אתם מרגישים את הטפטוף הזה? לא, זה לא מזג אוויר טרופי ששטף אותנו לפתע, אלה צינורות המזגנים המשתלשלים להם מטה מטה מהמנועים המצהיבים התלויים להם בחזית הבניין שלצידו אתם צועדים. אין לכם גם לאן לברוח מהטפטוף הטורדני הזה, הודות למדרכות הצרות ולמכשולים בדרך. לכו תמצאו גם למי להתלונן מבעד לחומות שקמו להן מסביב לאותו הבניין. רבות כבר נאמר על המוח היהודי שממציא לנו פטנטים ועל יכולת האלתור הישראלית, אך גם חולות רעות רבות יצאו משם, ואלה הפכו לנורמה המקשטת את הרחוב הישראלי דרך קבע. איתרנו עבורכם את עשר המכות המבאסות ביותר של המרחב האורבני הישראלי. מהי המכה המבאסת ביותר בערים הישראליות לדעתכם? מוזמנים להגיב.
עוד בערוץ עיצוב הבית:
סגירת מרפסות בתריסי פלסטיק
האסתטיקה המזעזעת של תריסי הפלסטיק הלבנים, שבמקרים רבים "מקושטים" ברפפה רופפת או בגוון צהבהב, זכתה במקום הראשון ברשימה המפוקפקת שלנו, ולא בכדי. המסורת הזו מתוארכת עוד משנות החמישים של המאה הקודמת, וממשיכה לקרות גם היום. סגירת המרפסות הספורדית והפראית, שמכערת לא רק את הבניין - אלא גם את הרחוב כולו, נובעת בעיקר מבנייה של דירות קטנות והרצון של משפחות להתרחב. אך בעוד שבאירופה בבניין אחד יש מבחר דירות בגדלים שונים, מסבירה לנו האדריכלית עירית סולסי המתמחה בעיצוב אורבני, בישראל בונים פרויקטים עצומים המונים 2,000-3,000 דירות, וכולן זהות. גם במקרים שבהם המדינה מחייבת בניית שלושה, ארבעה וחמישה חדרים, ההפרש בין דירה לדירה הוא בערך 7 מ"ר. גם ניסיון הסדרת עניין סגירת המרפסות הביא לעולם מפלצת חדשה - המרפסות הקופצות, שלא הביאו נחת לאיש, ויצרו אסתטיקה משונה לא פחות.
פרגולות וחזיתות אקלקטיות
אמנם מטרת רפורמת הפרגולות היא טובה ואמורה לזרז תהליכי תכנון ארוכים ומתישים, אך היא מביאה עמה נזקים אסתטיים רבים. כל אחד יכול היום להחליף חלון, להתקין פרגולה או לצבוע את הבניין שלו בלי צורך בהיתרים מיוחדים, כך שבניינים הופכים לקולאז'ים משונים של מה שפעם נראה כמו רחוב. אמנם יש תקנים של בנייה, אך אין גוף שמקפיד על אסתטיקה של בנייה. למרות שאסתטיקה היא עניין סובייקטיבי, יש ברחבי העולם גופים המפקחים על אסתטיקה והומוגניות בעיצוב העיר, המנהלים משאים ומתנים עם מתכננים.
מנועי מזגנים, צינורות מזגנים מטפטפים ודודי שמש
אין כמו לחלוף ברחוב ביום קיץ לוהט ולחטוף טפטוף מי מזגנים מרענן. האסתטיקה, או יותר נכון חוסר האסתטיקה של חזיתות הבתים בערים, היא התרגום החזותי המוצלח ביותר למשפט הכי ישראלי שיש: "יהיה בסדר". עוד מראשיתה של המדינה ועד ימינו, לא חושבים עד הסוף על מיקום תשתיות החשמל, הגז והמיזוג - שבמדינה לוהטת כמו ישראל הן חלק בלתי נפרד כמעט מכל בית. לא מביאים את זה בחשבון בשלב התכנון, מסביר האדריכל מתי רוזנשיין, ומשאירים את זה לסוף, כמיטב המסורת הישראלית.
