"המפתחות לחיים שלנו הם בילדות": העיצוב שיכול לשנות את הדרך שבה ילדים גדלים

כהורים, לפעמים אנחנו מרגישים שהמסכים השתלטו לנו על הילדים וגם על הסלון. החופש הגדול והחגים היו בסימן התנצחויות והגבלות והבטחות. אני מוצאת את עצמי בגיל 40, מנהלת משא ומתן עם ילד בן 10. "טוב, אז אתה תשחק רק שעתיים ובתמורה אני אתן לך ארטיק". אנחנו מנסים להוציא אותם מהמסכים לפחות לכמה שעות, לוקחים אותם לאיזו אטרקציה, לבריכה או לים, ולרגע אנחנו מרגישים שהצלחנו, אבל ברגע שחוזרים הביתה המסך נדלק. והאמת, גם לנו בא קצת שקט.

אז איך אפשר בכל זאת לגרום לילדים לכבות מסך ואפילו לפתוח ספר רחמנא ליצלן? ייתכן שהתשובה פשוטה יותר משחשבתם. כשאנחנו מדברים על התמכרות למסכים, אנחנו שוכחים שחדר הילדים הממוצע מעוצב היום כמו תחנת שידור – מיטה, שולחן מחשב, טלוויזיה וסמארטפון במרחק נגיעה. אבל מה היה קורה אם היינו מעצבים את החלל אחרת לגמרי? האם עיצוב מחדש של החדר יכול לעשות את הבלתי נתפס?

"אני חייבת להגיד לך שאת ואני חוות את אותה חרדה", מזדהה שרית שני חי, מעצבת פנים פורצת דרך המתמחה בעיצוב מרחבים לילדים, סביבות למידה ומשחק וזוכת פרס רוטשילד, כשאנחנו מדברות בסטודיו האינטימי שלה, המורכב מנשים מעצבות איכותיות שנודעות ביצירת מרחבים המעודדים דמיון ומפתחים חשיבה, "השאלה איך אנחנו כאנשים, כהורים וכמעצבים נערכים לשינוי הטכנולוגי שהעולם עובר, מהמסכים ועד לבינה המלאכותית, שמחייב אותנו לחשוב מחדש על כל כך הרבה היבטים בחיינו, מלווה אותי מדי יום. מצד אחד אני מחבקת את הקדמה ושמחה לשלב אותה בעשייה שלי, ומצד שני אני שואפת לשמר ערכים של פשטות ואיכויות של עולם של פעם, שנותנות מקום להתנסות, ליצירתיות, לדמיון ולחשיבה ביקורתית. לכל דבר יש צד טוב וצד רע, השאלה היא מה אתה עושה עם זה".

בואי נתחיל בטלוויזיה. איך אני משלבת אותה בחיים שלי ולא היא משלבת אותי?
"איזה מקום את נותנת לטלוויזיה? לא רק טלוויזיה, בכלל מסכים. האם את הופכת את זה למרכז העניין, לגיבור המרכזי בחלל, או שאת יכולה לשלוט בזה? בזמן האחרון יוצא לנו לעצב כל מיני חללי משחק שכל המשפחה נהנית מהם. למשל במרתפים, כי זה הרי חלל שלא מעודד לרדת אליו, ואם אנחנו רוצים שהוא יהיה מקור שאיבה או מרכז הבית אפילו, אז הכל תלוי באיך נעצב אותו. אנחנו לרוב מעצבות ספרייה שבתוכה משולב המסך, אבל יש איזו יכולת לסגור ולפתוח אותו. זה גם מה שעשינו כשעיצבנו במצודת דוד בזמנו. זה הרי בית מלון ובשבת הם רצו את האפשרות לסגור. גם בעזרת רהיטים אפשר ליצור איזו הצללה, שאם את רוצה את סוגרת. כהורה את יכולה להגיד אני מגדירה זמנים, אבל אני לא מאמינה במשטר קפדני או להעלים לחלוטין. עכשיו אנחנו מעצבים אשכול גנים עם עיריית הרצליה שאין בו מסכים, אין מחשבים, מתוך הבנה שהם יקבלו מספיק מחשבים במהלך חייהם ורוצים לשמר ערכים של פעם. יש גם הורים שזו האידיאולוגיה שלהם, אבל אני כבן אדם וגם כהורה מאמינה שככל שאת יותר מונעת, את תיצרי תשוקה גדולה אצל הילד, אז זה הכל עניין של איזון. גם לי, באופן אישי, יש רצון לחזור לעולם של פעם ולכן אני אוהבת את הדברים הכי בסיסיים כמו משחקי עץ, נגרות עץ, אבל האתגר הוא ליצור את הבאלאנס.

