המתיישבים החדשים: המשפחות שעברו מהמרכז אל גבולות הארץ אחרי שבעה באוקטובר
על אף האתגרים הביטחוניים, מאות משפחות עושות את הדרך ההפוכה – מהערים הגדולות אל קיבוצי הדרום, היישובים בעוטף עזה וגם בגולן. הם באים מתוך שליחות, רצון לחיים קהילתיים, ולפעמים פשוט כי הבינו שזה המקום שלהם
לאחר שחזר מהשבי אמר גדי מוזס, תושב ניר עוז, כי יעשה הכול כדי לשקם את הקיבוץ. רוח ההתחדשות, עיבוד השדות והתרומה לבנייה מחדש של הקיבוץ שממנו נחטף ב-7 באוקטובר השרתה ועדיין משרה סביבו תקווה ליום שאחרי. הייתה מפתיע לשמוע מילים כה אופטימיות ממי שרק לפני רגע חזר מהתופת. מוזס כבר הוכיח במרוצת הזמן שעבר כי הוא שייך לזן הקיבוצי החזק שממנו בונים מדינות. המכה הכואבת שחטפה המדינה השפיעה רבות על כולנו – תושבים שפונו וטולטלו ממקום למקום, כאלה ששבעו מהמצב והחליטו לעזוב את הארץ, אחרים שנאחזו במקום שבו הם נמצאים וסירבו לעזוב, וכמה מפליא, או בעצם לא, גם אנשים כמו מוזס שרואים לנגד עיניהם תקומה והתיישבות. והוא לא לבד.
בשבוע החולף התבררו נתונים יוצאי דופן לפיהם פנו לתנועה הקיבוצית 1,700 משפחות בבקשה להיקלט בקיבוצי הנגב המערבי, וזאת למרות חידוש הלחימה ולמרות שחלק מהיישובים בעוטף טרם שוקמו או שעדיין לא ניתן לחזור אליהם מסיבות ביטחוניות. ממרכז המידע של התנועה הקיבוצית עולה כי מתוך המשפחות 452 נמצאות בהליכי קליטה בקיבוצים כרמיה, נירים, עין השלושה, ניר יצחק, אורים, נחל עוז, סופה וכרם שלום – כ-50 איש לכל קיבוץ.
בכרם שלום, הקיבוץ הסמוך ביותר לגבול עזה, אירחו באותו סופשבוע משפחות להפנינג קליטה וקהילה. הקיבוץ, שקהילתו עדיין מפונה ברובה ליישוב אשלים בנגב, קרא למשפחות "לעשות ציונות עם קהילה" ולקבוע אצלם את ביתם כבר בקיץ 2025. "הציונות שוב באופנה", מצהיר אתר הקיבוץ, שזכה לביקור של 20 משפחות מתעניינות בפריסה מגוונת: מבאר שבע, אופקים, עלי, קריית טבעון, אשדוד, גבעת שמואל, אשדוד, אריאל, נתיבות, ירושלים, מצפה רמון, רחובות. חלקן כבר החלו בתהליך הקליטה, והמטרה היא לקלוט עשר משפחות כבר השנה ו-50 בחמש השנים הקרובות.
זה נוהל שגרתי לקרוא למשפחות לעשות ציונות?
רכזת הקליטה של כרם שלום, קרני פלג: "כרם שלום מנסה לגדול כל הזמן, עוד לפני 7 באוקטובר, אבל בעקבות זאת אנו רוצים להאיץ את הקצב. יש הבנה בקיבוצי העוטף בכלל, שהם צריכים להיות גדולים וחזקים יותר, גם בזכות הקהילות, וגושים שונים רוצים להצטרף לבנייה, למשל 'תקומה', הסוכנות היהודית, קק"ל ותורמים פרטיים, אם בפן הכלכלי והטכני ואם בהבנה שצריך להרחיב את השורות". הרחבת השורות תיעשה על ידי הצטרפות משפחות, מתוך ראייה שתוך שנה עד שנה וחצי ירכשו במקום בית ויעבו את מערכות החינוך. "הדרך הטובה ביותר לחבר בין אנשים היא שילוב הילדים", היא מסבירה.
