בין פגישות עם ספקים, לקוחות וביקורים באתרי בנייה, הוראת אדריכלות באוניברסיטת אריאל וערימה של פרויקטים חדשים במשרד, דנה אוברזון מתקשה למצוא זמן למפגש. איכשהו, בסוף אנחנו מצליחות להיפגש באמצע הדרך אצל אחד מספקי הקרמיקה שלה.

כבר למעלה מ 16 שנה שאוברזון, 47, עובדת כעצמאית, בסטודיו "אוברזון אדריכלים" ברמת השרון. את בית הספר שלה היא עשתה אצל סעדיה מנדל מיד אחרי שסיימה את לימודיה בבצלאל. "ב-95 סיימתי ללמוד. שלחתי פקס לסצ'קו (סעדיה מנדל – מ"ש) וכתבתי לו שאני רוצה לעבוד אצלו. נחשפתי אליו כשהוא נתן אצלנו הרצאה בלימודים ומשהו בו כבש אותי. כמובן שהוא ענה לי שהוא לא צריך עובדים, אבל למחרת בבוקר נקראתי לראיון. 'סתם רציתי לשמוע אותך, אבל אנחנו לא צריכים עובדים'. למחרת התקשר ושאל מתי אני יכולה להתחיל. ככה נשארתי אצלו שמונה שנים, שבמהלכן ילדתי שלושה ילדים, ולמדתי ממנו המון. אהבתי אותו אהבת נפש. בהרבה מובנים הוא היה בשבילי אבא רוחני ואבא מקצועי".

מנדל היה גם זה שקרא לה להצטרף אליו כאשר עמד בראש מחלקת האדריכלות באוניברסיטת אריאל. בהתחלה סירבה, אחר כך התאהבה. מאז היא מלמדת שם, כבר 14 שנה.

"לימדתי בבצלאל ולימדתי באוניברסיטת תל אביב, אבל מה שאני מוצאת באריאל אין בשום מקום אחר", היא אומרת, "כשלימדתי בתל אביב הרגשתי שאני מלמדת את הילדים של הלקוחות שלי. אותו מיליה, אותו שעון, אותו אוטו, אותה חשיבה. יש משהו בכסף שמשנה את פני הדברים. הסטודנטים שמגיעים לאריאל הם אחרים, הרבה מהם לא חשופים למה שקורה בעולם, לא נוסעים כל הזמן, ואני מוצאת שבמידה מסוימת אני פותחת להם צוהר לעולם הגדול, הם צמאים ללמוד, מסתכלים עלי בעיניים גדולות וסקרניות וזה חוזר אלי, אני מרגישה סוג של שליחות. זה לא רק דיבורים, כל העובדים שלי בסטודיו הם סטודנטים לשעבר. יש לי את הפריווילגיה לבחור את הטובים ביותר – מבחינה יצירתית ולא פחות חשוב בפן האישיותי. אני תמיד אבחר במישהו שהוא שחקן קבוצתי. כולנו עובדים יחד בסטודיו, משתפים, מתייעצים. זה חשוב לי".

dana Oberson (צילום: אביחי ליכטנשטיין)
אוברזון | צילום: אביחי ליכטנשטיין
קולקציית  הסתיו של אוברזון -  מלון פאבליקה ישרוטל  (צילום: אסף פינצ'וק)
מלון פאבליקה ישרוטל | צילום: אסף פינצ'וק
קולקציית  הסתיו של אוברזון -  מלון פאבליקה ישרוטל  (צילום: אסף פינצ'וק)
פאבליקה ישרוטל | צילום: אסף פינצ'וק
קולקציית  הסתיו של אוברזון -  מלון פאבליקה ישרוטל  (צילום: אסף פינצ'וק)
פאבליקה ישרוטל | צילום: אסף פינצ'וק

עוד בערוץ עיצוב הבית: 

"לא כל מי שזורק שתי כריות על ספה הוא מעצב"

