הלוקיישן: דירת שני חדרים, חדר שינה וסלון, שמשתרעת על 45 מ"ר ברחוב טורגו, סמוך לשדרות טרודיין בפריז. הדירה ממוקמת בבניין פריזאי טיפוסי משנת 1870, ברובע התשיעי, הידוע גם בשם אתונה החדשה. זוהי שכונה שנבנתה בין השנים 1830-1870 ובה מספר בניינים בעלי אלמנטים ארכיטקטוניים מהתקופה הרומנטית.

על רקע הספרייה, פריז (צילום: קרן בנבנישתי, living)
קרן והספרייה. הדירה משתנה בהתאם לצרכי העבודה שלה | צילום: קרן בנבנישתי, living

בניין בפריז (צילום: קרן בנבנישתי, living)
כל הבניינים בבלוק מכילים אלמנטים ארכיטקטוניים מהתקופה הרומנטית | צילום: קרן בנבנישתי, living

בני הבית: קרן בנבנישתי, 34, אמנית, עברה לפריז בינואר 1998 חודשים ספורים לאחר השירות הצבאי. כרגע היא מחלקת את חייה על קו פריז-ניו יורק.

כניסה לבניין, פריז (צילום: קרן בנבנישתי, living)
הכניסה לבניין שנבנה ב-1870. ניחוח של פעם | צילום: קרן בנבנישתי, living

עיצוב הדירה: כאשר עברתי לדירה ב-2005, חשבתי שאשאר שם שנה. מקסימום שנתיים. במשך השנים הסלון שימש גם כסטודיו שלי, כך שמעולם לא היתה לי ספה או טלוויזיה. שני שולחנות כסאות והמון אובייקטים, חפצים וספרים. הדבר היחיד שמשפיע על עיצוב הדירה שלי הוא חשבון הבנק שלי והפרויקט שעליו אני עובדת באותו הזמן. כל תקופה, הדירה משתנה בהתאם לצרכי העבודה שלי. לדוגמה, עשיתי עבודה עם קיר שחור בצבע של לוח כיתה, אז באמצע הלילה צבעתי דלת ויכולתי לקשקש עליה בגיר ולמחוק. ושוב לקשקש.
הדבר היחידי ששיניתי הוא חדר האמבטיה: שיפצתי את חדר האמבטיה שהיה נראה כסאונה שוודית: כל כולו, רצפה, קירות ותקרה היו מכוסים בעץ. זה היה יפה רק לצילומים אקזוטיים.

סלון, בית בפריז (צילום: קרן בנבנישתי, living)
כאן יש חלונות גדולים שיכניסו את השמש החסרה כל כך בחורף קר | צילום: קרן בנבנישתי, living

פרטים שימושיים: בישראל יש רצפות שומשום/בלטות, צריך לנקות ביסודיות את האבק ולקרר את הבתים בשל מזג האוויר החם. החלונות קטנים ביחס לחללים הגדולים ויש תריסים, המסננים את האור החזק והשמש הלוהטת  ברוב חודשי השנה. בפריז הכל הפוך: ישנן רצפות עץ, שמחממות את הדירה בכל המובנים. החלונות בדרך כלל גדולים, במטרה  להכניס אור, שכל כך חסר בחורפים האין סופיים. מה שמייחד את הסגנון הצרפתי זה הכישרון לשלב סגנונות, לשלב ישן עם חדש, קולוניאליסטי ובורגני/ צרפתי, בוהמי ועיצוב עכשווי מנוכר וכו'. מה שיוצר בסופו של דבר אופנה משוחררת מקודים. חופש ביטוי.

פינה בבית בפריז (צילום: קרן בנבנישתי, living)
פינה בבית. מה שמייחד את הסגנון הצרפתי זה הכישרון לשלב סגנונות | צילום: קרן בנבנישתי, living

מנורה בבית בפריז (צילום: קרן בנבנישתי, living)
מה שיוצר בסופו של דבר אופנה משוחררת מקודים. עוד פינה | צילום: קרן בנבנישתי, living

נמצא בכל בית: מכונת קפה וספרייה.

בילוי: מאחר ואני גרה לבד ועובדת בדירה ששימשה אותי לעיתים גם לסטודיו, הבילוי הביתי היחיד שלי הוא קריאה, שאני מאוד אוהבת. כשאני קוראת ספרי עיון - זה בדרך כלל על הכיסא ליד השולחן, כדי לא להירדם. במיטה אני קוראת רומנים לפני השינה. הבילויים נעשים לרוב מחוץ לבית: מפגשים חברתיים במקומות ציבוריים. אני מבלה המון בקפה, בארים ובעיקר מסעדות.

