חיפה הנסתרת: הצצה לנכסים שהחזיקו האליטות הלבנוניות בעיר התחתית

מבנים ישנים רבים ברחבי הארץ מקיפים אותנו בחיי היום-יום, ואין לנו מושג מי הקים אותם ומה הרקע שלהם. אפשר להעריך את סגנון הבנייה ואת התקופה שנבנו, אבל מאחורי הטיח הקלוף מסתתרים לפעמים סיפורים שנשמעים במציאות של ימינו בלתי סבירים עד דמיוניים. כמה מבנים כאלה, כמו בית סלאם בחיפה, שנבנה בשנות ה-30 של המאה הקודמת, מייצגים תקופה שבה עיר המפרץ משכה אליה משקיעים ויזמים שראו בה יעד מרכזי להשקעות נדל"ן. זהותם סורית ולבנונית, והם מגיעים עד לא פחות מראש ממשלת סוריה ומשפחתו של ראש ממשלת לבנון הנוכחי.

כדי להבין מה חיפשו לבנונים וסורים בחיפה, חשוב להכיר את הרקע באותם ימים, וכך מסביר אדריכל וליד כרכבי, לשעבר ראש מחלקת שימור מבנים ואתרים בעיריית חיפה ואחד המומחים המובילים בארץ לתיעוד והצלה של המורשת האדריכלית של חיפה: "בשנת 1918, עם כניסת הבריטים לחיפה ותום 400 שנות שלטון עותומאני, הם מצאו כאן עיר נמל נינוחה ובה כ-24 אלף תושבים, שנהנתה כבר אז מחיבור למרחב האזורי ומנוכחות של קונסוליות זרות. הם קיבלו אז את ההחלטה החשובה ביותר בתולדות העיר, להפוך את חיפה לצומת אסטרטגי מרכזי שיחבר את האימפריה הבריטית עם המזרח - עיראק, איראן ואפילו הודו. לאחר שהעבירו אליה את המרכז האדמיניסטרטיבי, חיפה חוותה שגשוג מואץ ותור זהב חסר תקדים. בתוך 30 שנה בלבד זינקה האוכלוסייה מ-24 אלף תושבים ל-150 אלף בשנת 1948. קפיצה נחשולית שיצרה עיר שחלקה יהודית וחלקה ערבית".

<< לכל הכתבות בערוץ living

באותם ימים האזור כולו היה מרחב פתוח, והיה אפשר לנסוע מחיפה לביירות ברכבת, שכן הגבולות של היום לא היו קיימים אז. "השקעות העתק של הבריטים, ובראשן הקמת הנמל המודרני בשנת 1929 ובניית בתי הזיקוק, הפכו את חיפה למוקד משיכה ליזמות נדל"ן, שנחשבה מאז ומתמיד לאפיק המניב ביותר", מסביר כרכבי. "לצד יזמות יהודית מרתקת, משקיעים ערבים לא רק מהארץ, אלא גם מלבנון ומסוריה, ראו בחיפה את היעד הנכון ביותר לכספם. זאת לא הייתה תופעה חד-פעמית או מקרית, אלא אנשי עסקים מבוססים שניהלו בעיר פעילות מסחרית ענפה וקבועה".

ביתו של סלים סלאם בכיכר ההגנה שבעיר התחתית תוכנן בסגנון הבינלאומי על ידי צמד האדריכלים בנימין אוראל ויחזקאל זוהר, שבנו עשרות בניינים בחיפה. הוא היה שייך לראש עיריית ביירות לשעבר, סלים סלאם. משפחתו נחשבת עד היום לאחת המשפחות העשירות והמשפיעות בלבנון, והעובדה שנכדו, נואף סלאם, מכהן כיום כראש ממשלת לבנון, מפתיעה. "סלאם הגיע לחיפה מאחר שהמרחב היה פתוח, ובחר להשקיע בה מתוך תפיסה שההשקעה תניב תשואה גבוהה יותר מאשר בביירות".

ומה קורה היום?

"לדאבוני, לאחר שנת 1948 הופקעו כל הנכסים הללו לטובת המדינה מכוח חוק נכסי נפקדים, כיוון שבעליהם לא שהו בארץ. הניהול הועבר לחברת עמידר, ועם השנים הם הוזנחו. סיבה נוספת למצבם הפיזי הרעוע כיום היא שבעבר שוכנו בהם עולים חדשים, והדירות המקוריות חולקו ליחידות קטנות יותר. הדבר יצר עומס כבד על התשתיות, ולכן חלק מהמבנים נראים כיום במצב ירוד ביותר".

המקרה השני נוגע לקומפלקס של לפחות חמישה מבנים בפאתי המושבה הגרמנית, מאחורי בית החולים האיטלקי. "את הקרקע הגדולה רכש רג'א ראיס, יזם לבנוני שביקש להקים במקום בתי מגורים עבור הנהלת בתי הזיקוק ומשפחותיהם. לתכנון הפרויקט הוא פנה לאדריכל לבנוני בשם אנטואן תאבט, שלמד בבית הספר לאומנויות של פריז, ה'בוזאר', והתמחה באטלייה של אוגוסט פרה, שנחשב לאחד מחלוצי השימוש בבטון מזוין ומאדריכלי המפתח של המאה ה-20. עם חזרתו ללבנון בשנות ה-30, פתח תאבט קריירה ענפה שכללה תכנון בתי מלון וכנסיות, ובהמשך הגיע גם לחיפה. את הפרויקט כאן תכנן בסגנון הבינלאומי תוך שימוש ייחודי באבן מלאכותית, הראשונה שנעשה בה שימוש בחיפה, כולל פיתוח נופי של נטיעות, עצים וצמחייה, והקומפלקס כולו נשמר עד היום במצב סביר".