תחילת הדרך של אוברזון היתה בלימודי עיצוב גרפי בבצלאל. לא לקח לה הרבה זמן עד שחישבה מסלול מחדש ופנתה למחלקה לארכיטקטורה. צמד המילים "הגעתי למסקנה" חוזר על עצמו הרבה בשיחה, כשדנה פורשת בביטחון רב את משנתה המקצועית, העדפותיה הברורות והקווים האדומים שלה. "הרבה שנים טיילנו במשרד בין לבין", היא אומרת, "גם תכנון חוץ בלבד, גם פרויקטים כמו אולמות ספורט שאין בהם הרבה פנים, ועם הזמן הבנתי שהתשוקה שלי נמצאת באמנות, בפריטים, בחומרים, בטקסטורות. במה שבסופו של דבר מייצר חיים. היום ברור לי שאני לא אעשה רק תכנון חוץ. בית בלי פנים הוא ערום מבחינתי, ואם כבר לשלב ידיים עם אדריכל אחר – אז לכיוון ההפוך, כשאני עושה את הפנים. זה מרתק אותי. אני אוהבת את הדיטיילים. כשאני מתכננת את החוץ או מקבלת שלד, אני כבר יודעת איך עיצוב הפנים שלו ייראה, אבל אני שונאת כשקוראים לי 'מעצבת'".

למה בעצם?

"כי אני לא מעצבת. יש לי ראייה הוליסטית, וזה מה שכל כך חסר כאן בארץ אצל הרבה ממעצבי הפנים. עיצוב הפנים הוא חלק ממכלול רחב הרבה יותר שמתחיל מקונספט כללי, סיפור מגובש וחוויית משתמש, דרך פרוגרמה, חלוקת חלל, מערכות מיזוג אוויר, ספרינקלרים, אקוסטיקה ועוד אלף ואחד דברים. טעם טוב לא מספיק ולא רלוונטי כדי לייצור חוויה שלמה של מקום. לא כל מי שזורק שתי כריות על הספה הוא מעצב פנים".

ממש לאחרונה השלימה אוברזון את תכנונם ועיצובם של שני מלונות בוטיק מקומיים - פאבליקה ישרוטל בהרצליה (מותג ה-Autograph Collection של רשת Marriott העולמית) ו-TRYP בת שבע בירושלים. מלון פאבליקה עתיד להיפתח רשמית בסוף החודש.

קולקציית  הסתיו של אוברזון -  מלון פאבליקה ישרוטל  (צילום: אסף פינצ'וק)
פאבליקה ישרוטל | צילום: אסף פינצ'וק
קולקציית  הסתיו של אוברזון -  מלון פאבליקה ישרוטל  (צילום: אסף פינצ'וק)
פאבליקה ישרוטל | צילום: אסף פינצ'וק
קולקציית  הסתיו של אוברזון -  מלון פאבליקה ישרוטל  (צילום: אסף פינצ'וק)
פאבליקה ישרוטל | צילום: אסף פינצ'וק
קולקציית  הסתיו של אוברזון -  מלון פאבליקה ישרוטל  (צילום: אסף פינצ'וק)
פאבליקה ישרוטל | צילום: אסף פינצ'וק

יש לך העדפה? בתים או מלונות? את מרגישה שיש מקומות שבהם את מביאה את עצמך לידי ביטוי יותר ממקומות אחרים?

"אני אוהבת את שניהם. מלונות זה פרויקטים ארוכים יחסית, בתים ודירות זה סיפוק מיידי".

סיפוק מיידי הוא עניין יחסי, בטח כשאת הבת של מעצב האופנה גדעון אוברזון. "זה נכון שבעולם האופנה, שבו יש ארבע קולקציות בשנה, 'סיפוק מיידי' מקבל משמעות אחרת", היא עונה כשאני אומרת לה שבבית היא בטח נחשבת האטית של המשפחה, "אבא שלי צוחק עלי לפעמים, לא יודע איך אני עומדת בזה... אני נדלקת על בגד ים חדש שלו כשמבחינתו הוא כבר לא בשורה חדשה. בראש הוא כבר סיים את 2018, אז 2017 זה כבר שנה שעברה. אבל בחיים האישיים שלי אני מאוד מהירה. עושה שלושים דברים בו זמנית – שלושה ילדים בבית, עשרה עובדים במשרד, טיסות, נסיעות, עדיף לא לספור. לא שאני מתלוננת, עם כל הקושי שבזה, אני קמה בבוקר עם תשוקה גדולה. מרגישה במקום. אוהבת את מה שאני עושה מאוד. לא הייתי עושה משהו אחר".

