לפני 4 שנים הצטרפתי לסיור אדריכלים שנערך בעיר העתיקה של עכו. הסיור היה כמו מסע בזמן: בין הסמטאות הצרות, במבניה העות'מאניים העתיקים, מכל אבן ושרידי חומה, חשים ב-4,000 שנות היסטוריה מפוארות. התאהבתי בעכו, והחלטתי שאני עושה מעשה ומשפצת מבנה עתיק ומוזנח בעיר. לא ידעתי באותה העת למה ישמש המבנה. חשבתי שכמו שאנשים קונים דירה להשקעה, אני אקנה נכס ואשקיע בו. אולי מישהו ירצה לשכור אותו. בן זוגי חשב שאני משוגעת אבל נתן את ברכתו. ככה התחיל הרומן שלי עם העיר: מהר מאוד התערבבתי בחברה, הכרתי יותר ויותר את תושבי המקום, והרגשתי חלק מהגשמת חזון החיים המשותפים בין יהודים וערבים.  

בית אבן, עיצוב מיכל מטלון, מיטה (צילום: אורית ארנון)
מבנה מוזנח שהפך לפנינה תיירותית בעיר | צילום: אורית ארנון
בית אבן, עיצוב מיכל מטלון, פטיו (צילום: אורית ארנון)
צוות של יהודים וערבים עמל על השחזור והשיפוץ | צילום: אורית ארנון
בית אבן, עיצוב מיכל מטלון, חדר שינה לפני (צילום: אורית ארנון)
כך זה נראה לפני השיפוץ | צילום: אורית ארנון

מליסנדה על שם המלכה הצלבנית

תהליך הקנייה של הנכס, שנבנה במקור בתקופה העות'מאנית, כלל ייעוץ משני מהנדסים שונים המתמחים בשימור. המקום היה מט לנפול, נתמך בעזרת מותחנים מיוחדים למבנים עתיקים, ולכן עמד למכירה במשך זמן רב. בנוסף היה מנותק מתשתיות המים, החשמל והביוב. מצד שני, הוא יוצא דופן בקמרונותיו הגבוהים והמרשימים. את תהליך השיפוץ לוותה באופן הדוק וקפדני רשות העתיקות, שקבעה לנכס ההיסטורי את רמת השימור הגבוהה ביותר. מבחינתה התנהל השיפוץ כחפירה ארכיאולוגית, ואכן, בחפירת התשתיות אף נמצא בו כד חרס עות'מאני. קשה עד בלתי אפשרי לעשות בנכסים האלה שינויים מבניים כמו לפתוח חלון, כי לכל פעולה כזאת נדרש אישור מיוחד. הקמרונות הכתיבו את חלוקת המבנה, כך שנוצרו שתי יחידות. האחת קטנה וזוגית, שאליה נכנסים מסמטה אחורית, והשנייה גדולה יותר, משפחתית, שאליה כניסה מרשימה מכיכר עבוד. 
לא יכולנו לשמור על הרצפה המקורית, שהיתה לעדותה רצפת אבן יפהפייה במיוחד, אך לא שלמה. כאב לי הלב לא לשמר אותה, אבל היא היתה עקומה ורעועה, האבנים העתיקות הוחלפו באריחי גרניט-פורצלן אפורים.
בהליך השיפוץ הבנתי שהיחידות ישמשו כחדרי אירוח ולכן בחרנו רהיטים בעלי קווים קלילים.

ליחידת האירוח המפנקת והיפה החלטנו לקרוא על שם המלכה מליסנדה, שהייתה השליטה הצלבנית הראשונה שנולדה ושלטה בממלכת ירושלים – ממלכה שעכו הייתה חלק ממנה. היחידה החלה לשמש לאירוח תיירים מהארץ והעולם, ושנה אחר מכן שופצו שתי יחידות אירוח נוספות.

>> לכל הכתבות בערוץ living 

>> חוקרים טוענים שהצעד הפשוט הזה מרחיק יתושים

>> רעננה: המטבח החום עבר מהפך היסטרי ב-2,200 שקל

העובדים מנעו בגופם פגיעה בשאר היחידות

מרקם החיים בעכו הוא עדין ולא פעם שברירי, אבל הייתה הרגשה כללית טובה של חיים בדו קיום. יזמים - ערבים ויהודים – פעלו בעיר עם חזון משותף: לפתח את עיר הנמל ההיסטורית והיפהפייה כעיר נופש שכיף לבוא להתארח בה וליהנות מהחוויה הקולינרית המשובחת שהיא מציעה. העיר הוכרזה כאתר מורשת עולמית, ואנשים רבים עמלו על שימורה ועל יצירת חוויה תיירותית. היא מיקרוקוסמוס מיוחד בתוך מדינת ישראל, ואחרי תקופת הקורונה היא הפכה למפלט לכל הנופשים שביקשו אווירה אחרת.  

