פעם הם שימשו כל בית שני במדינה, אבל היום כדי להשיג טלפון חוגה או ארגז כלי תפירה צריך להיות בן לסבתא שיש לה סנטימנטים לחפצים ישנים, או לנבור שעות בשווקי הפשפשים ולרכוש אותם בסכומים לא מבוטלים. לרגל חגיגות 65 שנה למדינה, החלטנו להיזכר בחפצים, פריטים ואפילו ממתקים אהובים שכיכבו פה בתקופות שונות. דיוויד פישר, העורך ראשי של נוסטלגיה אונליין ויותם מקבוצת הפייסבוק מי זוכר את זה? עזרו לנו במשימת איסוף הפריטים, אז אם גם אתם מתגעגעים לזמנים שהספות היו מנוילנות, הנוזל לשטיפת הכלים היה סמיך ובכיס שלכם היו אסימונים, הצטרפו אלינו למסע חגיגי בזמן.
בבית: מטלפון חוגה ועד ספה מנוילנת
טלפון חוגה: היו ימים שפעולת החיוג דרשה ריכוז וזמן. כדי לחייג היה צריך להכניס את האצבע בחור של כל ספרה, לסובב את החוגה עד למעצור ולחכות שהיא תחזור למקומה. זו הייתה תקופה שכל יושבי הבית היו עירניים לכל הרמת שפופרת והיו כאלה שהשתמשו במנעול לטלפון שלא איפשר שימוש בלתי מורשה במכשיר. ב-1948 נמנו בישראל כ-25 אלף טלפונים. במחצית שנות ה-60 עלה המספר למעל 200 אלף. ההמתנה הממושכת (שלקחה שנים) לקווי הטלפון, השתפרה משמעותית בתחילת שנות ה-80, כאשר הוקמה חברת בזק (אז גם ירד זמן ההמתנה משנתיים וחצי לתשעה חודשים (עדיין נשמע כמו נצח). רק במהלך שנות ה-90 בוטלה לחלוטין תקופת ההמתנה לקו טלפון, והשאר היסטוריה.
אלפון (1): היום זה נשמע בדיוני, אבל להתקנת קו הטלפון היו ממתינים פעם במשך חודשים רבים. וכשכבר הגיעה ההודעה המיוחלת, התבשרו הדיירים שרק בעוד מספר חודשים יבואו להתקין בביתם את הטלפון. אלו שזכו לקבל את ההודעה, מיהר לרכוש אלפון (חוברת קרטון לרשימת מספרי הטלפון לפי האלף בית) ובן המשפחה עם הכתב הכי יפה, היה ממתחיל למלא מספרים ושמות.
חובט שטיחים (2): חובט השטיחים היה מן הוכחה מרעישה, במיוחד שמדובר בעקרת בית מוצלחת. כל אחת היתה מגלגלת את שטיחה במרץ, משעינה אותו על מעקה המרפסת וחובטת בו נמרצות.
ארגז כלי תפירה (3): קופסת הקסמים מעץ שהייתה לכל אמא, בתקופה ששום דבר לא נזרק והיה צורך לתקן ולתפור. בעזרת מנגנון פתיחה, הארגז היה נפתח כמו אקורדיון שממנו נשלפו מגרות עץ מלאות בכל טוב, ממש כמו התיק של מרי פופינס.
אמה לשטיפת כלים (4): "כל אישה בוחרת אמה - כל אישה יודעת למה..." מסע הפרסום הקליט של תכשיר הניקוי המהפכני הפך אותו למוצר שהיה בכל בית. לפני שהאמה כבשה את השוק השתמשו בסבון מוצק בצורת בלוקים קטנים לניקוי הכלים. אנחנו אולי זוכרים אותה כרכיכה צהבהבה אבל אמה היתה הסבון הנוזלי הראשון.
מטחנת בשר ידנית (5): לפני כל המיכשור החשמלי המשוכלל היתה בכל בית מטחנת בשר ידנית שהתברגה לשולחן המטבח. לאחר ההרכבה היו מכניסים חתיכת בשר תוך כדי סיבוב הידית ואז הוא יצא מצידה השני בצורת נחשים ארוכים.
מגש לקוביות קרח (6): המגש הקשיח נחשב ל"פינוק" שעושה את החיים יותר קלים. תבנית אלומניום קשיחה שבתוכה חוצץ מתכתי עם מנוף היה נחשב לפלא של ממש. אחרי הקפאת המגש בתא ההקפאה הקטנטן, היו מרימים את המנוף ומחלצים את קוביות הקרח, שלא בדיוק ששו להיפרד מהתבנית המתכתית.
תנור לביא: תנור האפייה לביא יוצר בשנות ה-50. בבתים שהיה בהם גז הניחו אותו על הכיריים, כאשר הפלטות מברזל בתחתית התנור קיבלו את החום מלהבת הגז.
