"נתתי לאינטואיציות להוביל": מסע מלא השראה של מעצבת בצרפת

הרבה זמן חלמתי להכיר את צרפת. אבל לא רק פריז ויקב, אלא צרפת אחרת, צרפת אמיתית, כזו שהביאה את המושג 'קוטור' לעולם... חקרתי ונברתי במשך חודשים ברחבי הרשת אחרי אומנים צרפתים שאני מעריכה, עקבתי אחרי ההשראות שלהם ואחרי המקומות המיוחדים האלה שלא הרבה מגיעים אליהם, ואז הגעתי למסקנה הכי טובה - לא לתכנן. לתת ליוצרים מקומיים ולמפגשים האקראיים להוביל אותי, ולסמוך על האינטואיציה שתיקח אותי להגשים את כל מה שאני שואפת. וכך קרה. נקודה אחר נקודה, דרך נופים עוצרי נשימה ובתים מעוצבים באקסטרים, נרקם לו מסלול חד-פעמי, מרגש ויצירתי שמילא אותי בהשראה.

< לכל הכתבות בערוץ living

עליתי על מטוס עם משפחתי הקטנה - בעלי, אני והילד שלנו בן השנתיים וחצי, ונחתנו בפריז עם הזמנה אחת בלבד מראש - ללילה הראשון. כל השאר נשאר פתוח. החלטנו שכל בית, כל עצירה וכל אטרקציה ייסגרו תוך כדי תנועה, לפי תחושה, קצב, ומה שהדרך תביא, ובעיקר שיחות עם מקומיים.

די מהר הבנו שפריז, לפחות כנקודת פתיחה, פחות מאפשרת. המחירים היו קיצוניים – 400–500 יורו ללילה לדירה סבירה - ובעיקר הרגשתי שהקצב של העיר מהיר מדי בשביל ההתחלה. במקום להיאבק בזה, לקחנו רכבת מהירה לאקס-אנ-פרובנס (עדיף לשלם קצת יותר למחלקה ראשונה ולהימנע מסיכוי למפגש לא נעים עם אנשים שפחות אוהבים ישראלים), ושם, בתחנת פרובנס, שכרנו רכב שישרת אותנו לחודש הקרוב (אם אתם מזמינים מראש רכב, עשו זאת רק מאתר רשמי של החברות הגדולות, כי חטפנו באינטרנט הונאה קטנה).
בדיעבד, ההחלטה לעזוב את העיר ולרדת דרומה לטבע הפתוח, הייתה החלטה נהדרת שעיצבה את כל המסע.
פרובאנס

במהלך הטיול התארחנו כמעט בעשרה בתים שונים, רובם איירבנב. כל בית נסגר ברגע האחרון, וכל אחד היה עולם אחר: סגנון עיצוב אחר, היסטוריה, נופים משוגעים ובעלי דירה שונים, חלקם נחמדים חלקם פחות. בלי לשים לב, התחלתי להרגיש עיצוב דרך הגוף. התייחסתי לכל מרחב שבו שהינו כהזדמנות לקבל השראה, להרגיש בתים שונים ממקום של מעצבת. זו הייתה דרך מופלאה ללמוד עיצוב מקומי.

Isle-sur-la-Sorgue: אנטיקות, מים וחיים בתוך הוונציה של פרובאנס

ל'איל-סור-לה-סורג הייתה אחת ההפתעות היפות של המסע. תעלות מים שחוצות את העיר, גשרים קטנים, זרימה איטית – סוג של ונציה. ולרגעים, בכנות, אפילו אהבתי אותה יותר.

כאן גם גרנו במקום מיוחד: בתוך שאטו ישן, שמנוהל על ידי זוג מבוגר שמשכיר את המרחב לדירות קצרות טווח. לא "דירה", אלא חיים בתוך מבנה עתיק בן מאות שנים, עם עוד אנשים מסביב – כל אחד בעולמו, אבל כולם חולקים אותו מקום. זו הייתה חוויה של ממש לחיות בפרובאנס, לא רק להתארח בה. קירות עבים, חצר פנימית, גן בוטני פרטי, תחושה של מגורים בתוך היסטוריה חיה.