כל זאת היה נכון עד אירועי הימים האחרונים. הם שינו את התמונה, ואפילו שרפו אותה כליל. בשבוע שעבר קומץ של פורעי חוק ופושעים עברו בין הנכסים היהודיים בעיר, נכסים שסימלו דו קיום, ופשוט כילו בהם את זעמם. אחת מיחידות הנופש נשרפה מבקבוק תבערה שהושלך. כמה מהשכנים הערבים ועובדת הניקיון שלנו חסמו בגופם את החוליגנים שניסו להצית ולשרוף את יחידות האירוח הנוספות. הם מנעו את שריפת היחידות, אבל הן ניזוקו קשה. חלונותיהן נופצו והן נבזזו. למזלנו, ביטלנו את בואם של האורחים שהיו אמורים להגיע בלילה קודם, והפגיעות הסתכמו רק ברכוש ולא בנפש.

מליסנדה, שריפה (צילום: מיכל מטלון)
בקבוק תבערה שרף את המבנה כליל | צילום: מיכל מטלון

העבריינים הרסו גם את שתי מסעדות השף המעולות בעכו - אורי בורי ומרקטו – ובנס לא היו שם פגיעות בנפש. הם שרפו את מלון האפנדי, וגרמו לפציעת אורחים. מי שהציל את האורחים ואת העובדים היו השכנים הערבים, ומי יודע איפה הייתה המשטרה?

במשטרת ישראל לא היה מענה. מדינה ללא משטרה מתפקדת היא מדינה שהגיעה למצב של אנרכיה. לא יעזרו כל התירוצים של אין כוח אדם, כי הבעיה לא התחילה בערב הפרעות. כבר שנים שהמשטרה מתעלמת מכנופיות אלימות ומצבורי נשק בחברה הערבית, מתעלמת מהאלימות שמופנית פנימה ושהיה ברור שתופנה גם החוצה יום אחד.

כשהגענו יום למחר למליסנדה לא יכולתי להאמין למראות ההרס והביזה ומיררתי דקות ארוכות בבכי. נזכרתי בתקופה שבה עמלנו ביחד על הפנינה הזו בדייקנות ובהקפדה על פרטים - צוות מופלא שהולך איתי שנים: קבלן משפרעם שהוא כמו משפחה, נגר מנצרת, מסגרים יהודים. כולנו עבדנו יחד ופתרנו יחד בעיות טכניות ואדריכליות, בעיות בתחום העיצוב והשימור. הפנינה הזו עכשיו מפויחת ושחורה.

מליסנדה (צילום: אורית ארנון)
יחידת האירוח הנוספת שנבזזה והושחתה | צילום: אורית ארנון
מליסנדה (צילום: אורית ארנון)
צילום: אורית ארנון

עתיד וחזון: מהמקום השבור אני חדורת מוטיבציה לשקם ולבנות

האירועים האלימים בעכו מלמדים גם על מצבם הקשה של חלק מהתושבים. העיר העתיקה, שהיא אחת מערי התיירות החשובות בישראל, היא גם עיר ענייה וחלק מתושביה חווים קיפוח ורדיפה. הפיתוח וההכרה העולמית לא  שיפרו את מצבם, והם רואים את הכסף הזורם מהתיירות אבל אינם זוכים ליהנות מכך. חשוב ביותר ליצור יוזמות ואלטרנטיבות חיוביות. חשוב שהם יקבלו נגישות לשכלה ותעסוקה. ללא תמיכה, צעירים רבים יהיו טרף קל להשפעה של קיצונים וכנופיות פשע. 

מליסנדה, מיכל מטלון (צילום: אלעד גונן)
מיכל מטלון | צילום: אלעד גונן

זה לא אובדן הרכוש שכואב לי. אלה השנאה הבלתי מוסברת ואוזלת היד של המשטרה, שקיבלה החלטה גורפת לא להיכנס לעיר העתיקה, החליטה לוותר עלינו ועל העיר. פושעים היו ויהיו תמיד, אבל תמיד חשבנו שהמשטרה תגן עלינו מפניהם.

הנזק שנעשה הוא לא רק לאוכלוסייה הערבית והיהודית בעיר. הוא נזק לעיר העתיקה של עכו ולמדינת ישראל, שאיבדה פנינה תיירותית. אני קוראת לשר לביטחון פנים - בוא לעכו ותראה לנו שהמשטרה יכולה לדאוג לסדר בעיר, אחרת החיים לא יחזרו למסלולם.

בתוך הכאוס והאכזבה, מהמקום השבור הזה, ולאחר המאורעות שהיו קשים מנשוא, אני חדורת מוטיבציה לשקם, לבנות, ולחדש - קודם כל את מערכות היחסים והאמון בינינו, ואחר כך את המבנים, בתי העסק, מקומות האירוח והמסעדות, כדי שנוכל לחזור לשפיות, ליהנות ממה שיש לעיר הזאת לתת, ולדעת שיש רק דרך אחת לחיות פה – והיא יחד.

 הכותבת מיכל מטלון היא מעצבת פנים ובעלת יחידות האירוח מליסנדה בעכו