בניגוד לשאר קיבוצי העוטף, כרם שלום הוא יישוב מעורב של דתיים וחילוניים המעוניינים לחיות בקהילה מעורבת. "היחס לפי החלטותיה של הקהילה הוא שליש חילוני ושני שליש דתיים, וכך הוא יישמר", מסבירה פלג. "כולם משרתים בצה"ל, ורוב החברים הדתיים של כרם שלום, עם הכיפות והנשק, הם חלק מכיתת הכוננות. זו קהילה מיוחדת שגרה דלת ליד דלת ויודעת שבשבת נוסעים והולכים לבריכה, שעושים על האש ושהפאב פתוח בשישי. הילדים גדלים זה לצד זה, וזה חלק מצביון היישוב, בלי שאף אחד מנסה לשנות זאת. גם האנשים שמצטרפים מקבלים את המסר ומבינים את המשימה הציונית – ישיבה על הגבול וקהילה מעורבת".
ויש כאלה שכבר עברו:
כרמל מרקשייד ואלעד מרדכי: שדרות
כרמל מרקשייד היא חברת קיבוץ המחנכים של "דרור ישראל", תנועה חברתית, חינוכית ושיתופית, שעברה לפני חצי שנה מהגליל התחתון לשדרות עם בעלה אלעד ושני ילדיהם, נרי בן 3 ואסיף, בת 10 חודשים. שניהם אנשי חינוך, היא עובדת ב"המעורר", מרכז לחינוך בלתי פורמלי שמטרתו להשיב את רוח העשייה החברתית-ציונית לחברה הישראלית, והוא חוקר מזה"ת ושפות ומדריך מסעות למרוקו. עד שדרות התגוררו בקיבוץ אשבל במועצה אזורית משגב, ועם המעבר היא מנהלת שותפויות בנגב המערבי ואחראית על הסיורים באזור.
איך התגבשה ההחלטה לעבור? "אחרי 7 באוקטובר הייתה הרגשה ששום דבר במדינה לא אותו דבר, וגם החיים שלנו צריכים להשתנות בהתאם למציאות החדשה. אנחנו חלק מקהילה של דרור ישראל של תנועת הנוער העובד, שמייצרת קהילות מחנכים שיתופיות, ובמסגרת הזו גרנו גם בקיבוץ אשבל. עברנו לבד מהקהילה שם לקהילה פה. גם פה היו עזיבות אחרי 7 באוקטובר, כי חלק התפנו ולא חזרו ונקראנו לחזק את המקום. הרגשנו שזה יעשה לנו טוב ויפתח גם לאלעד אפשרויות תעסוקה חדשות. לא הרגשנו פחד לעבור לשדרות. היא עיר חזקה, עם מסורת של חוסן וחוזק בקרב האנשים, שמתמודדת כבר שנים עם נושאים שונים, ביניהם הביטחוני. היא פונתה כשהיה צריך, ואחר כך חזרו אליה. אנחנו לא שונים מאנשים שחזרו וגרים כאן עם ילדים".
מי בבית היה זה שהחליט בסוף שעוברים?
"זה פגש צורך של שנינו. אני הבאתי את ההצעה ואלעד התלהב. התלבטתי כי חבריי הקרובים באשבל, אבל ככל שהזמן עבר, כולל אחרי הלידה, הבנתי שהמחשבה לעבור לא משחררת אותי ואני כן רוצה".
איך הגיבו החברים ובני המשפחה?
"לא היה קל. המשפחות בסופו של דבר נתנו ברכתן ואמרו שגאים בנו, ועברו את המשוכה של לבוא לבקר. חלק מהאחים יותר חששו, אבל בסוף היה כאן יותר שקט ממקומות אחרים בארץ".
איך התאקלמתם?
"החיים עם ילדים קטנים מכניסים אותך לזרם וליום-יום מהר מאוד. פעם בחודש אנחנו נוסעים לצפון להיפגש עם החברים בקהילה של אשבל, שהולכים איתי מגיל 18, עוד מגרעין הנח"ל של הנוער העובד. אנחנו גרים בסוג של קומונה, לא באותו בית אבל דלת ליד דלת בבניין אחד, שומרים על הילדים אחד של השני, אוכלים יחד ארוחות שישי". הם גרים בשכירות בדירת חמישה חדרים, גדולה מספיק לארח את החברים ולאפשר לילדים להיות יחד. את כל הריהוט העבירו מהבית בקיבוץ, אספו עוד כמה רהיטים מההורים וסידרו את הבית עם חדר אורחים לחברים ומשפחה, חדר עבודה כי שניהם עובדים חלק מהשבוע מהבית, וכמובן לחמולה".
