הורים, אפשר להירגע: הסלון שלכם לא חייב להיראות כמו ג'ימבורי

יש שלב בחיים שבו תשקיעו שעות בבחירת גוון מדויק לספה, תתווכחו אם השטיח הוא "אבן חמה" או "חול טבעי", ואז בלי לשים לב, בזמן שהילד צרח וחיפשתם כל דרך לייצר לו עניין, תכניסו הביתה חתיכה של ג'ימבורי באדום-צהוב-ירוק ניאוני שנראה כמו הכלאה בין רמזור, ליצן פסיכדלי וסט טושים זרחניים. במשך שנים קיבלנו את זה, בעיקר כי איכשהו השתכנענו שילדים לא מסוגלים ליהנות בלי שכל צבע אפשרי יצרח עליהם בו-זמנית, אלא שעכשיו המתקנים האלו שמוכרים לנו מהקניון מגיעים אל הסלון, ובדרך, לא תאמינו, הם עוברים אבולוציה ומתחילים להיראות כמו משהו שבני אדם בחרו להכניס הביתה גם כשהם פיכחים וצלולים.

לפני הכל, חשוב לומר. זה לא שלא היו מתקני ג'ימבורי בבית. היו. אבל הם נראו כאילו חד קרן פלט קשת בענן על השטיח של הסלון. קוביות ספוג באדום, צהוב, כחול וירוק, בריכת כדורים בכל צבע שהמציאו עד היום ופלטת גוונים רחבה יותר מעטיפה של אלבום גואה טראנס. זה היה די כיף לילדים, קצת פחות למי שהשקיע בעיצוב וטרח להביא מעצבת לטיול גדול באיקאה. עכשיו קורה משהו די מפתיע: הג׳ימבורי הביתי גילה שיש דבר כזה עיצוב פנים.

זהו שינוי משמעותי, שלא נאמר היסטורי, כי במשך שנים היה נדמה שמישהו בעולם מוצרי הילדים החליט שילד לא מסוגל ליהנות אלא אם אדום, צהוב, ירוק, כחול, כתום וסגול תוקפים אותו מכל כיוון בו-זמנית. בריכת הכדורים נראתה כמו שקית סוכריות שנקרעה, הספה הנפתחת הגיעה בסגול-כחול חשמלי, ועל מתקני הספוג הודבקו מספיק צבעים כדי שגם מרקר זוהר ייקח אקמול.

לכל הכתבות בערוץ living

עכשיו קורים שני דברים במקביל. קודם כל, מתקני המשחק שפעם חיכו לנו במשחקייה הופכים למוצר נגיש יותר מפעם. קוביות ספוג, רמפות, קשתות, מנהרות ובריכות כדורים מקבלות מקום קבוע בסלון, וברגע שהן עברו לגור ליד הספה, הן נאלצו להתמודד עם עובדה מצערת מבחינתן: מישהו כבר השקיע לא מעט כסף ומחשבה במה שנמצא סביבן. פתאום קשת הטיפוס צריכה להסתדר עם השטיח. בריכת הכדורים צריכה לחיות בשלום עם הפרקט וקוביית הספוג כבר לא יכולה להגיע בצבע ירוק זרחני רק כי בשנת 2002 מישהו החליט שזה מה שילדים אוהבים.

בכל מקרה, חשוב לומר. הבעיה היא ממש לא צבע. להפך. ילדים אוהבים צבע, צריכים צבע ומגיבים אליו. הבעיה היא שבמשך שנים תרגמנו "צבעוני" ל"הכל, ביחד, על כל משטח פנוי". השנה פורסמו אפילו מחקרים שנותנים לאינסטינקט הזה גיבוי קצת יותר רציני מהכאב שמתחיל לנו בארובת העין כשנכנסים למשחקייה. מחקר שפורסם בפברואר ובחן ילדים בסביבות לימוד מקושטות מצא שכאשר תשומת הלב שלהם נדדה אל הגירויים החזותיים שסביבם, הם אכן קלטו וזכרו אותם. הבעיה היא שבזמן הזה הם היו פחות קשובים למשימה שלשמה התכנסנו, וככל שהקשב ברח יותר אל הסביבה, כך גם ביצועי הלמידה נפגעו.

זה בדיוק ההבדל שמתחילים לראות במתקני המשחק החדשים. בריכות הכדורים עדיין כאן, רק שעכשיו הן מרופדות בבוקלה ובבדים שנראים כאילו הם נבחרו מאותו לוח השראה של הספה. Nuage Interiors, למשל, מוכרים בריכות כדורים בגוני פנינה, שמנת ואפור ומתייחסים אליהן ממש כאל פריט רך שאמור להשתלב בחלל ולא כאל אובייקט זר שצריך לגרור למחסן חמש דקות לפני שהאורחים מגיעים.

>> החדר הכי יפה בבית שייך למי שלא משלם ארנונה

גם ספות המשחק עברו טיפול דומה. הן מתפרקות למבצרים, מנהרות ורמפות, אבל כשהילד מסיים להשתולל הן חוזרות להיראות כמו משהו שאדם מבוגר בחר מרצונו החופשי להכניס לסלון.

גם בישראל השינוי מתחיל לחלחל. לאחרונה נכנסו לשוק המקומי מתקני ג׳ימבורי ביתיים עם קוביות, קשתות, גשרים ואלמנטים רכים בגוונים ובדים שנועדו לחיות בתוך הבית ולא רק לשרוד בו. כלומר, גם אצלנו מתחילים להבין שהילד יכול לטפס, ליפול, לקפוץ ולהשתולל בלי שהסלון ייראה כאילו צוות הבידור של מלון באילת קיבל חופש אומנותי מוחלט.

אבל רגע לפני שאנחנו מחליפים את כל הכדורים הצבעוניים בכדורים בגוון "חול לח", צריך לעצור גם את הטירוף מהצד השני. חדר ילדים לא צריך לעבור אישור של מעצבת לפני שנכנסת אליו מכונית צעצוע אדומה. לילד מותר לבחור ורוד, כחול, ירוק ואפילו, רחמנא ליצלן, שלושתם יחד.

העניין הוא לא למחוק את הצבע אלא לערוך אותו. ליצור פלטה במקום התקף. לתת לעין מקום לנוח בלי להפוך את הילדות לחדר תצוגה שבו אפילו הדובי נראה כאילו הוא משלם ארנונה וביטוח לאומי.

בסופו של דבר, המסר שלי לגאגא, לקים אור אזולאי ולכל מי שהרחיב לאחרונה את המשפחה די פשוט: הג׳ימבורי לא באמת הפך למבוגר והוא גם ממש לא צריך. הוא פשוט עבר לגור בבית, וכמו כל דייר חדש שהגיע עם יותר מדי ציוד, הבין שאם הוא כבר משתלט על חצי סלון, המינימום הוא שלא יצעק לנו בעיניים וישתלב כחלק מהחלל.

כותבת הטור היא מאיה שינברגר, מעצבת פנים וממחברי ספר העיצוב The New Minimalist Style