"כל הנכדים קעקעו את הוורד לזכרו של אבי": השתיל שהאב הביא מאיראן הפך לסמל של מורשת

פרח הוא לא רק צמח אלא גם גשר בין עולמות ושורשים גיאוגרפיים, כמו שחוותה משפחתה של קרן מיכאלי מרמת הגולן, אחרי שהביאה איתה זן מיוחד של ורד מאיראן. הגינה המשפחתית של אז הפכה לסיפור של שימור, געגוע ועיצוב מחובר נשמה, והוורד קיבל שם בארץ ואף נשתל בגן הוורדים מול כנסת ישראל בירושלים.

כשאביה של מיכאלי, רחמאת (רחמים) נזריאן, והוריו עלו לארץ מאיראן בשנת 1950, הם הבריחו איתם בין שאר הרכוש שהביאו שתיל של ורד יפהפה, שהזכיר להם את בית ילדותם בכרמאנשאה, עיר במערב איראן שהייתה בה אז קהילה יהודית גדולה ובמלחמת "עם כלביא" עם איראן הופגזו בסיסי הטילים שבה על ידי צה"ל. רחמאת היה אז בן 13, ואת הוורד שתלו הוריו בצריף במעברת ברנר שבגבעת ברנר. כשעברו לבית קבע בקריית עקרון, לקחו אותו איתם ושתלו אותו בגינת הבית. "עם השנים אבי הכין ייחורים, והחצר התמלאה בוורדים. היינו קוטפים את הפרחים ומכינים מהעלים מי ורדים בזיקוק ביתי. הבית היה מתמלא ניחוחות 'גולאבּ, כלומר מי ורדים". כשמיכאלי בגרה ועברה מהמרכז לדרום רמת הגולן, לקחה גם היא את הוורד, כדי שיזכיר לה את בית ילדותה, את הוריה ואת ניחוחות מי הוורדים.

<< לכל הכתבות בערוץ living  

היא יצרה ייחורים, שתלה אותם, וכעת בגינת הבית פורחים שלושה שיחי ורדים. "הם נקלטים יפה ומשגשגים, חזקים וסתגלנים ומתאימים למזג האוויר הקיצוני בגולן", היא מספרת. הוורדים שתולים בגינה לצד יסמין ערבי - פרחים ורודים ליד לבנים, ממש מול המרפסת שבה היא שותה את התה הפרסי שהיא מכינה מעלי תה מיובשים, הל וקינמון.

מיכאלי אומרת כי זהו ורד מיוחד בריח ובמראה שלו בשל סידור עלי הכותרת, והזן הספציפי שלו מיועד להכנת מי ורדים - אותו נוזל ארומטי המופק מעלי הכותרת, בדרך כלל מזן ריחני במיוחד כמו ורד דמשקאי. מזנים אחרים של ורדים לא מפיקים מי ורדים או שמנים אתריים, והזן הזה חזק במיוחד. היא הציגה אותו לאגרונום המתמחה בגידול צמחי תבלין מרפא ובושם, יובל קוצר, ולאחר מחקר והצלבות, הגיע לכך שהוא שייך לקבוצה קטנה יחסית של ורד "רוז דה רשט" (Rose de Rescht), זן מיוחד של ורד עתיק". הם החליטו להעביר אותו לגן הוורדים בירושלים עם השם המקומי "ורד רחמאת".

מה סימל הוורד בעיני אבא ומה הוא מסמל בעינייך היום?

"אף אורח לא היה יכול לצאת מהבית בלי להריח ורד או לקחת איתו פרח לאוטו. היו מזליפים את מי הוורדים דרך בקבוקון מחורר, סוג של מלחייה, על אורחים או על חתן וכלה. למי הוורדים יש מקום מרכזי בתרבות הפרסית, וכשאוהבים מישהו, אומרים לו שהוא 'גולה גולאב', כלומר 'ורד של מי ורדים'. היום הוורד הכי מחבר אותי לילדות ולאבא שלי. את כל המטען התרבותי הפרסי שעליו גדלתי אני מעבירה הלאה לילדים שלי, אם דרך הוורדים בגינה או הניחוחות שבהם מתמלא הבית בזמן הכנת מי הוורדים, או המוזיקה הפרסית. אלה השורשים שלנו, וכל הנכדים הבוגרים קעקעו על הזרוע או על השוק ורד לזכרו לאחר שנפטר".