מה השארתם מאחור?
"בית קרקע במרחבים של קיבוץ וחברים, שעושים לנו מקום ודואגים לנו כשאנחנו מגיעים לבקר".
יש חרטה?
"לא מתחרטים. יש קשיים אבל גם יתרונות, למשל שאין פקקים. אמרנו לעצמנו שנתחיל משהות של שנתיים ואחר כך נראה. הרצון שלי הוא שהחברים שלנו יבואו לכאן, ואנחנו עוד מגייסים משפחות לקהילה".
כמה משלמים?
"4,500 לחודש".
ניתאי סאסי: קיבוץ ניר עם, עוטף עזה
ניתאי סאסי, בן 25, הוא סטודנט להנדסת בניין במכללת ספיר בשדרות, חבר קהילת "תוצרת הארץ" בניר עם, שעבר בנובמבר האחרון מבית ההורים במזכרת בתיה לקיבוץ שבעוטף עזה. הוא מתגורר לבדו ב"אשקובית" בשכונה של צעירים בַּקיבוץ, רובם סטודנטים שהגיעו לאחר אירועי 7 באוקטובר מתוך אידיאולוגיה. "אחרי יותר מ-200 ימי מילואים בעזה ובעוטף התאהבתי באזור. ידעתי מה אני רוצה ללמוד, וכשראיתי שיש אופציה לשלב את הלימודים עם האזור, הגעתי לפה", הוא מספר. "אני אוהב את האוכלוסייה בדרום בכלל ובעוטף בפרט, מרגיש את הקהילתיות כמו משפחה אחת גדולה, כולם מגובשים, הכול באווירה טובה ונעים פה. אני רואה את החוסן שלהם במיוחד עכשיו וכמה הם חזקים, מגובשים ומאוחדים. אני חושב שזה נובע מהקושי שהם חווים כבר 20 שנה".
איך הגיבו החברים ובני המשפחה?
"לרוב זה היה מוזר, ושאלו שאלות כמו איך אתה לא מפחד, אבל כבר הייתי שם כל השנה, ואני לא חושב שיש מה לפחד".
איך התחושות עד כה? יש חרטה?
"בגדול התחושות בעיקר טובות. יש כאן טיפה דריכות עם הפסקת האש, שומעים הכל ואני מקפיד לישון עם חלון הממ"ד סגור. אבל חוץ מזה, זו הבחירה הכי טובה שיכולתי לעשות. יש את התחושות האישיות של ריחוק מההורים ומהאזור שבו גדלתי, וזו הפעם הראשונה שאני עובר דירה. בבית ההורים יש תחושת שייכות למשפחה. נכון שמזכרת בתיה היא לא עיר גדולה, אבל עברו רק חמישה חודשים מאז שאני בקיבוץ, ואני עדיין מתפעל עד כמה הקהילה חזקה גם בקבוצות הווטסאפ וגם בהיכרות של כולם עם כולם. זה לטוב ולרע, כי אין פרטיות כמו שהייתי רגיל אליה, אבל מצד שני אני מכיר אנשים ונחשף ליותר דברים. היתרונות עולים על החסרונות. כשיש תחושת שייכות, אני מרגיש במקום טוב עם אנשים איכותיים וטובים שקיבלו אותי בחיוך".
כמה זמן תכננת להישאר?
"ייעדתי את המגורים לשנה ואז לעבור לבאר שבע, אבל לאט לאט אני מתאהב בקיבוץ וחושב פעמיים אולי להישאר פה וללמוד שם".
דירת שני החדרים שלו כוללת סלון וממ"ד שמשמש כחדר שינה, שהוא תוספת לבנייה המקורית בעקבות הצורך באזור המגורים בעוטף. "זו דירה קיבוצית ישנה. יש מטבחון קטן שאני לא מבשל בו הרבה, חוץ מדברים בסיסיים. אין חדר אוכל בקיבוץ, אבל השכנים והחברים מסתדרים ואוכלים ביחד. קיבלתי מקרר, ספה ושולחן כתיבה ואת השאר הבאתי כהשלמות מהבית או שקניתי מיד שנייה".
כמה משלם?
"1,800 לחודש לפני חשבונות".
