מעצבים באמצע החיים

משפחה, ילדים, התחייבויות כלכליות ושגרת חיים מונעים מאיתנו לא פעם להגשים חלומות. אבל עם מעט עזרה, תמיכה ונכונות מהסביבה הקרובה, אפשר לעשות כמעט כל דבר. לפניכם שמונה סיפורים על אנשים אמיצים שבנסיבות כאלה ואחרות בחרו לעזוב קריירה מבטיחה ולהשקיע את מרצם בתחום חדש אך אהוב במיוחד שבו העתיד לא בטוח אבל האמביציה להצלחה אינסופית.

עוד באתר לעיצוב הבית:

• 9 פתרונות נאים וחכמים למגבות המטבח
• להתחיל או לסיים את החיים בדירה הזאת
• העיצובים הישראליים שכבשו את העולם

ורד בן סימון / משיווק ומכירות לעיצוב והלבשת בתים

ורד, 43, החליטה לאחר שנים רבות כשכירה בכירה בתחום המכירות שברצונה להיות עצמאית. "אני מאותגרת וממצה את עצמי די מהר, ולכן השאלה לא היתה 'אם' אלא 'מתי'. מעבר לכך, לקח זמן עד שהפחד הפסיק לנהל אותי ועד שהתחלתי לנהל את עצמי בתחום שאני אוהבת", אומרת ורד בן סימון, מעצבת ומלבישת בתים, "הפחדים שליוו אותי במשך שנים סבבו סביב ענייני פרנסה וגובה שכר, אבל העיסוק בתחום שאני אוהבת, הניהול העצמי והבחירה האישית דחפו אותי לנצח את כל המכשולים".

חן דרמר פיצ'וטו / מהפקה לשיפוצים

חן, 39, עבדה 14 שנה כמפיקת טלוויזיה ולפני שלוש שנים הגיעה למיצוי. "זה היה כלוב מזהב וביטול כמעט מוחלט של חיי האישיים תמורת שכר גבוה", אומרת חן, שעובדת היום עם בעלה אלכס בחברת הנדימן פתרונות. "לא יכולתי לשאת יותר את הלחץ של ההפקות, והרגשתי צורך למצוא לעצמי ביטחון במקום אחד שתלוי רק בי ויקנה לי מרחב עבודה רגוע ושפוי יותר. עם זאת, המעבר משתי משכורות קבועות להכנסה אחת של העסק והחשש ממצבים לא נוחים עם בן הזוג העלו המון חששות ולבטים".

טלי פז / ממרפאה בעיסוק לעיצוב פנים

טלי, 42, עבדה במכונים להתפתחות הילד ובמסגרות שונות של ילדים עם צרכים מיוחדים במשרד החינוך. "הרבה שנים קינן בי עניין העיצוב והרגשתי, במידה מסוימת, אדריכלית או מעצבת מתוסכלת. הנטייה לאמנות ולאסתטיקה היתה קיימת בי תמיד ואפילו באה פעמים רבות לידי ביטוי גם בטיפולי הריפוי בעיסוק", אומרת טלי, "המחשבות והלבטים לגבי עזיבת המוכר לטובת התחלה חדשה שכוללת לימודים ועבודה במקביל בשילוב עם משפחה היו רבים".

יונית שטרן / מריפוי בעיסוק לעיצוב פנים

יונית, 35, הרגישה אחרי שמונה שנים כמרפאה בעיסוק וטיפול בילדים עם איחור התפתחותי וקשיים תפקודיים שהשחיקה מקננת בה והחליטה להמשיך הלאה. "היה לי חלום ישן להפוך להיות מעצבת פנים, אבל ידעתי שזה כרוך בחזרה ללימודים ושינוי משמעותי באורח החיים", מספרת יונית, כיום מעצבת פנים, "באיזשהו שלב הרגשתי שאני חייבת ללכת על זה כדי שלא אצטער אחר כך שלא ניסיתי. החלטתי לקפוץ למים ובשבוע אחד הודעתי בעבודה על התפטרותי, נפרדתי מבן זוגי, עזבתי את הדירה שלנו והסתפרתי קצוץ. החשש היה בעיקר בשל ירידה ברמת החיים ועומס אופייני לתקופות סטודנטיאליות. החלטתי להגשים עוד חלום קטן ועל הדרך ולעבוד כדיילת אוויר באל על, מה שאפשר לי את מימון הלימודים במכון הטכנולוגי בחולון. ההחלטה הזאת התבררה כמצוינת, כי הנסיעות ברחבי העולם גם פתחו לי אופקים חדשים ונתנו לי הרבה השראה".

מוני אור / מעריכת דין לעיצוב עוגות

מוני, 40, שימשה כעורכת דין בתחום הנזיקין ונהגה להופיע בבתי משפט ברחבי הארץ. תחום העיצוב היה תמיד חלק ממנה, וכשחיפשה רעיון ליום הולדתה הראשון של בתה הבכורה נחשפה לתחום העוגות והעוגיות המעוצבות. "נמשכתי לזה מיד והחלטתי שאני חייבת ללמוד איך עושים זה", מספרת מוני אור, בעלת "מיתוש עוגות ועוגיות מעוצבות", "התחלתי בסדנה והכנתי עוגות למשפחה ולחברים עד שהתחילו להגיע הזמנות גם מזרים. לאט לאט הלך ונבנה היקף עסקי שאפשר לי להפסיק לעבוד כעו"ד. לא היה פשוט לעזוב קריירה של עריכת דין, שהושקעו בה שנים של לימוד ושהכניסה משכורת מסודרת. אבל משהו בתוכי אמר לי שזה מה שעושה לי טוב וזה מה שאני צריכה לעשות".