"פרויקט שעיצבנו לאחרונה הוא קמפוס המדעים הרצליה, בשיתוף עם משרד האדריכלים 'יואב מסר'. הרעיון היה איך אתה יוצר סביבה שמשדרת לילדים שהם נמצאים במקום של קדמה וטכנולוגיה, לצד שימוש במרכיבי השפה שהם מאוד כאן ועכשיו מבחינת חומרים ידידותיים למשתמש כמו עץ. שילבנו מסכים בכיתות בכך שיצרנו קירות זכוכית שאפשר להשתמש בהם כלוח או להקרין עליהם, מתוך הבנה שמרחבי החינוך היום צריכים להביא בחשבון את האלמנטים הטכנולוגיים. יצרנו מרחב של האב, מין מעבדת התנסות עם מדפסות תלת ממדיות. המרחב יוצר אפשרויות חדשות ללמידה. לצערי ברוב הכיתות בבתי הספר עדיין יש מורה שמרצה ושורות של שולחנות, כי זה מאפשר שליטה, שלא נאמר דיכוי. נוח ללמד בצורה כזאת אבל אנחנו כבר לא שם. הרבה מהמרחבים החדשים יוצרים סביבה שמאפשרת גם למידה א-פורמלית, כמו ישיבה על פוף או למידה בתוך כוכים. איזון בין מרחב ציבורי שמאפשר ללמוד בצורות שונות לצד ה-me time, כשהילד רוצה להתבודד הוא נכנס לכוך".

שני חי מספרת על עיצוב בית הספר המכיל בתל אביב ב-2020, בית ספר עם אג'נדה חברתית כי 25 אחוז מהילדים הם על הספקטרום או עם צרכים מיוחדים - פרויקט מאתגר שעליו זכו בפרס בהולנד. והאתגר הגדול לדבריה היה לשלב ילדים עם צרכים מיוחדים בסביבה "נורמטיבית". "אני זוכרת את היום הראשון כשבאתי לראות את התוצאה והייתה הרבה המולה. הייתי סקרנית לראות איך זה מתפקד. כשעליתי במדרגות ראיתי ילדה עם משקפיים עבים חולמת לעצמה בתוך כוך עגול עם הרגליים למעלה בהתבוננות, ואמרתי 'וואו, אם הילדה הזאת מצאה את המקום שלה בתוך ההמולה אז עשינו את העבודה".

כמעט בכל פרויקט, היא אומרת, אפילו בבתים פרטיים, מתכננים ארון עם איזה כוך כדי שהילד יוכל למצוא שקט. "החדר הראשון שעיצבתי היה לבת שלי, שם הכל התחיל", היא מספרת, "היה בו ארון עם דלת מסתור. אני חושבת שאולי זה קשור לילדות שלי, כשהייתי ילדה, אם הייתי עושה משהו רע, הייתי נכנסת לארון. המקום הזה שהייתי הולכת אליו להתחבא וחוזרת חדשה. לימים יצרתי לבת שלי ארון שיש בו דלת מסתור כך שתוכל להתחבא בתוך הבית, שיהיה לה איפה לשבת. כילדה הייתי צריכה את מרחב הביניים הזה. ילדים מאוד אוהבים מקומות מסתור. יש תיאוריות שלמות על זה. הפילוסוף גסטון בשלאר מדבר על הבית הראשון. בית יכול להיות מקום של מסתור שמאפשר לילד או למבוגר להרגיש בטוח ונותן את היכולת לחלום. מרחב שבו אתה מוצא את הפינה שלך, מרגיש מוגן".