שיר קרני: קיבוץ מפלסים, עוטף עזה
בספטמבר האחרון עברה שיר קרני, סטודנטית לבימוי והוראת תיאטרון בסמינר הקיבוצים, לקיבוץ מְפַלסים שבעוטף. זו שנת הלימודים האחרונה שלה בתל אביב, שבה התגוררה במשך שנתיים. לקיבוץ הגיעה כחלק מקבוצת "תורנו" של רשת הצעירים של "דרור ישראל", שמציעה תוכנית לצעירים המעוניינים להגיע לעוטף בעקבות המלחמה, להתיישב במקום וליצור קהילת צעירים. "רובנו אנשי חינוך וטיפול שעברנו תהליך היכרות וגיבוש של קבוצה ואנחנו גרים בשכנות. התוכנית בת שנה ובזמן הזה אנחנו בוחנים את האופציה להישאר ולייצר לעצמנו חיים כאן".
היא בת 28, במקור מרחובות, ומשמשת מורה לתיאטרון ובתוכנית בלתי פורמלית בבית ספר בשער הנגב. לפני כמה שנים הדריכה מטעם הנוער העובד בקיבוץ כיסופים, ומי שהדריך אותה היה רבש"צ הקיבוץ, סער מרגוליס, שנפל בקרבות בכיסופים ב-7 באוקטובר. "הגעתי לשנתיים בקיבוץ באיזה חור בדרום שאפילו לא הכרתי אותו, ואז נקשרתי למקום ולחניכים. כשקרה האסון לא ידעתי מה לעשות. הוא הראשון שהתקשרתי אליו ולא היה מענה. ניסיתי להבין מה עם החניכים שלי, ונסעתי לים המלח להתנדב עם בני נוער מכל העוטף, שדרות, אופקים וקריית שמונה. חזרתי לתל אביב והיה לי מוזר להיות מנותקת ולחזור לשגרה. כל אלה, יחד עם הסיפור של סער, הביאו אותי להחלטה לעבור".
איך הגיבו החברים ובני המשפחה?
"הם רגילים לשיגעונות שלי וצוחקים שבגללי הם מגיעים לכל מיני מקומות בארץ. יש קצת חשש, אבל הם כבר יודעים שזה לא מה שיגרום לי לשנות את ההחלטה".
איך ההתאקלמות עד כה?
"מפתיע, אבל ממש טוב. המרחק מורגש ויש אתגרים כמו המצב הביטחוני, בומים בלילה וקשה לישון. אבל אני מרגישה שזכיתי בקיבוץ הזה, עם אווירה טובה ואנשים טובים ועם רצון לחזרה לקהילתיות ולביחד. היה לי חשוב להגיע למקום שבו האוכלוסייה חזרה הביתה ולנסות להיות איתם. גדלתי בתנועת נוער, וחלק מהערכים שלי הם החשיבות להיות יהודייה וישראלית. כשגרתי בתל אביב הרגשתי את הנתק ושאני קצת פריבילגית. היום אני מגיעה לקיבוץ בכפכפים, חושבת באיזה שביל ללכת אם יקרה משהו, אבל אם לא נחיה בגבולות, לא תהיה מדינה. זה נותן מוטיבציה להיות כאן".
מרגישה איזושהי חרטה?
"אישית קשה לי עם המרחק ועם כל החברים שגרים בתל אביב וברחובות. זה סוג של חיים מקבילים שאני מתמודדת איתו, וכדי לשמור על קשר טוב אני אומרת להם שיבואו גם אליי, שייהנו מהאווירה הקיבוצית".
מה השארת מאחור?
"לא חשבתי שאגור בתל אביב, אבל עברתי בגלל הלימודים. הייתי קרובה לחברים, נהניתי מהספונטניות ומההליכה ברגל לכל מקום. אבל משהו היה חסר, כי כל אחד לעצמו, ויש דגש על הגשמה עצמית ופחות על קהילתיות, ובקיבוץ יש אווירת ביחד ויצירה משותפת. היה גם קושי כלכלי לממן חדר עם שותפות ב-3,000 שקל לעומת שכר דירה בעוטף".