דרך: "התחלתי בסדנת עיצוב עוגות בסיסית ולאחריה סדנת פיסול דמויות, אבל ההתמקצעות מגיעה רק עם הניסיון. הכנתי המון עוגות לכל מי שרק רצה. לאחר תקופה הקמתי אתר אינטרנט והתחלתי לפרסם ולקדם את העסק באופנים שונים. כשהתחום החל לגדול, השתתפתי בפורומים באינטרנט ואף ניהלתי אחד מהם. עם הזמן החלו להגיע פניות ללמוד אצלי ופתחתי סדנאות וקורסים לעיצוב עוגות ועוגיות. במקביל החלטתי להרחיב את העסק והקמתי סטודיו לעיצוב עוגות וסדנאות. הלימוד בתחום לא נפסק, ואני דואגת ללמוד טכניקות חדשות ולהשתתף בסדנאות של מומחים בארץ ובחו"ל. במהלך השנים פרסמתי, יחד עם לילך שיפמן, שלושה ספרי עיצוב עוגות, והיום אני כותבת בלוג מצולם בתחום ומופיעה מדי פעם בתוכניות טלוויזיה. למרות שאני עוסקת בתחום כבר כעשר שנים, מבחינה מקצועית הרגשתי בטוחה לעזוב את תחום עריכת הדין רק לפני חמש שנים".
הכי אוהבת:"אני מאוד אוהבת לעצב עוגות ולהעביר קורסים והדרכות, אבל יותר מהכל אני אוהבת לכתוב, גם את הבלוג שלי וגם את הספרים, ומקווה להמשיך בשניהם במקביל".
מחשבות:"שמחה זה בלשון המעטה, אני ממש מאושרת מהשינוי. זה נכון שההכנסה נמוכה יותר והעבודה קשה יותר, אבל אין לי ספק שעשיתי את הצעד הנכון. אני נהנית ומסופקת ממה שאני עושה, אני כל הזמן מחדשת, יוצרת ועוברת מפרויקט לפרויקט. אני בהחלט ממליצה בחום לכל מי שמהסס שיאזור אומץ, יפסיק להקשיב לסביבה ויעשה את השינוי". 

עדי הקרט / מהייטק לעיצוב תעשייתי

עדי, 44, עבד תשע שנים בהייטק והגיע למשרות של ניהול פרויקטים. אבל עם משפחה אמנותית כמו שלו, כנראה העיצוב זרם אצלו בדם. "בתואר הראשון אמרו לי שאני צריך להיות מעצב אופנה, אז עשיתי קורס צילום בקמרה אובסקורה והבנתי שיש לי עין לדבר. קיבלתי הרבה פידבק מאנשים שהכירו אותי, ובעיקר הרגשתי שמה שאני עושה זה לא אני, עד שהגעתי למצב שפשוט סבלתי ללכת לעבודה ורק הכסף החזיק אותי שם, מספר עדי הקרט, כיום מעצב תעשייתי, "תמיכתה המוחצת והבלתי מסתייגת של בת זוגי אפשרה וסייעה לי ללכת בעקבות החלום, מתוך ידיעה שכנראה נהיה עניים יותר אך גם מאושרים יותר. לבסוף בחרתי בשינוי קריירה בגיל די מתקדם, כך שהשיקול הכלכלי וענייני הפרנסה היו מאוד משמעותיים. היות שגם היה לי כבר ניסיון כשכיר, היה לי ברור שאהיה מעצב עצמאי".

רותם כרמי / מעבודה סוציאלית לעיצוב ממגירות

רותם, 39, הגיעה לעיצוב המגירות ללא כל תכנון. עד לפני שלוש שנים שימשה כעובדת סוציאלית והתגוררה בבסיסי חיל אוויר בשל עבודת בעלה. "לפני ארבע שנים בעלי אובחן כחולה בניוון שרירים ומאז אנחנו מתמודדים עם חיים מאתגרים ומלאי קשיים ואובדנים המשולבים ברצון ובצורך לשמור על שגרה ושפיות", אומרת רותם, בעלת "למגירה", "מציאות החיים החדשה שלנו הביאה אותי להחלטה שאני מפסיקה לעבוד ועוברת להיות בבית עם זוהר ולטפל בו. בשנה האחרונה חשתי צורך למלא את החלל הענקי שנפער בי לצד רצון ליצור פינה אופטימית שלי ובשבילי. בלי לתכנן הגעתי למגירות, וכך,עולם חדש, אופטימי, צבעוני ומלא בדמיון החל ממלא אותי ואת ביתי. אני חושבת שמתוך התהום של חיי כבר לא ממש פחדתי ממשהו, גם לא משינוי קריירה".

שרית גופן / מניהול בחברות ביטוח לצלמת עיצוב פנים

שרית, 44, עבדה כ-15 שנה בתחום הביטוח והגיעה לתפקידי ניהול שונים. סביב גיל 40 הבינה שאין סיכוי שתוותר על תשוקותיה ושהגיע הזמן לממש את חלומה. "כל חיי חלמתי לעסוק בתחום העיצוב והאמנות, אך גדלתי בבית שדחף אותי ללכת לכיוון של קריירה. מכיוון שגם הצלחתי בתחום העסקי די זנחתי את החלום", מספרת שרית, כיום צלמת, "הייתי כבר בת 40, עם משפחה וילדים, כך שמדובר באחריות כלכלית לא קטנה. ההחלטה היתה מלווה בהרבה ויתורים אישיים ומשפחתיים על שכר ותנאים, אך אל מול זה עמדה התמונה המפחידה של להיות אדם חסר סיפוק והנאה לפחות עד גיל 65. את זה לא יכולתי לשאת".