יותר כביש מרחוב
חם לכם ואין לכם מקום לזוז? אתם יכולים להאשים את תכנון הערים משנות השישים, אז בנו שכונות סביב התפישה שהמכונית היא הדבר החשוב ביותר. שלושה רבעים מהרחובות בישראל מוקדשים למכוניות. הכבישים הרחבים גורמים לנהגים לנהוג מהר יותר, האספלט מקרין יותר חום והולכי הרגל נשכחו מאחור.=
חסימת מדרכות
כשרק רבע מהרחוב מוקדש להולכי רגל, כל רוכב אופניים או הורה עם עגלה ימצא את עצמו בשלב מסוים, מחוסר ברירה, על הכביש. המדרכה הצרה הרי צריכה להכיל, מלבדכם, גם צינורות מים, עמודי תקשורת וחשמל, את פחי האשפה של הבניינים הסמוכים שלא הוקצו להם מקומות נסתרים, את האופנועים שיש להם זכות מותנית לחנות על המדרכה (למרות הכביש הרחב) ומדי פעם גם מכוניות שמחליטות לעלות על המדרכה.
זבל ומלכודות מדרכה
וכן, אנחנו מסתכלים עליכם: זו לשם שינוי, גזרה שאתם לא צריכים להיות אדריכל כדי לשנותה. אז נכון, אפשר להתלונן על המחסור העצום במרחבים ירוקים ובגינות כלבים באזורכם, ו"אופס, לא שמתי לב" - אבל פחי אשפה הם כנראה הדבר האחרון שחסר במרחב האורבני הישראלי ולכן אנחנו מתקשים להסביר לכם מדוע אתם לא יכולים לטייל ברחוב שלכם בלי לדלג מעל הארוחה המעוכלת של הכלב מהבניין הסמוך, עשרות בדלי סיגריות או גביע הקוטג' שהשאירה השכנה לחתולי הרחוב. כבר הסכמנו שהמדרכות הן חלקת האלוהים (הממש) קטנה של הולכי הרגל בישראל, למה להרוס גם אותה?
שבילי אופניים קטועים
שבילי האופניים הם שינוי גישה מבורך של עיריות רבות שמבקשות לפרגן לרוכבים. אך כשמשקללים את כל הנתונים, שבהם מדרכות צרות, נהגים פרועים ומכשולים בדרך, רוכבים רבים נתקלים בהולכי רגל מתוסכלים או מוצאים את עצמם בשביל שמתנקז לתוך עצמו ונעלם כלא היה באמצע הדרך. הסיכון הגדול ביותר בשבילי האופניים המשולבים במדרכות הוא רוכבי האופניים החשמליים, המגיעים במקרים רבים למהירויות מסוכנות במיוחד (על אף ההגבלות החוקיות) ופוגעים במשתמשי הדרך.
גדרות וחומות
אחרי שצמצמנו את הולכי הרגל, תקענו להם בדרך מכשולים וטפטפנו עליהם מי מזגנים, החלטנו שהגיע הזמן לבודד אותם לחלוטין מהרחוב: דירות הקרקע שאולתרו וגם אלו שתוכננו מראש בבנייה החדשה יותר היו פתרון מצוין למי שחשקה נפשו בדירה עם גינה. אך אוי לפרטיות! חיש מהר הקיפו הדיירים את הבניין בחומת אבן גבוהה, בגדרות מכוסות ניילון ירוק מסוגנן או בגדרות אלומיניום. "הרחוב הפך לצינור מנותק מהסביבה", אומר רוזנשיין, "הגנים והעצים של הבניינים שהוסתרו מהולכי הרגל היו חלק משמעותי מהרחוב. אי אפשר להתייחס למרחב הציבורי כדבר מנותק - צריך להתייחס ברגישות לשני הצדדים ולא לאפשר את החומות האלה".
קצת צל, בבקשה
גם במקרה הזה מדובר בעוד נדבך ברשימת הזנחת הולכי הרגל הישראלים על ידי מתכנני הנוף והמתכננים העירוניים. כל אלה שכחו שכולנו הולכים בסביבה שבה קרינה חזקה מאוד במרבית ימות השנה. במקום להציב עוד עמוד של חשמל, היינו שמחים לאיזה צל של עץ. "נכון שגזע עץ קצת מפריע לתנועה", אומרת סולסי, "אבל הצמרת מעודדת אותנו ללכת. אם כבר מחליטים לתקוע עץ, זה לרוב דקלי וושינגטוניה שמפריעים למדרכה ולא נותנים בכלל צל".
בניינים בחיפוי אריחי אמבטיה
מגוון סגנונות בנייה ניסיוניים יושמו בישראל בעשורים מאז הקמתה. הסגנון המפוקפק הזה החל את דרכו בארץ בשנות ה-90 והפך לאחד מהזיהומים החזותיים היותר מחרידים במחוזותינו, אך לא רק: בניינים רבים שעוטרו באריחי הפסיפס (והשיש) הפכו לסכנה של ממש לשלומם של העוברים ושבים ברחוב. לאחר שהתיישנו, החלו אריחים רבים לצנוח מהבניינים והביאו לפציעתם של הולכי רגל.
