חמסה: ככה מתחזקים בית מסודר עם תשעה ילדים

שעת בוקר מוקדמת. מודי צפורי ("המרוץ למיליון", "בואו לאכול איתי") מתעורר אחרי חמש שעות שינה, עומד במטבח ומכין טוסטים לילדים. זוגתו בשנה האחרונה, גל רובין ("הישרדות"), עדיין במיטה, מנצלת את רגעי התנומה האחרונים של הבוקר, לפני שהם מפזרים את הילדים שלה ושלו במסגרות. עוד קצת ארגונים וסידורים, ומכאן הם יוצאים לבד, שניהם, לחופשה בנווה אטיב. "מנצלים את הימים האלה להתאזן", מסבירה רובין. רק בחצי השנה האחרונה, לאחר שבע שנים אינטנסיביות של הורות יחידנית, היא חולקת משמורת משותפת עם אבי ילדיה, ומוצאת קצת זמן לעצמה. אצל מודי הילדים במשמורת משותפת כבר שנים, ועכשיו הם מנסים לסנכרן את הזמנים כדי שכל הילדים יהיו ביחד כל וויקנד שני. ביחד מבלים, ביחד עורכים קידוש בליל שבת, תשעה ילדים וזוג הורים. "כשיש שני ילדים, ההורים מקטרים. כשיש ארבעה, הם בוכים, והנה אנחנו עם תשעה וצולחים את זה. וואלה, אני אוהב את זה", אומר צפורי.

הם הכירו במסיבה, כשצפורי ניגש והחמיא לה על המקום השלישי ב"הישרדות". בפעם השנייה שנפגשנו ספונטנית, הוא סיפר לה על היותו ערבי. רובין חשבה לעצמה שהיא ממש לא צריכה את הקשיים האלה עכשיו, וגם לאחר ארוחת צהריים משותפת, כשהבינה שהוא מוצא חן בעיניה, לא חשבה שמה שהיא צריכה בחיים זה לצאת עם ערבי. היא הגיעה מבית חרדי, גרושה ואם לשישה ילדים ממעלה אדומים, שלא רואה שום קשר עם ערבי ישראלי. נהפוך הוא, "שפטתי, הלכתי אחרי העדר לשנוא ערבים, להיגעל ולהתייחס אליהם כעבדים. היום אני עם שפיטה כלפי עצמי, למה העתקת דעה של מישהו אחר? אני לומדת ואומרת אל תשפוט אף אדם עד שתהיה במקומו. כל אדם עומד בפני עצמו, לכל אחד יש סיפור ועולם שלם מאחוריו", היא אומרת בדרך לצפון.

רובין משפיענית רשת ומאפרת ומעצבת שיער לכלות. צפורי מפיק אירועים לחברות ועורך סיורים מודרכים ביפו ובירושלים. כעת הם מתכוננים לסיורי ערב ברמדאן בימי ראשון של חודש מרץ, שבמהלכם יערכו ביקורי אוכל אצל האמהות היפואיות מתוך מטרה לקרב בין התרבויות. רובין מלווה את צפורי ברוב הסיורים, תורמת לאווירה ובעיקר רוצה להיות לצידו. "רמדאן היה בשבילי חג של פיגועים, והיום של אחווה שזורה בתרבות. אני בשלב שאני מבצעת חקר של האנושות".

בשגרה הם חולקים את הזמן בין שתי דירות – שלה בראשון לציון, דירה בקומה שביעית בלב העירוניות, שעיצבה רוני פליישר, שלו בבת ים על גבול יפו, קרוב לים, בעיצוב שרון פרקש. הקידוש נערך תמיד בבית שלה, כי שני הגדולים שלה שומרים שבת, וככה הם מג'נגלים ומסיעים את הילדים מפה לשם.

איך מאכלסים תשעה ילדים בבית?

צפורי: "אנחנו מחפשים בית אחד גדול בהנחה מטורפת. מכירה כזה? הגדולים רוצים חדרים בנפרד, אנחנו צריכים חדר, וצריך עוד חדרים ענקיים משותפים, וסלון. לא פשוט לנו בין שתי הדירות. אם אנחנו ביום של הילדים, אנחנו מחכים להם שיסיימו לימודים, נוסעים לגל, לפעמים ישנים אצלה ולפעמים כל הילדים באים אליי".

"זה קשה, מלא תכנון", מוסיפה רובין. "אנחנו מנסים לאזן בין הילדים שלי לשלו לפי זמני הנסיעות מבית הספר. הילדים שלו לומדים בתל אביב וזה יחסית רחוק מראשל"צ, אז לפעמים הם לוקחים אוטובוס או שאנחנו מקפיצים. זה חלק מאתגר בחיים שהבאנו בחשבון. מבחינתם זה גיוון, העומס עלינו".

