mako
פרסומת

השינוי הדרסטי שעבר על רחוב יפו בירושלים

המורכבות הפוליטית, החברתית וההיסטורית של ירושלים ייחודית, ובכל זאת היא יכולה וצריכה ללמוד את הלקח המרכזי מהעיר קופנהגן - עיר טובה נבנית עבור תושביה באמצעות מדיניות עקבית, מוסדות יציבים והשקעה שיטתית במרחב הציבורי. שיחה עם אדריכל העיר ירושלים ועם ראש עיריית קופנהגן לשעבר על עתיד המרחב הציבורי של בירת ישראל

הראל קליינר
mako
פורסם: | עודכן:
הקו הכחול של הרכבת הקלה ברחוב המלך ג’ורג’
צילום: צוות תוכנית אב לתחבורה ירושלים
הקישור הועתק

ירושלים ניצבת בפני רגע הכרעה. בירת ישראל, שכבר חצתה את רף מיליון התושבים, נמצאת בתנופת פיתוח אדירה הכוללת רשת רכבות קלות, שבילי אופניים ומגדלים המשנים את קו הרקיע שלה. לצד ההבטחה הגדולה לצמיחה, עולה השאלה כיצד ניתן לרתום את הפיתוח המואץ הזה כדי ליצור מרחב ציבורי איכותי, כזה שמשרת את תושביה ושומר על אופייה הייחודי. המתח שבין בנייה לגובה לבין שימור המרקם ההיסטורי, ובין הצורך ברכב פרטי לבין הרצון לעודד הליכתיות, נמצא בלב הדיון על עתידה.

טיילת קופנהגן דנמרק
קופנהגן | צילום: Matyas Rehak, shutterstock

כדי להבין איך מתמודדים עם אתגרים דומים, כדאי להביט אל קופנהגן. בירת דנמרק, שנחשבת כיום לאחת הערים הטובות בעולם, הייתה במצב קשה בסוף שנות ה-80, עם אבטלה גואה ועזיבה של אוכלוסייה חזקה. שלושה עשורים לאחר מכן היא הפכה לסמל של איכות חיים אורבנית, עם רחובות מקסימים, רשת מטרו יעילה ויותר מ-40 אחוז מהתושבים שמשתמשים באופניים מדי יום. השינוי הזה אינו קסם, אלא תוצאה של מדיניות עקבית וארוכת טווח, שממנה ירושלים יכולה ללמוד רבות, ולמעשה כבר לומדת.

שער יפו
שער יפו | הדמיה: ארנון בוסאני

"אי אפשר לעשות עיר טובה רק עם מדרכות יפות. קודם כל צריך מוסדות שמסוגלים להחליט ולהתמיד", אומר ראש עיריית קופנהגן לשעבר קרמר מיקלסן. כשהוא נכנס לתפקיד ב-1989, קופנהגן הייתה במשבר תעסוקה והגירה שלילית. הבסיס להצלחה, לטענתו, היה יצירת קואליציה פוליטית רחבה ויציבה שאפשרה תכנון ארוך טווח, נטול פוליטיקה קטנה. הצעד המכריע היה הקמת חברת פיתוח ציבורית שלכדה את ערך הקרקע והשקיעה אותו בחזרה בתשתיות ובמרחב הציבורי. לדבריו, "השוק נותן אמון כשהכללים לא משתנים, והציבור נותן אמון כשרואים תוצאות".

צומת אורנים
צומת אורנים | הדמיה: סטודיו טוטם
פרסומת

בלב השינוי עומד העיקרון הפשוט - "עוד כביש לא יפתור את הפקק". מיקלסן טוען כי "אי אפשר לפתור בעיות תנועה עם עוד כבישים". הפתרון של קופנהגן היה מערכת הסעת המונים יעילה. רשת המטרו, הפועלת 24/7 בתדירות גבוהה, הפכה את העיר ל"גדולה וקטנה בו-זמנית", כזו שניתן לחצות במהירות ובקלות ללא תלות ברכב. לצד המטרו נבנתה רשת שבילי אופניים מקיפה ומופרדת פיזית, שהפכה את הרכיבה לאופציה הבטוחה והנוחה ביותר.

פארק המסילה
פארק המסילה | הדמיה: ארנון בוסאני

גם בדיור, מיקלסן מאמין שזהות עירונית וצפיפות לא מחייבות גורדי שחקים. "אני מעדיף עיר צפופה בגובה חמש עד שש קומות". הוא מסביר שאפשר להגיע לצפיפות גבוהה גם בבנייה מרקמית, השומרת על רחוב אנושי ועל זהות מקומית. "כשאתה הולך בשכונה חדשה", הוא אומר, "אתה צריך לדעת שאתה בקופנהגן ולא בכל עיר אחרת".