מתברר שזן זה של רוז דה רשט, ששמו מרמז על העיר רשט שבצפון איראן, מפורסם בזכות הריח העשיר והעמוק שלו, ובשל המראה הקלאסי והרומנטי של פרחיו המסודרים בצורה רוזטית. יש לו מראה של שיח קטן עד בינוני עם פרחים בגוון ורוד-ארגמן עשיר, דחוסים מאוד, כמעט כדוריים. התנאים המועדפים לגידולו הוא שמש מלאה עד חצי צל, יש לו עמידות יחסית טובה למחלות והוא מתאים גם לאזורים קרים יחסית. באתר iflowers.techinfus.com הוא מוזכר ברשימת הוורדים היפים בעולם, כזן ישן ממוצא לא ידוע, שקם לתחייה באמצע המאה ה-20, בעל פרחים כפולים גדולים בצורת פונפונים בצבע מגנטה וארומה אקזוטית. קוצר, שהוא גם בעל אוסף ורדים עתיקים, מספר כי לפי סימני הצימוח וצורת הפרחים הבין שהוורד שייך לקבוצת ורדים עתיקים בני 200-100 שנה, תקופה בה החלו לטפח ורדים בהכלאות. "ורדים נפוצו בכל העולם לכל מיני כיוונים, ומקורו של רוז דה רשט הוא בגדר תעלומה אבל רוב הדעות מדברות על מקור צרפתי שהתגלגל לאיראן ונמצא מחדש. יש לו הרבה מאוד תכונות טובות וראוי שיהיה מוכר ונגיש לציבור".

דלית קסלסי, אוצרת הוורדים של גן הוורדים בירושלים, אומרת ל-mako כי בגן הוורדים, שהוא גן ציבורי וגן בוטני ייחודי לוורדים, יש אוסף של 450 זני ורדים, בהם ורדים מהמורשת התרבותית של ישראל. "הוורד הגיע אלינו לפני שלושה חודשים, ושני שתילים שלו נשתלו לראשונה בחלקת ישראל בגן. הוא הובא לארץ מאיראן על ידי רחמים נזריאן, ולטענת בתו, שביקשה שהוורד יגיע לגן הוורדים, הוא יצר אותו עוד באיראן ודומה לוורד שנקרא 'רוז דה רשט'. לא ברור אם המקור הוא אכן בעיר רשט, אבל ייתכן שהובא באיזשהו שלב מאירופה. במאי צפויה פריחתו של ורד 'רחמת' בגן הוורדים, ואז נתוודע לפריחתו".

מי ורדים

יש שתי יש שתי דרכים עיקריות להכין מי ורדים, האחת היא המסורתית - זיקוק באדים, שבה מחממים את עלי הכותרת עם מים, והאדים שנוצרים עוברים עיבוי וחוזרים לנוזל. השנייה היא השריה במים חמים, כשעלי הכותרת מושרים במים חמים, והמים סופגים את הריח והטעם. אצל מיכאלי בבית השתמשו בשיטה הראשונה, והיא שמשמשת אותה עד היום בביתה: "היינו אוספים את עלי הכותרת, שמים בסיר עם מעט מים ובמרכז הסיר מניחים כוס. את הסיר מכסים כשהמכסה הפוך, כך שנוצר שיפוע. את החלק העליון של המכסה ממלאים במים קרים. כשאדים מהוורדים שבסיר עולים למעלה ופוגשים את המכסה, הם מתעבים והופכים לטיפות. הטיפות נאספות לכוס שבמרכז הסיר וכך נוזל הנוזל".

מיכאלי, שהיא מטפלת ברפואה סינית, מדקרת והרבליסטית, משתמשת במי הוורדים שהיא מפיקה גם לטיפולים. "לפי הרפואה הסינית, מי ורדים עובדים על הלב ומשפיעים לטובה על מצב רוח ועל זרימת דם. הרפואה הסינית נשענת רבות על הרפואה הפרסית שהיא העתיקה ביותר וגם היוונים מסתמכים עליה". באיראן הוא משמש גם כחלק מקינוחים, למשל בגלידות או אצל היהודים כקינוח מסורתי בצאת יום כיפור, כשמגרדים תפוחי עץ ומערבבים אותם עם מי ורדים וקרח.