במפלסים היא מתגוררת בדירת צעירים קטנה שעיצבה בסגנון cozy. "יצרתי לי את הפינה שלי, השקט שלי. אפשר להיות בחוץ ביחד באווירת קיבוץ, אבל שגם יהיה לי מקום נעים שאוהב אותו. היו לי רהיטים מתל אביב שהעברתי לכאן, למשל את החדר שלי שהעברתי קומפלט, והצלחתי להשיג הרבה פריטים אחרים כי אני מאמינה ביד שנייה איכותית, טובה ויפה. פריטים נוספים השלמתי לאחסון ולטאץ' עיצובי מחנות סטוק. הוכחתי שאפשר לעצב אשקובית בצורה יפה ונעימה".
כמה משלמת?
"1,600 שקל לפני חשבונות".
אורן וסילבסקי ורינה גלעד: קלע אלון, רמת הגולן
אורן וסילבסקי ורינה גלעד מתגוררים כבר 11 שנה ביישוב קלע אלון שברמת הגולן עם שני ילדיהם הבוגרים. אירועי המלחמה סדקו את החיבור שלהם למדינה, ולמשך תקופה קצרה עזב וסילבסקי את הבית כדי לגור בכפר סבא, ורינה שקלה לעזוב עם הילדים לקפריסין.
"רצינו לשחרר את המחשבות ולא לחיות כאן יותר. במשך שנה הייתי במילואים, חלק מהזמן בכיתת הכוננות, וכשהמצב הידרדר, עברתי לתקופה קצרה, בלעדיהם. רינה מצאה את עצמה משתטחת על האדמה עם נפילות טילים ליד הרכב, ועד כמה שהיא מחוברת רגשית כמוני לגולן, לא יכלה לשאת את המצב. יש לה אזרחות זרה, והיא אמרה שאם היא עוזבת, זה רק לחו"ל ולא למרכז הארץ".
וסילבסקי מספר שלא היה לו טוב במרכז, לא יכול להרשות לעצמו להישאר שם וגם לא הרגיש תחושת ביטחון. "הייתי מוקף בטון, התחלתי להרגיש חנוק, וזו לא צורת החיים שיכולתי להמשיך לחיות. אני רוצה לחיות עם תרנגולות וטבע בחוץ. חזרתי להפעיל מחדש את עסק הצימרים שלי, 'חוויה במצוק', וכאדם שמוצא צדדים חיוביים בכל דבר, המלחמה שככה והתחברתי שוב למקום הטבעי לי. אי אפשר להשוות חיים כפריים בצפון לחיים במרכז. יש מי שצריך הכל קרוב וליד הבית, ומי שזה פחות מעניין אותו ומחובר לטבע כמוני. אני מחובר רגשית למקום ולא רואה עצמי חי במקום אחר".
איך התגבשה ההחלטה לחזור?
"לי היה ברור שלא אעזוב לקפריסין וגם הילדים לא רצו לעזוב, כי הם בכל זאת לומדים כאן. הרגשנו שאיפה שלא נהיה, אי אפשר לצמצם את כל המדינה לאזור עם אוכלוסייה צפופה ולהזניח את השאר".
איך הגיבו החברים ובני המשפחה?
"אמא שלי לחצה שנחזור למרכז. לא כולם הבינו, אבל לא עניין אותי. לא יכול לדמיין את עצמי חי במקום אחר. טוב לי בצפון, ומה שחסר לי זה אולי רק כדורסל בספורטק עם חברים וים".
איך התחושות עד כה? יש חרטה?
"המלחמה נגמרה עכשיו אנחנו במקום טוב בחיים. אני רואה מה קורה במרכז עם האזעקות עכשיו. אין מקום אחר שנרגיש בו יותר טוב".
את הבית שבו הם מתגוררים, 226 מ"ר בנוי שמתוכם 80 מ"ר מיועדים לצימרים, הוא מעריך בשווי של יותר מ-2 מיליון שקלים. "המחירים עלו וביישוב בתים שנמכרו לפני חמש שנים ב-1.1 מיליון, נמכרים עכשיו ב-3-2.5 מיליון שקלים. כבר לפני שש שנים צבעתי אותו בצבעים מרגיעים, בניתי פרגולה והתאמתי אותו לצרכים שלי. השקעתי בשלוש גינות ירק, ויש לי תרנגולות שמסתובבות חופשי וכך אני אוכל את מה שאני מגדל". יש בו ארבעה חדרי שינה וסלון, קמין מבוץ שמחמם גם את הספסל שמחובר אליו, רהיטים כפריים שרכשו בצפון וקיר לבנים.