מניו יורק לעוטף עזה: האדריכל הישראלי שבונה את מנהטן מתכנן מחדש את בארי

בבוקר של השבעה באוקטובר, האדריכל הישראלי ערן חן היה בביתו שבניו יורק, רחוק פיזית אבל קרוב מאוד רגשית. "אתה קם באמצע הלילה, פותח חדשות ורואה את הבית שלך בוער", הוא אומר, "והתחושה הכי קשה היא שאין לך באמת מה לעשות". החוויה הזו מוכרת כמעט לכל ישראלי שחי מעבר לים, והמרחק מחדד את חוסר האונים. אבל אז הגיע הטלפון מקיבוץ בארי עם בקשה אחת פשוטה: להירתם, לעזור ולחשוב על היום שאחרי.

"מיד אמרתי להם שאני מתנדב לכל משימה שתידרש", מספר חן. מהר מאוד זה הפך להרבה יותר מייעוץ אדריכלי. הוא סייע בגיוס כספים בארצות הברית, חיבר בין אנשי מקצוע והיום הוא שותף פעיל לתכנון מחדש של המבנים הציבוריים בקיבוץ.
בין מנהטן לעוטף עזה, בין לובי של מגדלי יוקרה לבתים שנחרבו, חן חוזר שוב ושוב לשאלה שמלווה אותו לאורך כל הקריירה: איך בונים מחדש בלי לאבד את החוויה האנושית.

השיח בבארי לא היה רק תכנוני, הוא היה רגשי, קהילתי ופילוסופי. אחת השאלות המרכזיות הייתה שאלת הזיכרון: להשאיר עדות גלויה או להתחיל מחדש. בקיבוץ בארי, לעומת קיבוצים אחרים, הוחלט להרוס הכל ולבנות מההתחלה את מבני הקיבוץ. בין המבנים, מרפאת השיניים המפורסמת שהפכה לסמל ובה נרצחו חמישה אנשים, מרכז למידה וגן ילדים. "בבארי ביקשו לבנות מחדש את המבנים אבל לא כאנדרטה, אלא כזיכרון ועדות", מתאר חן.

במקום להשאיר שרידים פיזיים, הבחירה הייתה לשמר את הצורה, קנה המידה וההקשר של כל מבנה שנהרס. "בשיתוף עם משרד האדריכלות 'זרתא', לקחנו מכל מבנה את המיקום והפרופיל שלו, ומהם בנינו את החדש. לא נשאר חלק פיזי מהישן, אלא הזיכרון הצורני. ואת זה עשינו עם חומרים שמדברים את השפה של הקיבוץ, עץ ובטון".

<< לכל הכתבות בערוץ living

מהמדבר של באר שבע לנהר המגדלים של ניו יורק

חן, בן 55 ואב לשלושה, נולד בבאר שבע. מגיל צעיר הוא זוכר את עצמו מצייר, "לאמא שלי יש עד היום סקיצות שעשיתי לסלון שלנו כשהייתי בן שש", הוא מספר. "זה לא מקצוע שעבר במשפחה, אבל תמיד הייתה לי ערנות לסביבה הבנויה. ידעתי שזה הייעוד שלי".

הוא למד אדריכלות בבצלאל, וכבר במהלך לימודיו החל לעצב סניפים לרשת מקדונלד'ס. עד סיום התואר תכנן כ-25 סניפים ברחבי הארץ ואת מטה החברה בגעש. כמה שנים לאחר מכן החליט לנסות את מזלו בתפוח הגדול. "היה לי גרין קארד, כי לאמא שלי יש אזרחות אמריקאית".

את ההזדמנות הראשונה בניו יורק קיבל כשהחל לעבוד כאדריכל זוטר במשרד Perkins Eastman "הפרויקט הראשון שעליו עבדתי היה מרכז דוידוף לטיפול בסרטן בתוך מרכז רבין. מהר מאוד נהייתי מעצב ראשי, ואחרי שלוש שנים נעשיתי שותף זוטר בחברה". בשנת 2007 החליט לעזוב ולהקים משרד אדריכלות עצמאי לו קרא -ODAשהפך במרוצת השנים לאחד ממשרדי האדריכלות הידועים והמשפיעים בניו יורק.