כל אחד מבני הבית תורם את חלקו

החמולה, כמו שהם קוראים לה, כוללת לפי סדר הגילים את וליד של צפורי, 17; בן ציון של רובין, 16; יאיר של רובין, 15; שירה של רובין, 13; אדם של צפורי, 11; התאומות טליה ונועה של רובין, 10; לונה של צפורי, 9; ואוריה של רובין, 7. "אמרתי לגל, הייתי אוהב אותך גם אם היו יותר ילדים. אני מחכה לימי שישי כמו לא יודע מה. המשפחתיות הזו, לתת ערך אמיתי ל'ביחד', זה כיף. הרווחתי משפחה ענקית מהזוגיות הזאת. הם כמו הילדים שלי ואני אוהב אותם ברמות מטורפות", צפורי משתף. פרק ב' מרגש את רובין. היא מרגישה שהצליחה בפעם הזאת, אבל תמיד יש בה את הפחד להיכשל. "מי שנכשל הוא זה שנשאר בזוגיות לא טובה", מרגיע צפורי. "קיבלת החלטות, עברת דבר או שניים. השקעת מחשבה, פתחת את הלב. כשאוהבים תמיד יש חששות, אבל אם לא היו חששות, כנראה אתה לא במקום שמספיק חשוב לך. אם לא תחשוש על בת הזוג או הילדים, משהו כנראה כבה".

הם עושים הכל לבד בבית, ומתפעלים את הילדים "כדי שלא ישתעממו כפרה עליהם וירגישו חלק מהבית", מסבירה רובין. "לפעמים בשוחד ולפעמים ממקום של 'הגיע זמנך לתרום לקהילה'. אדם טוב בלפנות את המדיח, הבנות טובות בכלים, קיפול כביסה וסידור הסלון, יאיר אחראי על הזבל, בן ציון על ארגון וסדר כללי, ווליד אחראי על שני החתולים". רובין מתעקשת שילדים צריכים להעריך את מה שההורים עושים עבורם, לגדול לעצמאות, ולכן לא צריך לעשות במקומם דברים. צפורי: "אף אחד לא אוהב לשטוף כלים ויש דרמות של היא אמרה והוא לא עשה, אבל אנחנו באים ממקום של בואו נבשל בכיף, ביחד, אווירה טובה. אני עכשיו עם עוד ארבע בנות, ומסתובב קבוע עם גומיות לשיער, מוכן תמיד למקרה שאחת הגומיות ילכו לאיבוד. את יודעת מה זה לצאת בזמן מהבית כשחמש בנות צריכות להתארגן?".

הם עושים את הקניות יחד וגם את הבישולים. צפורי אחראי על השניצלים, כל פעם 3 ק"ג ושעות מול המחבת. "אין דבר כזה ששניצל נשרף או לא יצא טוב, ואין דבר כזה בשר קפוא. הכל טרי. ערבי מצוי. הולך וקונה באותו יום". רובין אחראית על הדגים, האורז והקוסקוס, הסלטים והחריף. מבשלת מדויק כדי לא לזרוק לפח. "מאז 'הישרדות' קשה לי לזרוק אוכל, ובטח אוכל שאת עובדת עליו כחד הורית ומגדלת לבד את הילדים. לכן אנחנו קונים ומבשלים בצורה מאורגנת לפי הכמות שתספיק להיום ומחר ולא תיזרק".

צפורי אוהב את הסיבובים ביפו בין הקצביות והחומוסיות הכי טובות בארץ. "אנחנו גרים במרכז, אז אין לי בעיה לשים מוזיקה באוטו, לעבור מתחנה לתחנה ולקנות חזה עוף מפה, חומוס משם, פיתות ולחמים מהמאפייה". רובין חושבת אחרת: "אני ותיקה ומנוסה בעסקי הילדים. מעדיפה לקנות קפוא ואם אפשר, הכל בסופר אחד".

את הסנדוויצ'ים הוא מכין יום קודם, שם במקרר וגם "מרוויח" עוד חצי שעת שינה בבוקר. אם בא לו לשתות עם זוגתו קפה בבוקר, הוא מרגיש צורך לתכנן את זה מראש. "תשעה ילדים זה לא רק תשעה סנדוויצ'ים. כל אחד עם הבקשות שלו, זה צריך אוכל לשעה מאוחרת יותר. אחר כך צריך לעטוף בניילון נצמד, מדבקות, זה מינימום שעה עבודה. לכן אני מעדיף להכין עוד בערב ואף אחד לא מרגיש בהבדל. אתה הורה רגוע יותר, מעיר את הילדים בכיף, עסוק בלעשות קוקו ושותה קפה". רובין מעדיפה לתקתק את הסנדוויצ'ים בבוקר ותוך כדי לשתות את הקפה: "אני לא יושבת לקפה, אלא אם אני עם מודי".

