הארמון של מולי: הבית הכי מפורסם בקיבוץ

השבילים בקיבוץ רמת הכובש נראים במבט ראשון כמו כל שבילי קיבוץ אחרים. ריצוף אספלט, מדשאות, עצים ירוקים ותנועה חרישית של קלנועיות שמבליחות ביניהם. אחד השבילים מוביל לבית יוצא דופן, בית קיבוצי סטנדרטי שהוסב ל"ארמון" אישי מלא יצירה שלא נפסקת. מאחורי הדלת מולי שלופר, בן הקיבוץ ונגר אומן, ואשתו אופירה אלון, זוג שחייו שזורים בעץ, עבודות יד, פרחים, רהיטים מחודשים ותקרה שמספרת סיפור.

הבית שבו הם מתגוררים נמצא בשכונת הוותיקים של הקיבוץ, וכבר מבחוץ נראה שונה בנוף. הגינה מטופחת, הצמחים גזומים היטב וכד פרחים צבעוניים עשויים עץ מקבל את פני הנכנסים ל"ארמון של מולי". 107 מ"ר שבהם כל פרח, כל עלה וכל גבעול הם מעשה ידיו. גם בתוך הבית נפערת הדלת ומגלה מחזה לא שגרתי.

בבית שולבו מרצפות מקוריות, פריטי וינטג' שנמצאו בשוקי פשפשים ורהיטים שנבנו מחלקי עץ שנזרקו על ידי אחרים בקיבוץ. מולי, 73, אינו עוסק ברסטורציה קלאסית. הוא מפרק, מרכיב מחדש ויוצר פריטים חדשים לגמרי, תוך שמירה על נגיעות מהחומר המקורי. כך נוצרו שידות מארונות ישנים, מסגרת "וילונות" מעץ לטלוויזיה, עגלת תה כשולחן הגשה ומזגן כעור קיבל מעטפת של אח וסורגים. הכל מעץ כמובן. יצירה של טווס בגוף אישה, עם רגלי בובת ראווה ונוצות מפוסלות בעץ הנתונות בצנצנת היא שילוב מפתיע של פיסול ופנטזיה. מכשירי החשמל, כולל מקרר, תנור ונינג'ה, מוסתרים היטב מאחורי יצירות צבעוניות, וכל מגירה מפוסלת ומצוירת מגלה עם פתיחתה ציוד של בית רגיל. פרטי דקורציה משוקי פשפשים האהובים עליהם ממלאים כל פינה. מפתיעה לא פחות היא תקרת העץ שאותה התקין מולי בעזרת רמפות, ועליה יותר מ-550 פרחי עץ.

<< לכל הכתבות בערוץ living

בדלתות החדרים שתל מולי חזיתות של ארונות עשויים פורניר זית, מארון ישן של לאה ויצחק רבין, כך הוא מספר. מטבח ישן ששימש את מולי בעבר הפך למסגרת מיטה. פלטה של מיטה זוגית שנזרקה נולדה מחדש כתקרת עץ מרהיבה מעל המיטה. עליה נשתלו גבעולי עץ יבשים של סבתא פסיה, ממקימות הקיבוץ, ופרחי עץ צבעוניים שכופפו באדים, כמו רוב יצירתו של מולי. כיסוי המיטה שייך לאמה של אופירה ומול המיטה נבנתה פינת זיכרון להוריה עם מסגרות של תמונות ישנות, עבודת אומנות שלו. לתקרה קראו בני הזוג "פריחת החיים", יצירה שעשייתה ארכה שלוש שנים והפכה לסמל הבית כעדות להתמודדות עם קושי שעברו ותחייה דרך אומנות.

"אף פעם לא הסתדרתי עם בית ספר, חוץ משיעורי מלאכה וציור", נזכר מולי. כנער בקיבוץ יצר תמונת פרסקו ענקית, ייבש פרפרים, בנה עגלה מעצים והשתמש בגלגלים מבית הילדים כדי לגרום לה לנוע. הוא למד להשתמש במכונת תפירה ותפר בובות ובגדים. כשבגר והתגייס יצר פסלים מגולפים מאדני רכבת. שנות עבודתו במשרד הביטחון ואחר כך בתדיראן לוו תמיד ביצירה לנפש.

לאורך השנים הפך הבית ממגורים פרטיים לאטרקציה תרבותית. אחרי זכייה בתחרות ארצית ותשומת לב תקשורתית, החלו מולי ואופירה לפתוח את דלתותיהם למבקרים עם סיורים שמספרים את סיפור חייהם לצד ההיסטוריה של הקיבוץ והציונות. הם לא מוכרים כאן דבר, רק חולקים השראה, סיפורים ואסתטיקה נדירה. "אנשים יוצאים מכאן עם מתנה ללב", אומרת אופירה.

הבית הקיבוצי לא רשום כשלהם, אך בני הזוג פועלים כדי שיישמר גם לדורות הבאים. "החלום שלנו עכשיו הוא שלא יהרסו את המקום והוא יישאר לעד", אומרת אופירה. במקביל הם ממשיכים לטפח את החלל מדי יום ולשמור על האיזון העדין בין חיים פעילים לבין חלל תצוגה. מולי צובע את האומנות שלו בצבעים מעורבים על בסיס שמן ומורח לכה כדי להגן על העץ, ואופירה אחראית על ניקיון האבק בעזרת מגבונים ומטליות לחות, בקבוק ספריי עם מים ולפעמים גם שואב אבק. החושך הטבעי של הבית מסייע בשמירה על העבודות מפני קרני השמש. לבני הזוג חמישה ילדים יחד ו-12 נכדים שמסתובבים בבית בטבעיות. "הבית חי", היא מסבירה, "הנכדים משחקים כאן, ואנחנו לא אומרים 'אל תיגעו' אלא רק מנקים אחריהם".

איך התחושה לחיות בתור יצירה של עצמך?

מולי: "הבית הוא היצירה שלי לנשמה, ואנחנו גרים כאן יחד כבר 22 שנה כך שכבר התרגלתי. התחביב שלי הפך לעיסוק מרכזי ואפילו קיבלתי הצעה מתושב ירדן לקנות את כד הפרחים בכניסה ב-150 אלף שקל. מאחר שהוא חלק מהאטרקציות של הבית, ויתרנו על הצעה והשארנו אותו כאן".

*בארמון של מולי מתקיימים סיורים למינימום 8 אנשים, אורך כל סיור כשעה וחצי, עלות 50 שקלים לאדם.