כיום הוא מעסיק כ-120 עובדים, וחתום על כ-55 בניינים ברחבי העיר, דירות יוקרה, מלונות ופרויקטים אורבניים בניו יורק וברחבי העולם, רבים מהם זיכו אותו בפרסים ובהוקרה מקצועית. בשנים האחרונות פתח גם משרדים בלונדון ובבואנוס איירס.

בין הפרויקטים הבולטים שלו אפשר למצוא את מתחם המגורים Broadway Triangle, פרויקט מגורים רחב היקף המשלב מגדל בן 270 יחידות בהן יחידות דיור בר השגה, ובניין בוטיק של 66 דירות, המחוברים ביניהם באמצעות גשר עילי. פרויקט Post Rotterdam בהולנד, בית דואר היסטורי שהוסב למגדל מגורים, מלון ומתחם וולנס - שזכה לפרסים בין-לאומיים. לאחרונה השלים פרויקט ייחודי של תכנון ועיצוב אתר סקי חדש של רשת פור סיזנס העולמית ביוטה, ובימים אלה שוקד משרדו על פרויקט יוצא דופן בשם The Torch בטיימס סקוור, מגדל תצפית ניסיוני שעתיד להיפתח בשנת 2028.

"לא עניין אותי אף פעם רק לבנות יפה", הוא אומר, “עניין אותי איך אנשים מרגישים בתוך הבניין, לפניו ואחריו". לדבריו, ניו יורק היא מעבדה אחת גדולה. עיר שממשיכה לגדול לגובה ולרוחב, מחליפה בניינים נמוכים בגבוהים, עושה שימוש חוזר והתחדשות עירונית בלי הפסקה. אבל בתוך כל זה עולה שאלה אחת מרכזית: איך שומרים על קשר בינאישי בערים האלו.

אז מה מייחד את הבניינים שלכם בעיר?
"קנה המידה בעיר הוא לא אנושי. אתה זבוב בתוך שטף של אנשים. הרחוב הופך לנהר שאין בו רגעים אינטימיים. העבודה שלי היא חיפוש מתמיד. אני מחפש עוגנים ומרחבים משותפים שבהם אפשר לעצור להירגע. אני רוצה לאפשר לאנשים לקחת אתנחתא. זה יכול לקרות ברחוב עצמו או בתוך הבניין, אבל זה חייב לקרות.

"רוב הבניינים בעיר מאופיינים כקופסה תכנונית ברורה מאוד מצופה בזכוכיות. חזית לרחוב, נסיגות, הרבה זכוכית, דו־ממד, לעומתם, הבניינים שלנו כל הזמן רוקדים. החזית נכנסת ויוצאת, יש כיסים, נסיגות, מרפסות, גנים. מבחינתי, החזית אינה רק מעטפת אלא מרחב חי, כזה שמייצר עומק וחוויה".

המנטרה שמלווה את חן בשנים האחרונות היא ״הצורה נובעת מהחוויה״, בניגוד למנטרה המודרניסטית הישנה ״הצורה נובעת מהפונקציה״.
״פעם האמינו שהמבנה צריך לשרת שימוש ברור״, הוא מסביר, ״היום, כשאפשר לעבוד כמעט מכל מקום ולעשות כמעט כל דבר בכל חלל, השאלה הזו כבר לא מספיקה. אז מה נשאר?". מבחינתו, התשובה ברורה והיא ליצור אדריכלות שמעצבת התנהגות, מייצרת קשרים בין אנשים ויוצרת חוויה אנושית. ״זו העיר החדשה״, הוא אומר.