הופתענו לגלות ממש את ונציה של צרפת. כפר קטן ומתוק כולו סביב נהר, המרגיש כמו שילוב בין מים, שקט ועתיקות. לא וינטג’ בשביל הסטייל, אלא חפצים שנשאו חיים שלמים. חובה להגיע.

Arles: הממלכה של ואן גוך

ארל הייתה שטופת שמש כמו שציפינו. עיר עתיקה, אך עם זאת מלאה באנרגיה עכשווית. גרנו בתוך העיר העתיקה והקסומה, ממש מול הקולוסאום – לפתוח חלון ולראות היסטוריה זו חוויה שמשנה פרופורציות. האבן, הגודל, הרחובות – כמה עוצמה.

ההגעה לארל לא הייתה מקרית. גל בעלי כותב מחזה על וינסנט ואן גוך, ולכן ביקרנו במסלול החיים שלו – המקומות שבהם חי, צייר, והלך בהם יום-יום. מרוב שחקר את חייו של וינסנט, גל מכיר כל אספקט בתקופת החיים הזו, אז זכיתי במדריך צמוד שהוסיף לי הרבה לחוויה, שעוד רק תתעצם כשנגיע לבית החולים הפסיכיאטרי בסן רמי שם אושפז. בגדול ואן גוך הגיע לארל כי רצה להתקרב לשמש, והאלמנט הזה הכניס הרבה יצירתיות לתוך האומנות שלו, וגם לשלנו. ללכת בעיר מתוך הידיעה הזו שינה לגמרי את החוויה: זו כבר לא עיר יפה, אלא מרחב טעון בסיפור אישי ויצירתי.

LUMA Arles

אמא שלי המליצה לי לבקר במוזיאון LUMA, ולא ציפיתי כל כך להתלהב. אבל LUMA הוא לא רק מוזיאון, הוא מערכת שלמה של חללים: אולמות תצוגה, חללי עבודה, חנויות, וגם בית קפה ומסעדה – כל אחד מהם מעוצב בצורה אומנותית, כל חלל עם אמירה משל עצמו, התפוצצתי שם מהשראה. מיד בכניסה למוזיאון נתקלים במגלשה ענקית מנירוסטה המחברת בין ארבע קומות, פרי יצירתו של CARSTEN HÖLLER. לבן שלי לא נתנו לעלות, כי זה רק מגובה מטר וחצי, אז כמובן השארתי את בעלי עם הילד והתגלשתי כמו ילדה.
המבנה של פרנק גרי נראה כמו פסל בקנה מידה עירוני, אבל הפנים לא פחות משמעותי: תנועה בין חללים, חומריות, אור, וקנה מידה שמפעיל את הגוף.

וכן, זה גם המקום שבו גררו לנו את האוטו, כי הרחוב הפך פתאום לשוק יד שנייה. משהו שצריך לדעת על צרפת, הם מקדשים את השווקים שלהם בסופ"ש. חלק מהרחובות הופכים לשווקים. והם גוררים כל רכב שלא מכבד את זה. אכלנו אותה ברגע הזה. אז לא להתעצל ולבדוק את השילוט כשחונים.

Saint-Paul de Mausole: המקום שבו הזמן פשוט נעצר

מקום עוצמתי. המנזר שבו ואן גוך אושפז הרגיש כמעט לא תיירותי – כאילו המרחב הזה עדיין לא הותאם למאסה של מבקרים, בקטע טוב. לא מלוטש, לא מעוצב מדי, לא מנותק מהמקור, בלי שום הפרדה - אפשר לגעת במיטה שלו. ממש לשבת עליה. האמת שגל באמת התיישב עליה, לי זה היה קצת קריפי אז ויתרתי.
המרחב שם קפוא בזמן: החדרים, המעברים, האור שנכנס דרך החלונות. התחושה היא כאילו וינסנט רק יצא לרגע, והשאיר את הכל כמו שהוא.