סלון, בית בפריז (צילום: קרן בנבנישתי, living)
ספרי עיון קרן קוראת על כיסא ליד השולחן כדי לא להירדם | צילום: קרן בנבנישתי, living

חדר שינה, פריז (צילום: קרן בנבנישתי, living)
במיטה היא קוראת רומנים לפני השינה | צילום: קרן בנבנישתי, living

שירות של בעלי מקצוע: תפיסת הזמן בצרפת מאוד שונה מזו בישראל, התנהלות הדברים לרוב איטית ביותר. צ'יק צ'אק הוא מונח ישראלי, ביטוי שמשקף בעיניי את המנטליות הישראלית. צרפת מתנהלת בקצב איטי וקשה לשנות את זה. לפעמים יש תחושה של 'מחוץ לזמן' שאני אוהבת ושונאת ביחד. יש בזה קסם אבל יש בזה גם המון מכשולים.

לדוגמה, מעבירי הדירה שלי לא יגעו לפני 9:00, יעשו הפסקת קפה וסיגריה בבית קפה מתחת לבית. נשב ונשוחח, ובצהריים יש הפסקת אוכל של מינימום שעה. רגוע ואיזי. בלי לחץ. אבל המעבר עלול לקחת הרבה יותר זמן ממה שזה באמת לוקח. אני עדיין מחוברת לזה ולמזלי יש לי מקצוע שמאפשר לי את החופש לקחת זמן.

מטבח, פריז (צילום: קרן בנבנישתי, living)
הכל קורה במטבח בסופו של דבר | צילום: קרן בנבנישתי, living

מטבח, פריז (צילום: קרן בנבנישתי, living)
ובפריז הכל קורה לאט | צילום: קרן בנבנישתי, living

חדר אהוב: המטבח - הכל קורה שם בסופו של דבר.

 מזכרות: כוסות שעברו מקזבלנקה לישראל ולפריז

הפינה הישראלית בבית: אין לי ממש פינה ישראלית יש הבזקים. הדירה עמוסה בספרים, אובייקטים וחומרים, ובין לבין צצים דברים שכמובן קשורים לישראל, המקור שלי. יש לי שתי חנוכיות. אחת שימושית, שאמא שלי קנתה לי. והשנייה היא דקורטיבית, מעין זכרון ילדות - חנוכיית שמן ירושלמית שהייתה תלויה על הקיר בבית שלי בהרצליה - באוסף חנוכיות מברונזה של אמא שלי. וגם אותה היא העבירה לי.
יש לי צילום של בן גוריון (מאת כרמי), שתלשתי יום אחד בביקור בארץ, מגיליון מיוחד לחג העצמאות בעיתון הארץ. תליתי אותו באחת הדירות הראשונות שלי בפריז, עם פלסטר, ומאז, הוא נדד איתי לכל דירה, ותמיד תליתי אותו, חצי נראה-חצי לא, חצי תלוי-חצי הולך ליפול, בפינה בין ספרייה לספרייה.
יש לי ארכיון או אוסף של גליונות מגזין 'סטודיו' משנת 1998, עד שהוא ירד מהדפוס. אומנות ישראלית תמיד הייתה חשובה לי וראיתי את עצמי כאומנית שקשורה, דרך החומרים ליצירה המקומית. בזכות המנוי ל'סטודיו' הייתי עוקבת אחרי ההתפתחויות וההיסטוריה של אומנות ישראלית.

ספרייה (צילום: קרן בנבנישתי, living)
מזכרת מהארץ. בן גוריון, חצי נראה-חצי לא, חצי תלוי-חצי הולך ליפול | צילום: קרן בנבנישתי, living

מזכרות מהארץ: יש לי מגש נחושת עגול שהשאלתי מאמא שלי. לא זוכרת אם הוא ממרוקו מבית הילדות שלה בקזבלנקה, או מהשוק בירושלים העתיקה. הוא משמש כשולחן קפה או לחילופין, לעציצים שלי. יש לי אוסף כוסות. כוס זהו מוטיב חוזר בעבודה שלי. מיכל מושלם בעיני ש''מכיל'' בתוכו סיפור תרבותי, פוליטי וחברתי. חלק מהכוסות הבאתי מישראל: כוסות שהמשפחה של אמא שלי הביאה מקזבלנקה בשנות ה-50 כאשר עלו לארץ. יש שם זוג כוסות זכוכית בורדו שהוריי קבלו לחתונה - מאוד מוכר בצרפת של שנות ה-60.