דנה אוברזון וגדעון אוברזון (צילום: באדיבות דנה אוברזון)
עם אבא. "הוא צוחק עלי לפעמים" | צילום: באדיבות דנה אוברזון

תשוקה במקום אגו

אוברזון מקפידה לשמור על הסטודיו שלה קטן ואינטימי. ככה היא מצליחה להיות מעורבת בכל הפרויקטים ולהמשיך לעבוד מתוך התשוקה הגדולה שמניעה אותה. "אני עובדת מתשוקה ולא מאגו", היא מסבירה, "זו גם הסיבה שאני עובדת עם הרבה אנשים לאורך זמן ושאני מצליחה להסתדר עם כולם, גם עם אנשים שנחשבים קשים בענף. זה לא שאין לי אגו, אבל הוא פשוט לא מכתיב את ההתנהגות שלי. ביוגה אומרים שכשהאוזניים כרויות והלסת משוחררת יש לך יכולת לשמוע. אנשים שכל הזמן נמצאים במוד שידור, כל הזמן מדברים, אין להם יכולת להקשיב ולקיים דיאלוג אמיתי, והדיאלוגים האלה הם הבסיס לסיפור שיספר אחר כך הפרויקט. הם הסיבה לתוצאה השונה והייחודית שכל פרויקט מביא איתו"

הרבה יותר פשוט להתחיל סיפור מחדש, כשבונים בית מלון, למשל, מאשר להידחף לסיפור קיים של לקוח פרטי, לא?

"זה שונה. כשאתה מתכנן בית פרטי למשפחה, אתה בהכרח נכנס להם לקרביים. אין אפשרות אחרת. אתה בהחלט נכנס למקום שבו כבר יש סיפור, לא מאתמול, ואתה צריך להבין אותו הכי טוב שאפשר כדי לתכנן את מה שהכי יתאים עבורם. לא מזמן תכננו בית לזוג, ובהתחלה התהליך היה תקוע. אחרי הפגישות הראשונות הרגשתי שאני לא מצליחה לפצח שם משהו, וזה לא דבר רגיל. לא הצלחתי לגשת לעבודה. בפגישה הרביעית או החמישית הם סיפרו לי שהם ישנים בחדרים נפרדים. פרט אינטימי בסך הכל, וכזוג, לא תמיד בא לך לשתף בזה אנשים מבחוץ. בשנייה שזה יצא החוצה הכל התחיל לזרום. תוך ארבע דקות הבית היה מתוכנן ושניהם היו מאושרים. אז אי אפשר לנתק את הסיפור של המשפחה מהתכנון של הבית, אין סיכוי שזה יעבוד".

קולקציית  הסתיו של  אוברזון - מלון בת  שבע בירושלים (צילום: אורי אקרמן)
מלון בת שבע בירושלים | צילום: אורי אקרמן
קולקציית  הסתיו של  אוברזון - מלון בת  שבע בירושלים (צילום: אורי אקרמן)
מלון בת שבע בירושלים | צילום: אורי אקרמן
קולקציית  הסתיו של  אוברזון - מלון בת  שבע בירושלים (צילום: אורי אקרמן)
מלון בת שבע בירושלים | צילום: אורי אקרמן
קולקציית  הסתיו של  אוברזון - מלון בת  שבע בירושלים (צילום: אורי אקרמן)
מלון בת שבע בירושלים | צילום: אורי אקרמן
קולקציית  הסתיו של  אוברזון - מלון בת  שבע בירושלים (צילום: אורי אקרמן)
מלון בת שבע בירושלים | צילום: אורי אקרמן

אז איך עושים דירה לדוגמה? זה בעצם לתכנן ללקוח אנונימי, טאבולה ראסה.

"נכון, ובמובן הזה דירה לדוגמה היא קצת כמו מלון. גם במלונות החדרים מתוכננים עבור לקוח אנונימי. אני עושה עכשיו דירה לדוגמה בפרויקט של 600 דירות ברמת השרון. מצד אחד יש את הרצון לעשות דירה שתהיה אפילינג לאנשים, מצד שני, זה צריך להיות קצת שואו. לא בדיוק דירה שאנשים עושים לעצמם".

אין את הצורך הזה של ללכת על המכנה הרחב המשותף? מטבח לבן, מערכת ישיבה 2+3 , בכל זאת היא אמורה למכור את הפרויקט.

