אחרי ארבעה עשורים של עשייה, פרופ' חנן דה לנגה עדיין בתנועה

אחרי יותר מ-40 שנה של יצירה, הוראה ותכנון חללים ציבוריים, פרופ' חנן דה לנגה קוטף את אחד הפרסים היוקרתיים בתחום העיצוב המקומי - פרס עיצוב המוצר של קרן אדמונד דה רוטשילד. בנימוקי ועדת השופטים, שכללה גם את הברונית אריאן דה רוטשילד, נכתב על דה לנגה כי "עיצב את שדה העיצוב בישראל עצמו". פרופ' דה לנגה נחשב במשך שנים מהקולות המשפיעים, העקביים והייחודיים בשדה העיצוב הישראלי. ב-40 השנים האחרונות, עבודותיו בוחנות את הקשר שבין פונקציונליות לחומר, במרחב יצירה המתפרש על מגוון תחומים רחב המכיל ארכיטקטורה, עיצוב תעשייתי, ציור ופיסול.

מאז שנות ה-80 נע דה לנגה, שיציין השנה 70, בין דיסציפלינות שונות, ובמקביל גם מלמד במחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל. לאורך השנים הספיק לעמוד בראש המחלקה ובראש התוכנית לתואר שני, אבל נשאר קודם כל יוצר שממשיך לזוז.

< לכל הכתבות בערוץ living

איך היית מגדיר את תו הזיהוי שלך כמעצב, ואיך אתה מגדיר את עצמך היום?

"אני מתקשה להגדיר את עצמי דרך תווית אחת. אני נע בין יצירה אישית, הוראה ופרקטיקה מוזיאלית, והגבולות ביניהן תמיד גמישים, או במילים אחרות, אני לא מאמין בדיכוטומיה הקיימת בין תחומי היצירה החופשית. אם יש תו זיהוי, הוא אולי נמצא בשכבות: חיבור בין מיקרו למאקרו, בין אובייקט לחלל, בין פונקציה לסיפור, והיום אני מרגיש פחות צורך להגדיר ויותר רצון להמשיך לפעול, לבדוק, לנסות".

על אילו פרויקטים אתה עובד כיום ומה מניע אותך קדימה?

"אני פועל בשלושת התחומים שבהם אני עוסק מאז סיום לימודי: מחקר בנושא מוזיאונים מקומיים יחד עם טל, הוראה והנחיה בבצלאל, קונספט ועיצוב כמה תערוכות קבע ומתחלפות ועבודה בסטודיו על תערוכות אישיות שלי".

הגעת לעיצוב ”בשיטוט“ ואתה עדיין משוטט גם אחרי 40 שנה. מה מאפשר לשיטוט הזה להישאר חי?

"השיטוט הינו הוויה ותלוי מקום, לא בהכרח פיזי. לפעמים השיטוט הוא במהלך בהייה או בקריאה או בשמיעת מוזיקה או בהתבוננות ביצירת אומנות, סרט או תוך כדי שיחה. השיטוט משתנה ומאפשר התבוננות חדשה גם על מרחב קיים הנובע מהלך הרוח בזמן השיטוט, אין מסלול ברור ואין זהות אחת. מעצם טבעו אינו יכול להפוך הרגל. אתה צריך לאפשר לשיטוט להיות נוכח, לתת לו מקום, לטפח את חשיבותו. היום הוא חלק ממני ומשתנה איתי".

רבים מהפרויקטים שלך מתחילים מחוויה אישית ומסתיימים במרחב ציבורי. איך מתבצע המעבר הזה?