כדי להמחיש את הרעיון על החוויה האנושית שחן מדבר עליה הוא חוזר לדוגמה אחת שכולם מכירים: ההיי ליין בניו יורק. “הוא לא משרת שום פונקציה”, הוא אומר. “אין שם חנויות, אין מסעדות, אין לו מטרה. ובכל זאת, זה אחד המקומות עם הכי הרבה מבקרים בעולם".

אז מה בכל זאת סוד ההצלחה שלו על פי חן? הוא משנה לאנשים נקודת מבט. “אתה הולך מעל הרחוב, חוצה אותו בזווית אחרת, רואה את הבניינים מנקודת מבט אחרת. זו חוויה לינארית שאנשים צמאים לה. יש שם רגעים אינטימיים, זו חוויה אנושית, לא פונקציה. לא מוכרים לך שום דבר".

מכאן גם נולדת הביקורת שלו על ערים מודרניות. "אם נסתמך רק על הדרייברים הישנים - ריטייל מסורתי, חנויות, פארקים במתכונת מוכרת - נקבל מגדלים גבוהים ורחובות קרים. אנחנו חייבים ליצור חוויות אורבניות חדשות”, הוא אומר. "כאלה שמחזירות לעיר חיים".

מבנה כזה שנבנה בתכנונו בימים אלו הוא פרויקט The Torch בטיימס סקוור. מגדל בגובה של 400 מטר, כחצי ממנו ישמש כמלון וחציו העליון ישמש כמגדל תצפית ורטיקלי, "כמעט ניסיוני, שמאפשר לאנשים לעלות לגובה עצום ולהתחיל לרדת בספירלה", מתאר חן.

בדרך המבקרים עתידים לעבור בחללים שונים, תערוכות, חדרים אינטראקטיביים, מרחבים שנועדו לחוויה בלבד. “מעבר לחוויה האנושית, אין לזה מטרה”, הוא אומר. מבחינתו, זה העתיד של עיר צפופה: לא עוד שימוש, אלא מסע.

גם בפרטים הקטנים התפיסה שלו באה לידי ביטוי. מרפסות במגדלים, למשל, נחשבות פעמים רבות ללא פרקטיות בגלל הרוח החזקה בגובה. חן מספר על ניסויים שהם ערכו במנהרות רוח ועל פתרון שחוזר בפרויקטים שלו: מרפסות שאינן יוצאות החוצה אלא נסוגות פנימה אל גוף הבניין. “כשמרפסת נסוגה פנימה, הרוח לא עוברת דרכה”. זה שינוי קטן, אבל כזה שמאפשר באמת להשתמש במרחב בצורה חכמה. לאפשר לאנשים להרגיש שהם חלק מהחוץ גם בקומות הגבוהות".

"יש תחושה לא נעימה באוויר"

כדי שהמרחב הציבורי והפרטי יוכלו להתפתח כמו שחן מתאר, נדרש מרחב פעולה ושיתוף פעולה עירוני, כלכלי ופוליטי. וכאן, נכנסת לתמונה השאלה הגדולה שמרחפת היום מעל ניו יורק. כששואלים אותו מה הוא חושב על ראש העירייה החדש של ניו יורק, ממדאני, שהושבע הבוקר לתפקידו - חן לא מסתיר את הדאגה.

"הרעיון הקפיטליסטי האמריקאי בא לידי ביטוי בצורה הכי מוחצנת בעיר ניו יורק. ועכשיו הוא פתאום נמצא בסימן שאלה. נכנס ראש עיר חדש ואומר: חברים, עזבו קפיטליזם. בואו נהיה רובין הוד. ניקח מהעשירים וניתן לעניים. בואו ניתן לממשלה, לממשל או לעירייה לשלוט כמעט בכל מהלך בעיר.

"לפי התפיסה הזו, העירייה תקים חנויות למצרכים, תבנה דיור בר השגה, תחליף שוטרים בעובדים סוציאליים. בעיניי זה טירוף. השאלה הראשונה שעולה היא באיזה כסף הוא מתכוון לעשות את כל זה.

