תמר יהודה: הדקל שנבט מזרע בן 2,000 שנה

המרד הגדול במצדה אולי הוכרע לפני 2,000 שנה, אך עדיין הוא מהדהד וסוחף בדמיונו. המקום שהפך לסמל לאומץ ולנחישות חשף בתוך קירות האבן שלו עדויות לחיים עם מקווי מים, מחסנים ובית כנסת, והמפתיע מכל – זרעי תמר בני 2,000 שנה ששרדו את מבחן הזמן, נבטו מחדש ומצמיחים בימים אלה פירות הנמכרים בדרום.

"זרעי תמר כבני 2,000 שנה, מתקופת בית שני, נחו להם בשקט במדבר יהודה כאילו חיכו לרגע שבו יחזרו לחיים", מספר חובב ההיסטוריה יגל בן יאיר. "הרגע הזה הגיע בשנת 2005, כשד"ר איליין סולוויי ממכון ערבה בקיבוץ קטורה הצליחה להנביט אחד מהזרעים העתיקים. התוצאה היא צמח דקל יהודי שנכחד מהעולם, ונקרא היום עץ 'מתושלח', על שם הדמות המקראית שחיה הכי הרבה שנים. מאז הנביטו מדענים זרעים נוספים, ואפילו הצליחו להחזיר את הזן הקדום לפעולה, כולל פירות תמרים עתיקים שגדלו מחדש אחרי אלפי שנים". בן יאיר רואה בהיסטוריה לא רק סיפור של מה שהיה, אלא מצפן שמכוון את ההווה ומדליק את סקרנותו בכל יום מחדש, ולכן הוא כותב אותה אצלו בדף הפייסבוק "כדי להזכיר לעצמנו מאין באנו ולאן אנחנו הולכים".

<< לכל הכתבות בערוץ living

ד"ר אורן הופמן, אגרו-אקולוג ומנהל המרכז לחקלאות בת קיימא במכון ערבה ללימודי סביבה, מספר כי ד"ר סולוויי היא קודמתו בתפקיד והיום חוקרת בגמלאות במכון. "גלעיני התמר נמצאו בחפירות ארכיאולוגיות שבוצעו על ידי הרשות לעתיקות, והובאו לד"ר סולוויי על ידי מנהלת המרכז לחקר הרפואה הטבעית במרכז הרפואי הדסה, ד"ר שרה סלון, שעסקה בתחום צמחי מרפא המוזכרים במקורות. סלון מצאה אזכור לתמר יהודה כבעל סגולות מסוימות, אבל מאחר שלא מוכר זן כזה, הגיעה לד"ר סולוויי, שאותה הגדירה כבעלת ידי קסם וסברה שתוכל להנביט אותם". הוא מסביר כי הזנים המוכרים שמגדלים היום בארץ הובאו למעשה מעיראק, איראן וארצות הברית, וזאת מאחר שלא היו בארץ מטעי תמרים כשהתחיל היישוב העברי המחודש לפני 130 שנה.

ד"ר סולוויי נרתמה למלאכה, הנביטה צמח אחד בחממת המכון, והדקל הראשון מזרע עתיק נבט ב-2005. שש שנים אחר כך, ב-2011, נשתל עץ הדקל מחוץ למכון, באדמת קיבוץ קטורה, מיקומו של מכון הערבה. עברו שנים מספר והעץ החל לפרוח ומשך תשומת לב בין-לאומית רבה. מאחר שהוא הדקל העתיק הראשון, נבחר לו השם "מתושלח", על שם הדמות המקראית מספר בראשית, סבו של נח בונה התיבה. אלא שאז התברר שהוא זכרי. "זכר לעולם לא יפיק את פרי התמר", מסביר ד"ר הופמן, וכאן התעקשותה של סלון שינתה את העלילה. "היא הביאה 30 זרעים נוספים מאוספי רשות העתיקות. מתוכם נבטו שישה עצים, הם נשתלו באדמה, וכשצמחו התגלה מהם רק עץ תמר אחד נקבי, שהוא מזרע תמר עתיק, הוא תמר יהודה

זו השנה השישית ברציפות שהדקל הנקבי מפיק תמרים, והוא קרוי על ידי אנשי המכון "חנה", על שם חנה המקראית ובניה. או אם תרצו, האבא של התמרים הוא מתושלח, והאמא היא חנה. מתברר שהרבה אנשים כבר טעמו את התמרים החדשים-ישנים, והם נמכרים כיום רק בחדרי ההארחה ובבית הקפה של קיבוץ קטורה, משום שיש מעט מהם. תמר יהודה נמכר בקופסה מהודרת בעיקר למען החוויה - 100 שקלים לקופסה של 3 תמרים.

מה טעם התמרים?

"התמרים של חנה מזכירים זנים עתיקים שמקורם מאזור עיראק, כמו זהידי שקשה להשיג בארץ, או תמר מדקל נור שהוא נדיר יותר. התמר יבש וקטן יותר, עם קצת יותר טעם, להבדיל מתמר המג'הול העסיסי והגדול שמקורו ממרוקו ומוכר לנו בפשטות הטעם שלו כמו דבש".

מי שמר על הזרעים כל הזמן הזה?

"מאז החפירות הם נשמרו באוספים ארכיאולוגיים ולא הוצגו לקהל הרחב. הם היו בתוך מעטפה במגירה חשוכה, כמו רוב הממצאים במוזיאונים. את רשות העתיקות מעניין הממצא ופחות הדקל החי, שהוא כבר לא 'עתיקות'".

הגיוני להנביט גרעין אחרי 2,000 שנה?

"כשד"ר סולוויי עשתה את זה, לא האמינו לה ולכן עבר זמן עד הפרסום. נטלו שאריות מהגרעינים, ביצעו להן בדיקות פחמן והוכיחו שמדובר בזרע בן 2,000 שנה. תיאורטית זה אפשרי, אבל לא היה דבר כזה, למעט זרע בן 30 אלף שנה מסיביר שהונבט מתרבית רקמה שהיא חלק של זרע. יש ניסיונות נוספים שטרם פורסמו, למשל זרע שד"ר סולוויי הנביטה לפני 14 שנה, והוא קרוב משפחה של צמח הבושם מור, מאתרי העתיקות של מדבר יהודה. הוא גדל בחממה מאז, עדיין לא פרח, ולכן אין זיהוי ודאי".

ד"ר הופמן מסביר כי יש ערך בגילוי מחודש של המורשת החקלאית הענפה שהייתה פה לפני מאות שנים, בתקופת ממלכות יהודה וישראל. "התמרים נעלמו כשנעזבו המקומות בעקבות גלות או מלחמות. ויש כמובן ערך מדעי. המחקר הגנטי של התמרים וכל הדקלים שגודלו עזר למפות את ההיסטוריה ההתפתחותית של זנים שונים ברחבי המזרח התיכון. לא כל הזרעים היו מאותו מקור, ויש אפילו הבדל של 200 שנה בין זרע לזרע ובין עץ לעץ שגדל מאותו זרע".

הדקל הקדום הוא בעל מראה טיפוסי. אנשי מקצוע יידעו להבדיל בינו ובין דקל נור או מג'הול, אבל לעין בלתי מיומנת לא ייראה הבדל. קיבוץ קטורה מתכוון ליצור מטע של עץ חנה כדי לגדל את הזן המחודש, ורק הזמן יגלה אם נזכה לקרב אלינו את הטעם הקדום של פעם.