זה יפה ברמות שקשה להסביר, ודווקא בגלל הפשטות והכנות – החוויה נשארת חיה בגוף. לעומת ארל, שכמעט לא צלחה אחרי מלחמת העולם לשמר את זיכרונותיו המפורסמים של ואן גוך (את הבית הצהוב חיפשנו יומיים ללא הצלחה), סן רמי עומדת בגבורה במשימה. הרגשנו את הכבוד הראוי לאומן המרשים הזה והיינו גאים בו ובמורשתו, בעיקר בעלי. חייבת להודות שמסיבוב קטן ברכב עושה רושם שסן רמי עצמה היא כפר מתוק ומרשים עם הרבה עסקים ומסעדות ברמה, ובדיעבד הייתי אולי ישנה גם שם ומורידה כמה ימים מארל.

Château La Coste: יוזמה פרטית שהפכה למוקד אומנות עולמי

Château La Coste הוא יקב בפרובאנס שבעליו, פדי מקילן - יזם אירי - הפך לפארק אומנות ואדריכלות בקנה מידה בינלאומי. הוא הזמין לכאן אומנים ואדריכלים מהשורה הראשונה, בהם ז'אן נובל, ריצ'רד סרה, פרנק גרי, בוב דילן ויוקו אונו. העבודות פזורות בתוך הנוף – בין כרמים, גבעות ועצי זית – והחוויה היא קצת כמו ללכת לאיבוד בארץ הפלאות. אפשר להיעלם שם לשעות, בלי מסלול ברור, כשאומנות, טבע ומרחקים מתערבבים זה בזה. אין דברים כאלה. באמת, יער שלם מפוצץ באומנות, מעין מצא את המטמון למבוגרים שוחרי אומנות. לא הייתי מסוגלת לעזוב את המקום, עד שנהיה חושך מופתי. היו רגעים שפשוט צעקתי לאווויר "מה אני רואה????" התפוצצות של השראה.

הקדשנו שעה של נסיעה עבור המקום וזה היה שווה כל השקעה. כשהגענו שעתיים לפני הסגירה, אמרה לנו המוכרת בכניסה שזה גבולי ולא נספיק לראות הכל. צחקתי לעצמי "שעתיים לא נספיק הכל? זה המון זמן". אחרי שלוש שעות ועשרות קילומטרים של הליכה עם העגלה הבנתי למה התכוונה. זה עצום. ואתם לא רוצים לפספס שום פרט. אז שווה להקדים. יש גם יקב במקום ומסעדה שפועלת עד מאוחר, אנחנו גם זכינו להופעה של זמרת עם קלידן, אז הילד שלנו רקד עם ילדים צרפתים וזה היה קינוח נפלא ליום הזה. ובלי קשר באמת היה שם גם קינוח נפלא.

Atelier Vime: מפעל פרטי, השראה עולמית, ושואו-רום שהוא יצירה

Atelier Vime הוא מפעל פרטי, עם כניסה בתיאום מראש בלבד. "אינסטגרמי מאוד", ולא במקרה. הגעתי אליו דרך אינסטגרם, והוא נחשב להשראה עבור יוצרים ומעצבים בכל העולם. התרגשתי מאוד, כל כך יפה שם, הרגשתי ממש בת מזל שהצלחתי לקבוע לנו סיור. רציתי לקנות הכל, אבל אלוהים ישמור כמה יקר.

זה שואו-רום מהודק של המוצרים שהם עצמם עיצבו – רהיטים, מנורות ואובייקטים מקש – שמוצגים בצורה מופתית. לרגעים הרגשתי לא נעים, לא הפסקתי לצלם, היה איזה רגע שהורדתי את המסך ואמרתי לעצמי "תגידי את סתומה? תנשמי שנייה את המקום". שמתי את הטלפון בצד, אי אפשר אחרת, הייתי שם בפומו, למרות שאני שם.

