פרס פריצקר לאדריכל היפני שיגרו באן

"באן משקף את רוח הפרס במלואה. הוא אדריכל מצטיין אשר, במשך 20 שנה, הגיב למצבי קיצון הנגרמים מאסונות טבע הרסניים, באמצעות עיצוב גבוה ויצירתיות… גישתו היצירתית וחדשנותו, בעיקר זו הקשורה לחומרי בניין ומבנים, ולא רק כוונותיו הטובות, נוכחות בכל עבודותיו", כתבו השופטים בנימוקיהם וחתמו במילים הבאות: "באן הוא אדריכל בלתי נלאה ועבודתו מפיצה אופטימיות. במקומות שאחרים יראו אתגרים שלא ניתן להתגבר עליהם, באן רואה קריאה לפעולה. במקומות שאחרים עשויים לקחת נתיב שכבר עברו בו, הוא רואה הזדמנות לחדשנות".

עוד באתר לעיצוב הבית:

• יפן: בית בלי דלתות
• רואים להם: הבניין השקוף בטוקיו

כשאגדל אהיה אדריכל

באן נולד בטוקיו לאב שעבד בחברת טויוטה ואם שעיצבה אופנה עילית לנשים. בזכות אהבתו של אביו למוזיקה קלאסית למד לנגן בכינור בגיל צעיר. מאמו, שנסעה מדי שנה לבקר בפריז ובמילנו, ירש את האהבה למסעות בחו"ל. בצעירותו חלם להיות נגר, כי הוקסם מעבודתם של בעלי המלאכה המסורתית, שפקדו את בית ההורים לעבודות שיפוץ משתנות.

כבר בגיל תשע זכה בפרס על בניית דגם הבית הטוב ביותר שהכין במהלך לימודי הקיץ, ולמרות שבאותה השנה כבר הבין שכשיגדל יהיה אדריכל, הוא בילה כמה שנים טובות במשחקי רוגבי. את שעות אחר הצהריים, אחרי האימונים, כמובן, בילה בשיעורי ציור. לאחר תבוסת קבוצתו בכיתה י"א, ויתר באן על הלימודים באוניברסיטת ווסאדה (Waseda), שם קיווה לשלב בין אהבתו לרוגבי ללימודי אדריכלות, ונרשם ללימודי אדריכלות באוניברסיטת טוקיו.

עוד בטרם החל את פרק הלימודים הגבוהים של חייו, בילה את השנה האחרונה של התיכון בבניית מודלים מנייר, עץ וקני במבוק. המיומנות הזו ניכרת בעבודותיו עד היום. ב-1977 נסע ללמוד בבית הספר לאדריכלות קופר יוניון, קליפורניה, בעקבות מאמר של דיקן בית הספר ששבה את ליבו. רק אחרי שהגיע למקום גילה שתלמידים זרים שאינם בוגרי בתי ספר אחרים מארה"ב כלל אינם יכולים להתקבל, ולכן למד ארבע שנים במכון לאדריכלות של דרום קליפורניה (SCI-Arc). ב-1980 החל סוף סוף את הלימודים המיוחלים בקופר יוניון, והיה תלמידם של פיטר אייזנמן (Peter Eisenman), ריקרדו סקופידיו (Ricardo Scofidio), ברנרד טשומי (Bernard Tschumi) ואחרים. בשנת הלימודים האחרונה לקח שנת שבתון ועבד במשך שנה אצל ארטה איסוזקי (Arata Isozaki). כשסיים את לימודיו פתח סטודיו בטוקיו.