אמבטיה מפח: היום יש יותר מדי המצאות ועיצובים לאמבט התינוק, אבל פעם האופציה היחידה היתה אמבטיה מפח. קודם כל היו שופכים את המים הקרים ורק אחר כך את המים הרותחים, כי שפיכת מים רותחים ישירות אל האמבטיה היה גורם לפח להתלהט.
סלון מנוילן (7): היו זמנים שהסלון שלך היה לנצח. אם היום אנחנו מחליפים את הסלון פעם בכמה שנים, אז בחירת סלון היתה כמו לבחור בעל או אישה, אך במקרה הזה הספות כמעט אף פעם לא זכו למגע אנושי (טוב אולי רק כשאורחים חשובים מאוד הגיעו). בבתים של פעם הסלון היה נראה כאילו שהוא בדיוק הגיע מהחנות. אגב, גם השלט של הטלוויזיה היה מנוילן.
שולחן עם פורמייקה (8): פעם המטבח היה חדר קטן וסגור, פינת אוכל וסלון רחב באופן ספייס לא היו בנמצא. בדירה הטיפוסית היו אוכלים במטבח על כיסאות קטנים בדרך כלל מצופים בפורמייקה שתאמה בצבעה את הפורמייקה של שולחן המטבח.
שטיח מקיר לקיר: אי אפשר להאמין אבל היו זמנים שכל הבית היה מכוסה בשטיחים מקיר לקיר. התופעה המאובקת זכתה גם לצבעוניות מחרידה בגווני ורוד עתיק וירוק חולה. כל בית ישראלי גאה מיהר לחפות את רצפתו בשטיחים שעירים שדרשו שנוריד נעליים.
כיסוי למחשב (9): המחשב הביתי הראשון היה אטרקציה יקרה מאוד שלא עשתה הרבה והיתה מקור הגאווה של הבית. מיד עם תום השימוש הקצר היה נוהג לכסות את המחשב והמקלדת בכיסוי מיוחד כדי שלא יצטבר אבק על ההשקעה העצומה.
מחברת יומן (10): זוכרים את מחברת היומן שהיתה יותר כמו יומנו של אסיר? המחברת התמימה הזו היתה כמו התכתבות בין המורה להורים, כשאנחנו משמשים כמו שליח. אם אחרנו, שכחנו או לא הכנו את שיעורי הבית, מיד קיבלנו מהמורה הערה ביומן, שהיה בתפקיד המלשן.
דפי ציור (11): ומי יכול לשכוח את ערמת הדפים שההורים שלנו היו "מביאים" מהעבודה? חלק מהעניין היה לתלוש את השוליים המחוררים כדי שהציור היפה שציירנו יהיה מושלם.
בדידים צבעוניים: ככה למדנו לחבר ולחסר, להכפיל ולחלק - הבדידים הצבעוניים מעץ היו באים איתנו כל יום לבית ספר, לא משנה כמה כבד היה התיק.
קלמר משוכלל: הוא נחשב לאקססורי הכי אופנתי, ותאיו העליונים היו מרופדים בפלסטיק רך. המולטי קלמר פתח בלחיצת כפתור כל מיני תאים לעיפרונות, למחק, למחדד. ותמיד היה בו איזה תא סודי שרק בעליו ידע עליו.
ברחוב: לחם עד הבית ודוכן עיתונים
חנות ביצים (1): היום הם רק אגף קטן בסופר הגדול אבל פעם היו פה חנויות שמתמחות בביצים בלבד. בעל החנות היה מיומן במיון ביצים, עם לשון חלקלקה והמון סבלנות לכל עקרות הביתה שבחרו כל ביצה בקפידה.
דוכן עיתונים (2): מאז תחילת המאה ה-20 החלו להופיע עיתונים בארץ ישראל. הראשון שבהם היה "חירות". במהלך השנים התווספו עיתונים יומיים רבים בכל שפה, לכל מפלגה ותנועה. בקיוסקים ניתן היה למצוא רק את העיתונים הנפוצים והמרכזיים, אבל בכל עיר היו דוכני עיתונים שהחזיקו את כל העיתונים והעלונים. עם השנים קהל הקוראים הצטמטם, רוב העיתונים נסגרו והשאירו מקום לגדולים, וכך גם דוכני העיתונים נעלמו מהנוף העירוני.
לחם עד הבית: כמו שירות הלחמניות החמות והשוקו, גם הלחם היה מגיע פעם עד פתח הבית. טנדר ירוק היה עובר ברחוב ושורק במשרוקית כדי שהלקוחות ירדו למטה לאסוף את הלחם. בתוך הטנדר הלחם היה מונח בארגזים והציע מבחר: לחם שחור, לחם לבן וקימל. אפשר היה לבקש גם חצי לחם, שנפרס עבור הלקוח במקום.