אין מספיק חדרים, אבל יש מקום לכולם, גם כשהם ביחד. בסלון יש מי שיושב על הספה ויש מי שיושב על השטיח כחלק מהחוויה, וחמישה ילדים ישנים בחדר אחד. "הייתי רוצה לגדול ככה, עם הרבה ילדים יחד, צחוקים לפני השינה. זה ייחרת להם בזיכרון לנצח". את הכביסות הבלתי נגמרות הם מחלקים – רובין הרגילה את הילדים לכבס אצל אבא, וכשהם איתה הם מכבסים לעצמם והיא מתגברת פעמיים בשבוע. צפורי מכבס פעמיים ביום, זורם עם הילדים שזורקים לסל בגד אחרי פעם אחת. הילדים מקפלים את הכביסה, וכל אחד מהם לוקח את הכביסה שלו למקום. "זה לא בית הארחה ולא בית תמחוי. אין בבית עצלנות, נצלנות או פינוק. שנינו לא דוגלים בחינוך כזה", רובין מודיעה.

משלימים אחד את השני

כש-11 אנשים נכנסים עם נעליים הביתה, צפורי מבקש לחלוץ בכניסה. "בית זה כמו בית מקדש, למה להכניס נעליים?", הוא אומר. אצל רובין יש חופש עם הנעליים, אבל כל השאר זה "מִסְדר". אם משהו נשפך אצלו, הכל בסדר, אפשר לנקות ולהמשיך. אצלה – הבניין רועד. "זה נובע מחוסר תשומת לב שלהם. אני מזכירה להם שהספה מבד, וחוזרת על החוקים והגבולות של הבית. ילדים צמאים לגבולות, וצריך להתחיל עם הדברים הקטנים, ולא לחכות לאופנוע בגיל 15 כדי להציב גבול. זה לא לאכול בסלון, לא לצעוק בבית אחרת אני מאבדת את זה, לקום בשקט בבוקר, לכבד את מי שנמצא בבית. כל קטן מכבד את מי שגדול ממנו, כאילו הוא אמא שלו, ואני משננת להם את זה תמיד. הגדול ינצח תמיד רק בגלל שהוא גדול. אלה יחסים של דוסים שמגיעים אצלי מהבית, ואני לא משחררת. גם עם התאומה שנולדה כמה דקות קודם, היא יותר גדולה ולכן צריך לכבד אותה. אפילו ירושות הטלפונים עוברות קודם לגדול וממנו לשאר. אם הם רוצים לעקוף, הם מדברים ביניהם. מצד שני, לגדול יש אחריות לדאוג לקטנים, לשמור עליהם, לקחת את הטלפונים לפני השינה ולהרדים אותם".

צפורי מקשיב לדברים ומודה שהחוקים עושים סדר. "אני לוקח ממנה המון ואנחנו משלימים אחד את השני. חינוך של דוסים מושתת על ערכים וכבוד, שלא קיימים היום. אני לא מבין איך ילד מדבר לא יפה לאמא שלו". רובין: "ילד גם לא מפנה גב לאמא שלו! עם כל הנוחות שאתה מקבל ממני, אם אתה יורק לבאר שממנה אתה שותה, אתה תקבל סנקציות. חשוב לי שילדים יכבדו את ההורים לא מתוך יראה אלא מהלב, כי הם מבינים שהבן אדם הזה דואג לי".

צפורי אוהב את ההמולה, הפאן והרעש כשהם מארחים, גם אם זה דורש ממנו לעמוד יותר במטבח או לנקות. רובין חוטפת מדי פעם את הג'ננה, מנקה את הבית "ואז יוצא ממנה ריח אקונומיקה סקסי", הוא צוחק. בפוסט שהעלתה לרשתות החברתיות בדצמבר האחרון, שיתפה רובין בתחושות שמלוות אותה בתקופה האחרונה, ביניהן הקושי לעמוד בציפיות, האחריות הגדולה שיש עליה כחלק מגידול ששת ילדיה והלחץ שמביא איתו מרוץ החיים. "לא כיף לי לארח", היא מודה בשיחה. "הבית קטן יותר, ואני מנסה להקל על עצמי, לשמור על הבריאות הנפשית שלי. יש כל כך הרבה ילדים ואת צריכה כל הזמן להוציא מעצמך את המקסימום כי זה אף פעם לא מספיק. ואז את מגיעה גמורה לסוף היום. אני מעדיפה להשקיע בילדים ולא באורחים. אם כבר באים, אז רק מי שמכיר אותי ואת חוסר הסבלנות שלי. כאלה שלא מצפים יותר מדי. אני משקיעה בחינוך, חום ואהבה ולא בכלים ובאיכות הכביסה".