם סימל עבורנו את כל מה שרצינו להשאיר באייטיז קיבל בחזרה את תעודת השיק שלו, מספיק להסתכל על עולם האופנה. בחנות HERMÈS באמסטרדם, חזית של לבני זכוכית משחזרת את בתי הלבנים ההיסטוריים של הרחוב, עד שהיא מתמוססת בהדרגה אל תוך לבני הטרקוטה שמעליה. בוטגה ונטה לקחה את אותו חומר גם פנימה לעיצוב הפנים: בחנויות הדגל בפריז ובמילאנו הזכוכית הוונציאנית פוגשת עץ אגוז איטלקי והופכת לחלק מהשפה החומרית של החלל, ואפילו אנחנו כבר סיפרנו לכם עליו כשהן הפציעו ב"סיפור אהבה" המדוברת של ריאן גוסלינג על משפחת קנדי. פתאום החומר שהזכיר לנו מתנ"ס נראה כמו הדבר הכי אופנתי בחדר.

הקאמבק של לבני הזכוכית יושב בדיוק על שינוי גדול יותר שקורה בבית. במשך יותר מעשור הורדנו קירות, פתחנו מטבחים והפכנו את האופן ספייס לאידיאל כמעט מקודש, ואז גילינו שלפעמים אנחנו דווקא רוצים פרטיות. לא בהכרח קיר אטום, אבל תחושה שהמבואה היא מבואה, שפינת העבודה לא יושבת ממש בתוך הסלון ושחדר הרחצה לא מנהל מערכת יחסים פתוחה מדי עם חדר השינה. לבני הזכוכית נותנות בדיוק את האמצע הזה, ובדירה עירונית שבה כל קרן אור טבעי שווה כמעט כמו עוד מטר בטאבו, זה כבר הרבה מעבר לגימיק.

הטעות של הסיבוב הקודם הייתה, כרגיל, מינון. קיבלנו חומר מעניין והשתמשנו בו עד שהוא פשוט נמאס על כולנו והחלטנו לבעוט אותו מהבית ולהעביר אותו לדפי ההיסטוריה. שימוש מוצלח במהותו הוא הרבה יותר נקודתי. במבואת כניסה חשוכה אפשר להחליף את הקיר המפריד בינה לבין הסלון בפס אנכי של לבני זכוכית, וכך להכניס אור בלי לוותר על הגדרת החלל (וגם בלי להפוך אותו למבואה של מתנ"ס ב-1984). במסדרון פנימי אפשר לפתוח מקטע בקיר במקום להתקין עוד שורת ספוטים שמעניקה לו אווירה של חדר חקירות. בחדר הרחצה הן עובדות מצוין כמחיצה חלקית למקלחון או כהפרדה מחדר השינה. הדגש הוא על "חלקית". אנחנו לא חוזרים לבנות איגלו שלם מזכוכית סביב האמבטיה ואז לקרוא לזה רטרו, ובטח לא להפוך את ההפרדה בין השירותים לחדרים האחרים לפריבילגיה שנשללה מאיתנו בשם השקיפות.

במטבח זה מתחיל להיות מעניין באמת. אפשר להשתמש בהן כבסיס לדלפק, כחלק מאי או כמחיצה בין המטבח לפינת האוכל. ליד עץ טבעי ובהיר הן מקבלות חמימות, לצד נירוסטה הן נראות כמעט עתידניות, ובטון או טיח מינרלי מדגישים את הצד האדריכלי שלהן. מה פחות עובד? לנסות להכניס הכל יחד. אם המטבח כבר כולל שיש עם גידים דרמטיים, חזיתות צבעוניות, ברז זהב ושלושה גופי תאורה פיסוליים, לבני הזכוכית לא יצילו את האירוע. הן רק יצטרפו לוועד הבית של הטרנדים שכבר רבים ביניהם על תשומת הלב.

גם סוג הלבנה קובע. טכנולוגיות הייצור התקדמו פלאים, וכבר לא חייבים לבחור באותה לבנה מלבנית גלית ועבה שאנחנו זוכרים מבתי ספר ומרכזים קהילתיים. היום יש דוגמאות נקיות, גאומטריות ומעודנות יותר, עם דרגות שונות של שקיפות וטקסטורה. ככל שהלבנה דרמטית יותר, כדאי להשתמש בפחות ממנה. אלמנט עם נוכחות לא צריך לכסות חצי בית כדי שנבין שהוא שם, וממש אין סיבה להפוך את הבית לחממה.

הן לא צריכות להיות הכוכבות של החדר, אלא לפתור בעיה ולתת לחלל משהו שקיר רגיל לא יכול לתת, אבל עם תנאי אחד, אם לבני הזכוכית מכניסות אור, יוצרות הפרדה או פותרות צורך תכנוני אמיתי, לכו על זה. אם הסיבה היחידה היא שהאלגוריתם הראה לכם 46 מטבחים כאלה השבוע, אולי כדאי לסגור רגע את פינטרסט ולישון על זה. לבני הזכוכית כבר עברו פעם אחת את ההתלהבות שלנו שבסופו של דבר גרמה לנו למאוס בהן, שלא נאמר לרצות לגרש אותן מחיינו לנצח (או לכל הפחות, ליותר מ-20 שנה). יהיה נחמד אם הפעם לא נגרום להן להתחרט שחזרו.

כותבת הטור היא מאיה שינברגר, מעצבת פנים וממחברי ספר העיצוב The New Minimalist Style