אז כשאת מעצבת, את בעצם נותנת לילדים מקום לחלום?
"הלוואי. זה החלום שלי. לעצב להם מרחב שבאמת מאפשר חלימה. בגלל זה בעיצובים שלנו יש המון הומור וכל מיני טקסטורות, ואנחנו חוגגות את הילדות אבל יש גם משהו בסיסי, תמציתי ושימושי, כי אנחנו רוצות לייצר חללים שמצד אחד מאפשרים לחלום ולפתח את הדמיון ומצד שני שימושיים. השפה התמציתית הזאת, שבשביל ילד היא משהו מופשט שהוא יכול לפנטז עליו ולקחת אותו למקומות אחרים לגמרי, זה הבסיס של הבסיס".

אצלי בבית עשיתי נישה לישיבה בכניסה, עם כריות והכל, ואף אחד לא יושב שם. בעלי מניח שם דברים וזה הפך למחסן. האם זה באמת פרקטי?

"לכל דבר יש הזמן שלו. יכול להיות שהם יגיעו לגיל אחר ויחוו את זה אחרת. פתאום הם יישבו וידברו שם בטלפון, איזו פינת שקט כזאת. אני הרבה פעמים עושה כוכים בתור פינת ספר, שילדים נכנסים לשם וקוראים ספר בשקט. כי מה זה בעצם לקרוא? לקרוא זה לנסוע בדמיון".

לפני שנה עיצב הסטודיו ספרייה לילדים בראשון לציון שנקראת "כותר טף", בשיתוף משרד האדריכלים "אפרת-קובלסקי", שהמרחב בה מעוצב בתור סביבה משחקית שבתוכה שזורים הספרים. נוסף לכך, יש מעגל, שבעזרתו נתחם מרחב בתוך מרחב. המקום כולל משחק, כל מיני פינות כישורי חיים של מטבח, פריטי מרופדים ומשחקי צורה, אותיות ענקיות שיוצרות מין כיכר פיסולית.

אבל עיצוב זה דבר יקר, אז למה שווה להשקיע בעיצוב לילדים קטנים שעלולים לשבור ולהרוס?
"לפני כ-20 שנה קיבלתי לעצב את הגן הראשון וזה היה פרויקט פורץ דרך בארץ. הגן, שנקרא 'גן לילדים בלבד' ברמת השרון, עשה המון רעש, כי עד אז הייתה תרבות כזאת של למה בכלל לעצב לילדים? הם הרי הורסים ומין תרבות של אקלקטיות, קצת גרוטאות מפה וקצת משם. אני באתי מגישה אחרת לגמרי, שילדות מבחינתי זה הדבר הכי טהור, הכי מרגש והכי מכונן בחיים של בן אדם, כל המפתחות לחיים שלנו הם בילדות. ילדים מגיבים דרך החושים, הם קולטים הכל, הם הלקוחות הכי טובים שלי כי הם לא משקרים. אם זה עובד, זה עובד, ואני גם לומדת מהם כי אפשר לראות ילד משתמש בסביבה בצורה שלא חזית. אז זה בא מתוך תחושת שליחות. היום כל בן אדם שני מבין שצריך לעצב לילדים, הם לקוחות ראויים, אם לא הכי ראויים".

לדברי שני חי, עיצוב הוא כלי, הוא לא מותרות. לסביבה יש השפעה עצומה על ההתפתחות הרגשית, הקוגניטיבית והרווחה הרגשית של ילדים. "מהמקום הזה אנחנו פועלות, עם תשוקה רבה לאובייקטים עצמם, כל דבר פה נתפר ביד ואני משתדלת לא לאבד את האיכויות האלה. יש מחשבה מאחורי כל דבר, על המשתמש, על חוויית המשתמש, במובן הליטרלי, שהדברים נגישים לילדים והכל בגובה שלהם, ובמובן המטפורי, כשאת נותנת להם תחושה שהם במרכז. ככל שהסביבה תהיה מעוצבת בחוכמה, רוב הסיכויים שיהיה להם המון כבוד למקום. יש להם הערכה מעצם הידיעה שמישהו חשב עליהם. זה לא מובן מאליו. אם ילד מגיע למקום מוזנח, יש איזו זילות של המקום".