"מטבח לבן? לא! עד כאן... ובכלל, הגעתי למסקנה שזה לא התפקיד שלי. אני צריכה לדבר את עצמי. מעצב צריך ללכת לפני המחנה, לא להעתיק אותו. בוחרים בי כי יש לי משהו אחר להציע, לא כי אני מציעה את מה שקיים. אחרת יכולים ללכת לנגר ולהגיד לו תעשה לי מטבח כמו זה, וללכת לרצף – תעשה לי ריצוף כמו זה. אני שונאת את ה'כמו'. הכי קשה לי כשאומרים לי 'תעשי כמו' – זה לא שאני לא יכולה לעשות את זה, זה פשוט לא מעניין אותי. הרי הבית לא מנותק מהסביבה שלו, ואם זו לא דירה לדוגמה, אז גם לא מהאנשים שגרים בו. הוא תוצר של מה שהמשפחה או הדייר מביאים איתם, של החשיבה שלי, של המקום, של השמש, של האור, של האתר, של החומר, של הזמינות, של הזמן, של הכסף – שמים הכל בסיר ויוצא תבשיל חדש. בדיוק בגלל זה אני לא עושה שום דבר על אוטומט, ואם שואלים אותי מה הסגנון שלי - אז הסגנון שלי הוא הסיפור או הדיאלוג הבא, כי אם יש משהו מעניין הוא צריך לשמור על הייחוד שלו ולא להיעלם במבול הזה של הבתים היפים. חוץ מזה, אני מאוד אוהבת לשלב בכל פרויקט לפחות עשרה דברים חדשים – גם ברמת הפרטים הקטנים או ברמת החומר".

אבל יהיה משהו שכן יחזור? פריט מסוים? ספק שאת לא זזה בלעדיו?

"מה שחוזר זו השפה המסוימת, הרמה של הטיפול ההוליסטי והקשר בין כל הדברים, בין הדיירים והסיפור שלהם לבית. זה אמנם ממש לא כלכלי, אבל אני אדריכלית שנהנית מהעבודה שלה, לא נדל"ניסטית. אני עושה עכשיו שתי דירות עבור אותו לקוח. שתיהן באותו בניין, אחת מעל השנייה. אותו מבנה, אותו נוף, הכי בעולם מתבקש לעשות קופי פייסט. שתיים במחיר אחת. ואני מודה שהיה רגע שנשבעתי לעצמי שהפעם אני עושה את זה, אבל זה לא עבד לי. לא יכולה. התחלתי מ'נעשה אותו דבר רק בפלטת צבעים אחרת' וסיימתי בשתי דירות שונות לחלוטין. שום דבר סדרתי לא מעניין אותי, אני בן אדם של one of".

קולקציית הסתיו של אוברזון -  דופלקס צפון תל אביב (צילום: עודד סמדר)
דופלקס בצפון תל אביב | צילום: עודד סמדר
קולקציית הסתיו של אוברזון - דופלקס צפון תל אביב (צילום: עודד סמדר)
דופלקס בצפון תל אביב | צילום: עודד סמדר
קולקציית הסתיו של אוברזון - פנטהאוז רמת גן  (צילום: עודד סמדר)
פנטהאוז ברמת גן | צילום: עודד סמדר
קולקציית הסתיו של אוברזון - דופלקס צפון תל אביב (צילום: עודד סמדר)
דופלקס בצפון תל אביב | צילום: עודד סמדר
קולקציית הסתיו של אוברזון - פנטהאוז רמת גן  (צילום: עודד סמדר)
פנטהאוז ברמת גן | צילום: עודד סמדר

הפארסה של הפלסטיק

כשאנחנו מנסות בכל זאת לפרוט את השפה הייחודית של אוברזון, אנחנו מבינות שכל הפרויקטים שלה מרובדים ואקלקטיים. כשנכנסים פנימה, עבודת הדיזיין שלה דומה לאספנות. "אני לא אוהבת שאנשים זורקים את הדברים שלהם", היא אומרת, "אני אוהבת שבית מרגיש שהוא עבר כמה תקופות. שרואים את השכבות. לא אוהבת שאומרים לי 'אין לנו מה להעביר מהבית הקודם', זה הרי לא יכול להיות – מה? אין לכם שולחן שעבר במשפחה? תמונה? פסל? משהו? יש בתים שרואים שהם נקנו, נבנו או עוצבו בשנת 2017. כל הריהוט נרכש במסע קניות של טירוף ואין שום אמירה ייחודית, אופי, עומק. גם בדירות לדוגמה שאני עושה, או במלונות, שבעצם אין להם עבר, אני מקפידה לייצר אותו, אני מלקטת פריטים ויוצרת שכבות. בפאבליקה ישרוטל יש עבודת איסוף מטורפת. כורסאות משוק הפשפשים שרופדו מחדש, מנורת וינטג' שמצאתי בחנות באמסטרדם, שטיח פרסי שהבאנו מטורקיה".