"בתערוכות האישיות שלי, החוויה האישית היא נקודת מוצא, לא יעד. יחסים, זיכרונות, מצבים יום-יומיים – הם תמיד הטריגר הראשוני, אבל הם עוברים שינויים ומתפתחים תוך כדי עשייה. המעבר מהאישי-אינטימי לקולקטיבי קורה דרך עבודה על חלל, אובייקט, סירקולציה, אור, חומר ועוד, תלוי במקום, בזמן וכמובן בתקציב. בתערוכות מוזאליות שאני מעצב אני מקבל תוכן אוצרותי ונוצר דיאלוג ערני עם אנשי המוזיאון, אני לא מספר סיפור אישי, אלא מעצב מרחב רב-חושי, הידע מועבר למבקר דרך תנועה, אמצעים ויזואליים מגוונים, חומריות וכדומה. אבל ההוראה באקדמיה, עיצוב חלל לתערוכות במוזיאונים ותערוכות אישיות תמיד משפיעים זה על זה. למי שמתבונן קצת בזום אאוט על עבודותיי יהיה קל לראות את ההשפעה ההדדית ברעיונות, בתוצרים".

ויתרת על עיצוב מסחרי לטובת מוזיאונים וחללים ציבוריים. למה דווקא שם מצאת חופש?

דווקא המגבלות יוצרות חופש. במוזיאון יש מסגרת ברורה: תוכן, תקציב, זמן, קהל מגוון. בתוך המסגרת הזו נפתח מרחב יצירתי עצום – מהמאקרו של תכנון חלל ועד המיקרו של אובייקט, חומר או מחווה קטנה. המוזיאון מאפשר לעסוק בנושאים מרתקים, כל תערוכה היא נושא חדש - מדע, אומנות, עיצוב, ארכיאולוגיה וכמובן תערוכות שמחברות בין הנושאים השונים. החלל המוזאלי נותן לגיטימציה לשהייה, לשקט, למורכבות. בעיניי זה מרחב שבו עיצוב יכול להיות גם ביקורתי, גם פיוטי וגם קונקרטי. כל התחלה של עיצוב חלל מרגשת אותי: אני מקבל חומרים אוצרותיים מרתקים, מגלגל אותם באופן קונספטואלי בחלל, מדמיין מראות, תחושות, צבעים, סאונד - כל החושים פועלים בו-זמנית. אחר כך מגיע השלב שבו אני מנסה להיכנס לעורו של קהל היעד שאליו מכוונת התערוכה, והתמהיל בין מגוון הגורמים הללו הוא קונספט החלל שאציע. זהו תחום מרתק שמתחדש כל הזמן ואני ממש סקרן מכל תערוכה חדשה".

אתה מלמד ומנחה סטודנטים כבר עשרות שנים. מה השתנה ומה נשאר זהה?

"השתנה הקצב. הסטודנטים היום פועלים בעולם מהיר, רווי דימויים וטכנולוגיות, עם נגישות כמעט אין-סופית לידע. הם חדים, מודעים, לעתים ביקורתיים מאוד. מה שלא השתנה הוא הצורך הבסיסי במשמעות, בדרך, בכוונה. גם היום, כמו פעם, השאלות החשובות נוגעות לחיים עצמם: למה זה רלוונטי, מה זה אומר על האדם, על החברה, על המקום, על הזמן. אני אוהב ללמד כי כל שיחה או דיון עם סטודנטים/יות מחזירה אותי למצב של חיפוש, סקרנות, עניין. כיף גדול".

זכייה בפרס היא רגע של סיכום. מה החותם שחשוב לך להשאיר?

"חשוב לי שהעשייה שלי בתחומים השונים תהיה קשורה ליצירה חופשית, אינטואיטיבית אך גם הנובעת מידע וחקירה, חיבור בין תחומים בלי לבקש רשות, עבודה שמכבדת את החומר, את החלל ואת האדם שבתוכו. לא סגנון חד-פעמי אלא גישה – כזו שמאפשרת לשאול, להשתנות, לא להינעל. ובמקביל, מסקרנת. יש חומרים, קנה מידה ומצבים שעוד לא נגעתי בהם, וזה בעיניי סימן טוב, לא סיכום, יותר תחנה בזמן".