בתוך החדר האינטימי שלי

בשנים האחרונות, מספרת שני חי, כמעט כל החדרים שהן מעצבות הם חדרי חלוקה, שבהם כמה אחים. בתל אביב, למשל, כל מילימטר חשוב, אז יש עניין של ניצול החלל בצורה מיטבית, אבל בסוף יש פה גם החלטה חינוכית. "ככל שאת מעודדת אותם לגור ביחד ולחלוק את השנים הראשונות שלהם, זה מעודד שיתופיות", היא אומרת, "אחי הצעיר ואני חלקנו חדר. אבא שלי בנה ארון שחצה את החדר לשני חלקים, והיה לנו חלון בארון שדרכו היינו מדברים. כל לילה היו צועקים לנו 'לכו לישון כבר'. הוא יצר סוג של אינטימיות לכל ילד ועשה חלון כדי שנוכל לדבר אחד עם השני בלילה. אבל הם שילמו את המחיר על זה, כי כל לילה היינו מדברים. אני חושבת שזו אסטרטגיה שאני משתמשת בה הרבה בעיצוב שלי, אפילו בלי לדעת מאיפה זה בא".

מלבד הערך החינוכי, חשוב להביא בחשבון גם את האסתטיקה. לדבריה, ילדים יודעים להעריך יופי, ונחמד גם לערב את הילד ולשאול את דעתו, בעירבון מוגבל כמובן. "כשאני שואלת את הנכד שלי איזה צבע הוא רוצה, הוא עונה 'כחול', יש להם דעה מהיום הראשון. אי אפשר לזלזל. ילדים הם היצורים הכי חכמים שיש. אנחנו רק יכולים ללמוד מהם. דרך אגב, הנכד שלי הוא זה שנתן את השם למיצג שלי במוזיאון ישראל – 'נעל/ סירה'.

המיצג המדובר נמצא בתערוכה "סיפורי נעליים" שאצרה אורנה גרנות, בשיתוף שנקר, ובנושא נעליים. מהנעל הראשונה בהיסטוריה ועד התייחסותם של מעצבי אופנה לנעל. "אמרתי לה שאני חייבת לעשות את זה, כי קודם כל יש לי פטיש לנעליים, כמובן, כי אני אישה, ומעבר לזה נעל זה דבר שיש לו כל כך הרבה אספקטים. כמעצבת לילדים, הנעל מתקשרת לי לאגדות ילדים - האישה שגרה בנעל או דורותי עם הנעליים האדומות. אצלי זה ישר מצית את הדמיון אז התחברתי מאוד לנושא. והדבר שהנכד שלי הכי אוהב זה להיכנס לנעליים של ההורים שלו, ומזה נולד הרעיון של להיכנס לנעליים. ומה זה בעצם להיכנס לנעליים? להיות הם, להזדהות.

"אני גם חובבת עיתוני 'עשה זאת בעצמך', ולפני כמה שנים מצאתי בחנות רטרו חוברת סקנדינבית על נעל מוקסין שמכינים בבית. אז כשאורנה פנתה אליי, אמרתי לה, 'אני יודעת מה אני עושה. אני יוצרת לך נעל ענקית שהיא גם מיטה'. כי בשבילי נעל זה בית, אז הרעיון הוא שאתה יכול לישון בתוכה. בראש שלי קראתי לזה 'נעל בית', אבל אז הנכד שלי נכנס לתוכה ואמר 'סירה', ועמד בתוכה כמו רב חובל, אז קראנו לזה 'נעל סירה'. היה לי חשוב לעשות את זה בעבודת יד, בתפירה, וזה נעשה גם בזמן המלחמה אז זה לקח הרבה זמן, אבל זהו, עכשיו זה במוזיאון".

אז אחרי שנתת לכל כך הרבה ילדים מקום לחלום - מה החלום שלך לעתיד?
"אני פשוט אוהבת את מה שאני עושה אז אני רוצה להמשיך לעשות את זה, ולקבל פרויקטים שווים כדי שאוכל לעשות שינוי ושיהיה טוב במדינה הזאת. השינוי שעשיתי ב-20 שנה האחרונות – להשתמש בעיצוב כדי לחזק את חוויית הלמידה - ניכר בפרויקטים הציבוריים. כיף לקבל הכרה בישראל ובטח בין-לאומית, אבל התגמול הכי גדול הוא לראות את הילדים ואיך הם חווים את החלל. בכלל, נראה לי שכולנו צריכים להסתכל כמה שיותר על ילדים. אני חווה את זה עכשיו דרך הנכדים שלי, אני כל יום לומדת ומתרגשת מחדש. צריך ללמוד מהם ולא לשכוח שהיינו ילדים פעם. אני לא שוכחת".