אזור ברביזון: כפר אומנים ושקט עמוק

המשכנו צפונה, לאזור של ברביזון. יערות, דרכים קטנות, ושקט שמתחיל להיכנס לגוף. התארחנו ביחידת דיור משופצת יפהפייה – ופינטרסית מאוד, אולי מדי - בבית של משפחה במבנה בן מאות שני. היה לנו נעים והקטנטן שלנו השתגע שם, ונהנה מרצפת הרשת שהפכה את הקומה השנייה לערסל ענקי. לאחר חמישה ימים שהיינו בברביזון המשכנו לעוד איירבנב באזור. זהו מוקד טוב לטיול כוכב, והאיירבנב היה הג'קפוט של הטיול: בית נופש של משפחה פריזאית, שמשכירים אותו כשהם לא נמצאים. עיצוב שהכי מדבר את השפה שלי, שילובי אריחי זליג' עם אריחי טרקוטה, והטמעה של רהיטי וינטג' בטוב טעם. תחושה של חדש, אך קיים לנצח. ספייס שגרם לי להרגיש מצד אחד בבית, מצד שני בשיא של החופשה שלי.

דיז’ון: אוכל, שופינג וטעים קיצון

דיז’ון הייתה עצירה מפתיעה. אכלתי שם את הגרטן הכי טעים שאכלתי בחיים שלי - פשוט, מדויק, בלי התחכמויות. מעבר לזה, יש בעיר אחלה שופינג, עם שילוב נעים של חנויות מקומיות וסטייל לא מתאמץ. לא לשכוח לקנות מלא חרדל!!!

עמק הלואר: טבע, גובה וטירות - מבט מלמעלה וגם מבפנים

זה המקום שבו התחברנו הכי חזק לטבע. עשינו את המסלול שמעל העמק, ומהגובה ראינו את הטירות פזורות בנוף כמו סוכריות קופצות. אבל לא נשארנו רק בתצפית - ביקרנו גם פיזית בטירות עצמן: הליכה בחדרים, בגנים, בתוך האדריכלות. זה די מטורף איך בן רגע מתרגלים להכל, אני הולכת בין טירה לטירה, ועוד מעזה להגיד "זו טירה פחות יפה מהקודמת בואו נתגזגז מפה".

פריז, הפעם אחרת: Bourse de Commerce

במרכז החלל, מתחת לכיפה, מוצב אינסטליישן מתחלף. לא ידענו מראש מה יוצג שם, וזה היה חלק מהעניין.
האינסטליישן מתייחס ישירות לארכיטקטורה' לגובה, לאור, לריק שבמרכז - ומשתמש במבנה כחלק מהעבודה עצמה. בדיוק כשהגענו התחלפה עבודה ורציתי לראות אותה. מתברר שהעבודה שהחליפה אותה לא רואההההה את הקודמת. זה היה כל כך יפה, והבנתי שהחלל הזה ידוע באוצרות מדהימה של מיצגי אומנות חווייתיים שלא רואים באירופה כמעט.

ויש עוד אומנות ברחובות - נתקלנו במיצג רחוב שהיה אפשר פשוט להיכנס אליו ולהישאר. בלי כרטיס, בלי טקסט קיר, בלי הכנה מוקדמת. שרפנו שם שעות עם הקטנצ’יק - ישיבה, הסתובבות, חזרה לאותו מקום שוב ושוב. עולה למעלה יורד למטה.

הקפה הכי טעים

מצאתי את עצמי חוזרת שוב ושוב ל-Café Noir. הקפה הכי טעים ששתיתי בטיול הזה. הסניפים עוצבו על ידי Jessica Mille Architecte, וכל סניף מרגיש כמו מקום בפני עצמו, לא כמו רשת. כל ספייס חוויה אחרת של עיצוב, ועיצוב רדיקלי. יפה מאוד ובוטיקי.

זה לא היה טיול מתוכנן מראש

מפה לשמה אצרתי לעצמי בתים ולוקיישנים מטורפים שלא יכולתי לדמיין שהייתי מגיעה אליהם אם לא הייתי נותנת לטיול פשוט להוביל. באתי כמו ספוג, לקבל את מה שלצרפת יש לתת. כמה השראה, כמה טעים, איזה כיף לכם שזה עוד לפניכם.