בניין שלישי היה שייך לח'אלד אל-עזם, שכיהן בהמשך כראש ממשלת סוריה. המבנה ממוקם ממש מאחורי בניין העירייה הנוכחי, ותוכנן על ידי האדריכל היהודי חיים הארי. הארי עיצב בניין בסגנון הבינלאומי, אך בגימור אבן במקום הטיח שהיה נהוג באותה תקופה.

לאור העובדה ששניים מתוך שלושת המבנים תוכננו על ידי אדריכלים יהודים, כרכבי מדגיש את שיתופי הפעולה המקצועיים בין ערבים ליהודים בשנות ה-30. "באווירה הנוחה והליברלית של חיפה המנדטורית, זה לא היה יוצא דופן שיזם ערבי יפנה לאדריכל יהודי לתכנן את נכסיו. זו הייתה תופעה שגורה, שבמסגרתה תכננו אדריכלים יהודים עשרות בניינים לעילית הערבית".

דוגמה נוספת ליזמות מאותה תקופה היא ביתו של האינטלקטואל והמשפטן הלבנוני ודיע בוסתאני, הניצב על קו המים בשכונת עין הים, וניתן להבחין בו במהלך הליכה בטיילת הכט החיפאית. כרכבי מספר כי את הבית תכנן בשנות ה-30 אחיינו של ודיע, אמיל בוסתאני, שלמד אדריכלות בקנדה. המבנה משלב אלמנטים של סגנון האר-דקו, שכן כמה מהאדריכלים הערבים שלמדו באותם ימים באירופה ובארצות הברית הושפעו מהסגנון הזה, שהיה מקובל בעולם, ושילבו אותו בעבודתם בחיפה. "ב-1948 ודיע נשאר בביתו אך אשתו וילדיו נסעו לביירות ולא הורשו לחזור. ב-1952 הגעגועים שברו אותו והוא הוריש את הבית לקהילה המארונית שעמה נמנה ועזב לביירות".

מן הצד הסורי פעל בחיפה יזם בולט באמצעות קשריו העסקיים עם טאהר קרמאן, איש עסקים מוסלמי אדוק, שכיהן כסגנו של שבתאי לוי, ראש העיר היהודי הראשון של חיפה. קרמאן, מציין כרכבי, עבד בצמוד לאדריכל משה גרשטל, שתכנן את בניין שוק תלפיות, ועיצב עבורו כמה בניינים ואף חווה חקלאית באִבּתִן שמול רכסים ליד חיפה. "במסגרת קשרי המסחר הענפים שלו עם המרחב הסורי, עניין קרמאן את היזם הדמשקאי שפיק סראקבי בפוטנציאל הנדל"ני של חיפה והזמין אותו להשקיע בה. אחד המבנים המרשימים שהקימו הוא פרויקט משותף בסביבת שוק תלפיות. המבנה, שתכנן גרשטל עבור סראקבי ושוכן היום בסירקין 34, בנוי משתי קוביות אדריכליות מוסטות בגימור שני סוגי אבן, המעניק לו מראה של פסל, עובדה שאף בנו של גרשטל הדגיש בעבר כשתיאר את יצירותיו של אביו. עד שנת 1948 סראקבי העתיק את מגוריו לחיפה והחזיק בבנייני השקעה נוספים באזור השוק. הוא ניהל את הנכסים באופן אישי והיה עובר בעצמו בין הדיירים מדי חודש כדי לגבות את דמי השכירות".

מה יש במבנים האלה היום?

"המציאות הנוכחית של המבנים הללו מציגה תמונה עצובה, שכן ברגע שהבעלים עזבו החלה הידרדרות פיזית. כיוון שאלה מבני אבן היסטוריים, התחזוקה שלהם יקרה ומורכבת משמעותית מזו של בניינים רגילים, ועמידר לא השקיעה בהם את המשאבים הנדרשים. בחיפה הטופוגרפיה מכתיבה במידה רבה גם את המצב הפיזי של המורשת הבנויה. באזור השוק והעיר התחתית המבנים, כמו נכסיו של שפיק סראקבי סביב שוק תלפיות, נמצאים במצב עגום, משום שגם האוכלוסייה במקום מוחלשת ואינה יכולה לממן שימור עצמאי. באזור הכרמל, למשל בכרמל הצרפתי, וילות ובתים נמצאים כיום במצב מצוין משום שהדיירים שקנו אותם עם השנים מתחזקים אותם".

כרכבי, דור שביעי בחיפה, כואב את מצבם של המבנים. "העיר הזו יקרה לליבי ומחוברת לכל נימי נפשי וחבל לי לראות את המצב היום. לחיפה יש תמהיל ייחודי באווירה, בטופוגרפיה, במורשת הבנויה ובתמהיל האנושי. העזיבה של האוכלוסייה הערבית, שתרמה רבות לחיי התרבות והכלכלה החיפאית, לצד אובדן המרכזיות האזורית של העיר לטובת תל אביב, שינו את פניה, ועל אף הניסיונות של ראש העיר המיתולוגי אבא חושי להילחם במגמה, היא לא חזרה למעמדה המקורי". חלק מהבניינים נמצאים ברשימת השימור של העירייה כדי שלא ייעלמו מהנוף, אולם לדבריו המפתח הכלכלי להצלתם נותר כמעט תמיד בידי השוק הפרטי והשבחת ערך הנדל"ן.