צמחים, בית בפריז (צילום: קרן בנבנישתי, living)
שולחן לקפה או שולחן לעציצים | צילום: קרן בנבנישתי, living

ריחות: תפוזים מהפרדס ומלח מהים

דברים שמזכירים לי את הארץ: תפוזים - תמיד מזכירים לי כל כך הרבה דברים בבת אחת, את החורף, את השמש בחורף, את סבתא שלי שעבדה 30 שנה במפעל אריזה של תפוזים. את נוף הפרדסים בדרך לסבתא שלי, ביבנה כל יום שישי. מעולם לא הייתי באחד אלא רק ראיתי והרחתי אותם מחלון המכונית. היום הפרדסים הוחלפו בשיכונים מכוערים. מאוד עצוב. 

הכי מתגעגעת: לים. ל'ימתיכוניות' מעורבת במערביות. לה קורבוזיה, האדריכל השוויצרי, שנולד במדינה ללא ים, שווייץ, מוקפת ביבשות, היה שחיין שאהב את ים התיכון, וטבע בו למוות באוגוסט 1965. יש משהו כל כך יפה בסיפור שלו, שאני כרגע עובדת על פרויקט בהשראת הסיפור הזה.

הבית הוא המקום שבו אתה חי או איפה שהלב נמצא? בית הוא המקום היציב והבטוח, המוכר והמוגן – המוקד. אבל הוא גם האפיסנטר - מוקד רעידת אדמה. הסערה. לא תמיד רוצים להית בלב הסערה, או ברעידת אדמה. שם ה''אקטיון'', שם הכל זז ומסעיר. וזה מה שמעניין, הבית שלי הוא בכל מקום שאני עומדת עליו. זו לא הדירה. זה לא החלל. זה אני ומה שאני עושה ממנו.

דלת, פריז (צילום: קרן בנבנישתי, living)
בית הוא המקום היציב והבטוח | צילום: קרן בנבנישתי, living

כותרות, פריז (צילום: קרן בנבנישתי, living)
אבל הוא גם האפיסנטר - מוקד רעידת אדמה | צילום: קרן בנבנישתי, living

הריהוט: תפאורה של מחזה

הפריטים האהובים: אני לא נקשרת לשום רהיט שיש לי למרות שאני מאוד אוהבת לחיות איתם. הריהוט הוא תפאורה לאקט ממחזה ארוך. שמשתנה כל הזמן. אני עדיין לא חיה בבית שאני יודעת שאשאר בו. תמיד יש לי תחושה שאני אצטרך לחזור לאנשהו. הפריטים שאני קשורה אליהם באמת, הם אלו שאני יודעת שאוכל לקחת איתי לכל מקום: אוסף צילומים מעידן הפילם. צילום צבע של אמא שלי משנות ה-80 ממוסגר, צילום פולורויד שלי ושל אבי בפרופיל. צולם בביקור ה-1 שלו בפאריס.

חלון, פריז (צילום: קרן בנבנישתי, living)
מבט מהחלון. געגועים לריח הפרדסים בישראל הישנה | צילום: קרן בנבנישתי, living

דוקומנט וורוד של תמונות פספורט מהצבא הסיני, שקיבלתי במתנה מהאומנית נעה גיניגר ובו היא שתלה את תמונת הפספורט שלה ביניהם. ספר ענק שהוא כמעט מדף בגודלו -  כל מה שרצית לדעת על הפלוקסוס. קיבלתי מתנה מהסופר עמנואל מוזס שהצליח להשיג אותו. כוס קידוש מכסף מהברית של אבא שלי באיסטנבול. דודה שלי נתנה לי למקרה שאשקול לעשות סדר פסח.

הפריט הכי חדש: קופסת סיגרים אדומה ממתכת חלודה שכתוב עליה - Levant שמצאתי בשוק בהונפלור, נורמנדי בצרפת. בניו יורק רכשתי לאחרונה רהיט  וינטאג' מעץ ששימש למשחק ילדים והפכתי לספסל/ספרייה ניידת.  מזכיר לי  את הילדות.

פריט הכי ותיק: אני ומאפרה מכסף שרכשתי בחודשים הראשונים בפריס. בשוק הפשפשים במונטרוי  מחוץ לפאריס. בעצם זה מעין כלי כיבול ששימש בעבר הרחוק לטעימת יין, שהסוויתי למאפרה. יש מקום להניח את הבוהן וכך אוחזים את הכלי, כעת, הסיגריה מונחת שם.

הכי היית רוצה לשנות בבית: פשוט מאוד - לצבוע קירות בלבן ולשפץ את המטבח שמזכיר מטבח של אישה זקנה מהכפר.


במדור הקודם: איזה כיף לחיות בשוויץ על שפת הנהר
אפרופו ישראלים שחיים בחו"ל, תראו את הקנדי שבנה לו ערסלופט מדוגם על העץ

מכירים ישראלים שחיים בחו"ל וישמחו להשתתף במדור רילוקיישן? כתבו לנו

אהבתם את הדירה הפריזאית? שתפו את החברים 

לבלוג של קרן בנבנישתי