אוטובוס קומותיים (4): בתקופת המנדט הבריטי נרכשו מספר אוטובוסים דו קומתיים מלונדון שנסעו ברחובות תל אביב בשנות ה-40, אך לא זכו להיות חלק מהתרבות המקומית, ולאחר זמן מה יצאו בהדרגה מהשירות. בראשית שנות ה-90 ניסתה "אגד" להשיב עטרה לישנה ורכשה בהולנד אוטובוסים קומתיים. הצרה היתה שהם צוידו במנועים חלשים מדי, ולכן הם נחלו כישלון חרוץ ולאחר כמה חודשי שירות נאלצה "אגד" להשביתם. חלקם הוחזרו לאירופה וחלקם הפכו לגרוטאות.
טלפון ציבורי (5): הטלפון הציבורי בתחילתו היה ממוקם במבנה אדום מעץ עם חלונות קטנים, ועבד על אסימונים גדולים וחומים עם חור באמצע. לאחר מכן הם הוחלפו באסימונים כסופים. זוכרים את הרעש שעשה האסימון המתגלגל ברגע שנפל אל קופת האסימונים? לא עבר הרבה זמן והראש היהודי המציא פטנטים לדבר ללא אסימונים. "שיטת החוט" היתה הפופולרית ביותר, את האסימון קשרו לקצהו של חוט דק ושילשלו אותו בזמן האחיזה בחוט שלאחר מכן נמשך החוצה. אלו שרצו לנהל שיחה ממושכת היו מגיעים לתא עם סרט הדבקה כדי שחלילה לא יצטרכו לאחוז בחוט לזמן ממושך.
טלכרט (6): בתחילת שנות ה-90 נכנס לשירות הטלכרט, כרטיס שיחות חכם שהחליף את האסימון המחורר ושימש אותנו לשיחות בטלפונים ציבוריים עד לשנת 2007. גם ההמצאה הזו הפעילה את מוחנו הקודחים והיו כאלה שטענו שמריחת טיפקס על הקו הלבן יאפשר שיחות חופשי חופשי.
שיח עם צורה: הכניסה לבניין שלנו נעשתה בעבודת גננות מאוד יצירתית, אחרי ששני העצים התחברו למין שער מלבלב, היינו בטוחים שיש לנו את הכניסה הכי יפה לבניין.
פינוקים טעימים: פיצה מקפיצה עם קינלי בצד
שלוק מקינלי (1): אנחנו אומנם זוכים ליהנות מהפנטה הכתומה, אבל מי שזכה לשתות קינלי, בטח מתגעגע לשלוק כתמתם ותוסס.
ארטיק קופיקו (2): הוא אמנם זכה לעדנה מחודשת, אבל מי שליקק את הקופיקו המקורי נחל אכזבה קשה. הקופיקו של פעם היה הארטיק המושלם, פרצוף של קוף על מקל בטעם שוקו וניל.
בונבוניירה (3) : לשונות החתול היתה הבונבוניירה הכי נחשקת בסביבה. תחתית הקופסה היתה מרופדת בקרטון על מנת לעשות רושם כאילו מדובר בבונבוניירה מרשימה במיוחד. השוקולד עצמו היה בצורת לשון של חתול דקה.
סוכריות זוקס (4): זוכרים את זוקס? סוכריות קטנות וצבעוניות שהיו נשפכות אל הפה דרך החור הקטן?
שוקולד דיסני (5): יש כאלה שיכולים להישבע שהיה לו טעם שונה מכל חפיסת שוקולד של עלית. חפיסת השוקלד של דיסני נחתכה למשולשים עליהם היו מובלטות דמויות דיסני שונות.
דבש או מנטה (6): מי שטעם לא יוכל לשכוח את סוכריות הדבש עם הליבה הנוזלית, או את סוכריות המנטה המתקתקות שהיו נדבקות זו לזו, למין גוש איתן של סוכריות שאי אפשר לשכוח.
שומשום מקורמל: הגעגוע לצליל המגרה של העטיפה המתקלפת, שכבת השוקולד שעוטפת את השומשום המקורמל שמתרכך ומתפרק לו בפה.
מסטיקים: החזירו את עלמה אל המדפים אבל שכחו את החבילות שנחו לצידה והיו לא פחות אהובים. המסטיק הלימוני והמרענן או חבילת התות שדה הבלתי נשכחת.
פיצה מקפיצה: כשתרבות האוכל המהיר עוד היתה בחיתוליה, פיצה מקפיצה היתה התשובה לכל ילדי ישראל. עיגולים קטנים וחיוורים שהנחנו בטוסטר אובן ועשו אותנו שמחים ומאושרים.
הכתבה בשיתוף אתר נוסטלגיה אונליין - שימור המורשת הישראלית: מיזם התנדבותי/עממי רחב היקף, המהווה את הריכוז האינטרנטי-ארכיוני הגדול ביותר של ההיסטוריה, התרבות והמורשת הנוסטלגית הישראלית. ולקבוצת הפייסבוק מי זוכר את זה? שנולדה מתוך געגוע נוסטלגי שאין בו כללים ברורים: כל אחד יכול להעלות זיכרון מיוחד, תמונה אהובה, משחק ועוד
לבנות ולהיבנות: מהבנייה של שנות ה-50 ועד הבית החכם
אוסף כרזות הקק"ל של סבא יוסף