"הטענה היא שהכול ימומן באמצעות העלאת מסים על העשירים, כלומר על מי שמרוויח מיליון דולר ומעלה. אבל מה שהוא לא מביא בחשבון, וגם היסטורית זה כבר הוכח, הוא שזה בדרך כלל לא עובד. הכסף לא באמת נשאר בעיר, והנטל בסופו של דבר נופל על כולם.

"בעיניי, תפקידה של העירייה היא לא לנסות לשלוט בשוק החופשי ולא להתחיל לקבוע חוקים חדשים בנוגע לגובה שכר, מה מותר לבנות ומה אסור וכן הלאה. מעבר לזה, רוב הדברים שהוא מדבר עליהם בכלל לא נמצאים בסמכות של העיר. הם בשליטה של המדינה ולא של העירייה, כך שסביר מאוד שהוא גם לא יוכל לממש חלק גדול מההצהרות שלו. בסופו של דבר, מה שמשנה באמת הוא לא רק מה קורה בפועל, אלא הספיריט.

"התחושה בארצות הברית היא שיש התגברות של אנטישמיות. וממדני מעצם היותו מוסלמי שמבטא עמדות קיצוניות נגד ישראלים ונגד הציונות, הוא גורם מפחיד ומטריד. ניו יורק יחסית עיר מאוד ליברלית אבל יש תחושה לא נעימה באוויר. לפני מספר חודשים ראיינתי מישהו לעבודה שהצוות חשב שהוא מוכשר והוא התקבל, אבל אז הוא גילה שאנחנו עובדים על פרויקטים בישראל ואמר שהוא לא מוכן לעבוד איתנו. זו פעם ראשונה שחוויתי תחושת דחייה על רקע אנטישמי".

ישראל, בנייה ובירוקרטיה

בחודש האחרון התארח חן בוועידת עיר הנדל"ן של מרכז הבנייה הישראלי שנערכה זו השנה ה-25 באילת. ההרצאה שלו הייתה מלאה ביזמים, אנשי נדל"ן ואדריכלים שבאו לשמוע על העבודות והחזון שלו. “יש בארץ תנופת בנייה מטורפת”, הוא אומר, ומדגיש גם את איכות האדריכלות. “מה שקורה כאן זו תופעה יוצאת דופן”. מדינה שנמצאת שנתיים במלחמה, ובכל זאת הבנייה נמשכת, ומחירי הדיור כמעט ברמה של מנהטן".

הבירוקרטיה, לעומת זאת, היא סיפור אחר. בישראל תהליך תכנוני יכול להימשך שבע עד עשר שנים. בניו יורק, הוא מסביר, החוקים ברורים. “בודקים דבר אחד: האם עמדת בחוק. אין ועדות טעם, אין דיון על יפה או מכוער. אם עומדים בכללים, גם מגדלים מאושרים לעתים בתוך חודשים ספורים".

על הרקע הזה, הוא מזכיר את נפלאות הבינה המלאכותית. לא כהבטחה רומנטית, אלא ככוח שמחדד פערים ומאיץ תהליכים. "אין ספק שמדובר בגיים צ'יינג'ר", אומר חן. "כלים חדשים כבר משנים את עולם ההדמיות, הסרטים והוויזואליזציה".

לטובת אדריכלים ומעצבים צעירים שקוראים את הכתבה, איזו עצה הכי טובה יש לך לתת להם?
"הכי בסיסי, להגיד כן - לא לפחד מפרויקטים קטנים, לא נכונים או לא יוקרתיים. אני אמרתי כן בזמן שהייתי סטודנט צעיר בארץ. כל דבר שאפשר לעצב, אפשר לעשות אותו טוב יותר".

ואולי, לצד הנכונות לקחת כל עבודה שמציעים לך, סוד ההצלחה של חן, הוא להיות במסע חיפוש תמידי, להמשיך ולחקור, להמציא אדריכלות שלא רק בונה, אלא מחזירה לאנשים תחושה שיש להם מקום בעולם.