בתים מצינורות קרטון לפליטים

למרות שלא היה לו ניסיון רב בעבודה, כבר בשנה הראשונה נרשמה פעילות ערה בסטודיו, אך התפנית המשמעותית הגיעה ב-1994, עם היוודע תנאי המחיה של כשני מיליון פליטים ברואנדה. באן פנה לנציב העליון של האו"ם לפליטים והציע לבנות מקלטים מצינורות נייר; הם שכרו אותו כיועץ. שנה לאחר מכן פקדה את העיר היפנית קובה רעידת אדמה הרסנית, ולמעלה מ-300 אלף נותרו ללא קורת גג. באן בנה עבורם בתים ארעיים מצינורות קרטון וארגזים, ששימשו את הפליטים, שלא ניתנה להם אפשרות להתגורר בבתים הזמניים שסיפקה הממשלה. בסמוך לבתים בנה את "כנסיית הנייר", שהעניקה ישועה גם לנפש. בעקבות האירועים הללו הקים באן ארגון ללא מטרות רווח בשם Voluntary Architects’ Network, הפועל לסיוע לנפגעי אסונות.

"אנשים רבים חושבים שזה מאוד מוזר, שאני נוטה להופיע היכן שלא מצפים למצוא אדריכל - במקומות שנפגעו מאסון. אדריכלים עסוקים בדרך כלל בלהרוויח כסף", אמר בעבר.

ארגון VAN אחראי לבניית בתים ארעיים לפליטי רעידות אדמה בטורקיה, הודו וסרי לנקה, וב-2008 הקים בית ספר בעקבות רעידת האדמה בסצ'ואן. עבודתו של באן התרחבה במהלך השנים גם למבנים דתיים ותרבותיים: ב-2009 בנה בעיר האיטלקית ל'אקווילה אולם קונצרטים; וב-2011 בנה בקרייסטצרץ', ניו זילנד, קתדרלה שסימלה את שיקום העיר.

פועלו וכישרונו של באן לא באים לידי ביטוי רק בבניה הקשורה לאסונות והוא חתום גם על המוזיאון לאמנות מודרנית פומפידו של העיר מץ בצרפת, יחד עם ז'אן דה גסטין (Jean de Gastines) ופיליפ גמצ'דיאן (Philip Gumuchdjian). לאחר שהצעתם התקבלה, באן גייס סטודנטים יפנים ואירופים שעבדו ממשרד זמני עשוי צינורות נייר, שניצב במרכז פומפידו בפריז. ב-2013, באותה השנה בה נפתח המוזיאון לציבור, נחנך בציריך, שוויץ, בניין משרדים, אשר שבע קומותיו מחוברות זו לזו בקורות עץ. המוזיאון הראשון שתיכנן בארה"ב צפוי להיפתח השנה באספן.

מבנים לשם עצמם

הבחירה בבאן מצביעה על שינוי תפיסתי בכל הנוגע למשתנים הרלוונטיים לזכייה, בעיקר בהשוואה לזוכים קודמים: אוסקר נימאייר תיכנן כ-600 פרויקטים; אלברו סיזה חתום על עשרות מבנים ברחבי העולם; טדאו אנדו תיכנן כ-156 בניינים עד כה, 100 מתוכם נבנו עד השנה בה קיבל את הפרס. הדגש על בניינים שניתן לתלות בהם עיניים נמשך עד 2013, אז זכה טויו איטו, שבנה עשרות מבנים בעולם. באן התייחס לשינוי הזה בעצמו, כשאמר כי הוא גאה בפרס פריצקר לא משום שיגדיל את המוניטין שלו, אלא כי הוא מאשר את הדגש ההומניטרי בעבודתו: "אני מנסה להבין את משמעות החיזוק הזה. זהו לא פרס עבור הישג. לא הגעתי להישגים גדולים", אמר בראיון טלפוני עם הניו יורק טיימס לאחר הזכיה.

פרס פריצקר נוסד ב-1979 על ידי ג'יי א. פריצקר (Jay A. Pritzker), והוא ידוע גם כ"פרס נובל לאדריכלות". הזוכה הראשון בפרס היה פיליפ ג'ונסון האמריקאי, שעבד בשיתוף האדריכל גדעון זיו על הכור הגרעיני בנחל שורק. בשנה שעברה זכה היפני טויו איטו.

 כשהגודל קובע: שלוש וילות ענק מנצחות