מדרחוב אגריפס
מדרחוב אגריפס | צילום: עיריית ירושלים
פרסומת

ובינתיים בירושלים: "שומרים על חזות האבן גם בגובה"

אדריכל העיר ירושלים, עופר מנור, מאמין שהעיר נמצאת בעיצומה של מהפכה דומה, המונעת על ידי עיקרון "היפוך הפירמידה" - תעדוף הולכי הרגל, רוכבי האופניים והתחבורה הציבורית על פני הרכב הפרטי. עמוד השדרה של המהפכה הוא רשת הרכבות הקלות. הקו האדום הפעיל, והקו הירוק והקו הכחול שנמצאים בשלבי ביצוע ותכנון, ייצרו רשת תחבורתית שתחבר את העיר כולה ותהפוך את ההתניידות בה לקלה ומהירה, בדומה למה שעשתה המטרו לקופנהגן. במקביל, העירייה מקדמת רשת של כ-200 ק"מ של שבילי אופניים בשלבי ביצוע שונים.

הקו הכחול של הרכבת הקלה ברחוב המלך ג’ורג’
הקו הכחול של הרכבת הקלה ברחוב המלך ג’ורג’ | צילום: צוות תוכנית אב לתחבורה ירושלים

המהפכה לא מתחילה מאפס. ירושלים כבר הראתה אומץ לביצוע שינויים דרסטים, בן יהודה הפך למדרחוב חלוצי כבר בשנות ה-80, רחוב יפו, אחד מצירי התנועה הראשיים בעיר, נסגר לחלוטין עבור כלי רכב והפך למדרחוב יפהפה עם רק"ל וחזיתות מסחריות, מהלך שמנור מגדיר כהצלחה העירונית הגדולה של העשורים האחרונים. השלב הבא הוא רציפות בין שכונות - סמטאות חדשות עם ריצוף אבן, מעליות ודרגנועים אנכיים שמתגברים על הטופוגרפיה, ותוכנית אב להצללה – "עצים, עצים ועוד עצים".

פרויקט מצרני בשכונת גבעת מרדכי
פרויקט מצרני בשכונת גבעת מרדכי | הדמיה: מילסון ארד אדריכלים
פרסומת

בנושא המגדלים, מנור מציג גישה פרגמטית. לדבריו, המגדלים הם כלי כלכלי למימון תשתיות והתחדשות עירונית, אך יש להשתמש בו בזהירות. "בלב המרקם ההיסטורי אנחנו לא בונים מגדלים", הוא מדגיש, "אלא רק בשוליים ובצמוד לצירי הרכבת הקלה". המדיניות דורשת שהמגדלים ישתלבו ברחוב, הם יושבים על קומות מסד עם חזיתות מסחריות פעילות, ללא גידור, ובחיפוי אבן ירושלמית. "לא נקבל מגדלים שטוחים מזכוכית כמו בכל מקום אחר", אומר מנור, "גם בגובה נשמור על חזות האבן ועל משחק האור והצל".

מתחם צמרות דרך חברון
מתחם צמרות דרך חברון | הדמיה: אדריכלים סטודיו יגאל לוי

ירושלים לא יכולה ולא צריכה להיות קופנהגן. המורכבות הפוליטית, החברתית וההיסטורית שלה ייחודית. עם זאת, היא חייבת ללמוד את הלקח המרכזי מקופנהגן - עיר טובה נבנית עבור תושביה באמצעות מדיניות עקבית, מוסדות יציבים והשקעה שיטתית במרחב הציבורי. בין שתבחר במגדלים ובין שתעדיף בנייה מרקמית, העיקרון המנחה חייב להיות הצמדת צפיפות לתשתית תחבורה איכותית ומינוף המרחב הציבורי.

מתחם צמרות דרך חברון
מתחם צמרות דרך חברון | הדמיה: אדריכלים סטודיו יגאל לוי
פרסומת

הצלחתה של ירושלים בעשור הקרוב לא תימדד במספר המגדלים שייבנו, אלא ב"מבחן הספסל" - היכולת של תושב או תייר למצוא מקום נעים לשבת בו בצל, להביט באנשים החולפים, ולהרגיש שהעיר הזו תוכננה עבורם. המורשת האמיתית שהעיר תשאיר לדורות הבאים היא רשת של רחובות וכיכרות שאנשים אוהבים ללכת, לשהות ולחיות בהם.

מתחם כי”ח
מתחם כי”ח | הדמיה: קבוצת JTLV