עבודת האיסוף הזאת משרתת את הקונספט שהוביל בתכנון - מלון עסקים צעיר, אורבני, אקלקטי, עכשווי, שיושב באזור התעשייה של הרצליה, ליד כל חברות ההייטק. "כשתכננו אותו חשבנו על דור ה-Z", מסבירה אוברזון, "אנשים צעירים שרוב הזמן מחוברים למכשיר שלהם, אבל מחפשים מקומות מגניבים, מחפשים פאבליק ספייס לאינטראקציה. זה נורא מצחיק, כי ביום של ההרצה הגיעו אנשים ומיד התיישבו. זה לא דבר טריוויאלי, את לא תראי את זה בהילטון. יש שם משהו חושני, מעורר סקרנות, בא לך לשלוח יד ולגעת. הצלחנו לייצר משהו שמצד אחד נטול דיסטנס, מזמין, נעים ולא מעונב, ומצד שני לא 'שכונה', וזה היה האתגר".

במלון בת שבע בירושלים, לעומת זאת, שהוא מלון קטן של 80 חדרים, היה רצון לספר סיפור של מסע. ומה זה מסע אם לא אוסף? של זיכרונות, של חפצים. "שילבנו פרופס מעולם התוכן של מסעות - מזוודות ישנות בלובי, אוניות, גלובוסים, משקפות", היא מספרת. "בחרנו באמנות ירושלמית קלאסית של ויטראז'ים ונתנו לה טוויסט עם ציורי גרפיטי. בסוף אתה רואה אוסף. לא סטים של אותו מודל מאותו פס ייצור. האיסוף הזה מצריך בחירת חומרים שבלאי עושה להם טוב, וזה גם מה שמדבר אלי. אני לא מפחדת מרצפת טרצו עם כתמים ועם שריטות, להפך. אני אוהבת את הגינות שיש בהן עלים על הרצפה, חיים. יש משהו בפארסה הזאת של הפלסטיק, של לרדוף אחרי הפרקטי והמהודק. בדיוק כמו הנשים המתוחות האלה, שממשיכות להתעקש על מכנסיים קצרים. גם אני יכולה ללכת עם מכנסיים קצרים, הרגליים שלי עוד מאפשרות את זה, אבל זה כבר לא מתאים. אני מתה על הנשים הצרפתיות שהן סופר אלגנטיות ומטופחות אבל זורמות עם הגיל והקמטים, לא מותחות את עצמן לדעת. אותו דבר בבית. צריך ללכת עם הזמן ולא נגדו. השידה הזאת שנראית משומשת, הבוצ'ר שחתכו עליו 400 פעם, יש בזה חושניות, עומק, עניין".

דנה אוברזון - הדירה הפרטית שלה היא סיפור של משפחה ואמנות (צילום: עודד סמדר)
הדירה הפרטית שלה היא סיפור של משפחה ואמנות | צילום: עודד סמדר
דנה אוברזון - הדירה הפרטית שלה היא סיפור של משפחה ואמנות - על הקיר (צילום: עודד סמדר)
על הקירות עבודות של אניסה אשקר וטלי נבון | צילום: עודד סמדר
דנה אוברזון - חדר השינה בקומת הגג. הדירה הנוכחית ברמת השרון כבר עב (צילום: עודד סמדר)
חדר השינה בקומת הגג. הדירה הנוכחית ברמת השרון כבר עב | צילום: עודד סמדר

איזה סיפור אני אמצא אצלך בבית הפרטי שלך? עד כמה זה קשה או קל לעצב לעצמך?

"הכי קל. אני מכירה מצוין את הלקוחה..." דנה צוחקת. "הבית שלי הוא קודם כל משפחה, שלושת הילדים שלי ואמנות. אני לא עושה עניין מקירות, עברתי כבר 14 (!) בתים, וכל פעם אני נהנית מהיצירה החדשה. אם זה היה תלוי בי הייתי ממשיכה לעבור דירות, אבל עצרתי בשלב שהילדים זימנו אותי לשיחה. היום אני גרה ברמת השרון, כבר תשע שנים באותה דירה, שבכל זאת כבר עברה שלושה גלגולים שונים. כשקניתי אותה הרסתי אותה עד רמת שלד, ובניתי מחדש. בשלב השני, אחרי תקופה שגרנו בה, הוספתי חדר שינה בקומת הגג, ובשלב השלישי – כבר הלכתי על כל הבניין עם תוכנית תמ"א 38 . את הצורך שלי להמשיך להתבטא ולהתחדש אני מעבירה עכשיו לסטודיו. ממש עכשיו קיבלתי מפתחות לסטודיו החדש ויש לי שם עוד הרבה חלומות לממש". 

>> רוצים עוד? עשו לייק ל-living בפייסבוק