בדירה לדוגמה במגדל מאייר החדש והמרשים בשדרות רוטשילד, מציגה מעצבת העל פטרישיה אורקיולה, את החזון שלה לפנטהאוז המרהיב שהיא נבחרה לעצב בקומות ה-41 ו-42. "רוטשילד סאמיט" הוא הדופלקס העליון המשקיף על העיר מגובה של כ-150 מטרים, והוא משתרע על פני 607 מ"ר, נוסף ל-106 מ"ר של מרפסות הצופות לים.
הסאמיט כולל בריכת שחייה פנימית עם קרקעית שקופה שדרכה ניתן לראות את הרוחצים מהקומה התחתונה, סאונה, שני סלונים, שני מטבחים יוקרתיים, מעלית פנימית, שלושה מאסטרים ענקיים הכוללים גם חדרי ארונות ענקיים, וחמישה חדרי שירותים. הרהיטים בפנטהאוס יעוצבו על ידי אורקיולה במיוחד עבור פרויקט זה ולא ישוכפלו לדירות נוספות. סיום הפרויקט צפוי לעוד עשרה חודשים.
מסתקרנים כמה תעלה כל החגיגה הזו? מתברר שהמחיר גמיש, שלושת הפנטהאוזים בקומות העליונות של המגדל יוצעו למכירה בטווח מחירים של 170- 80 מיליון שקל. הדירה לדוגמה למשל, עולה רק כ-14 מיליון שקלים.
את המגדל תכנן האדריכל הבינלאומי המעוטר ריצ'רד מאייר, ועוד בטרם בנייתו, הוא זכה באות העיצוב כמגדל המגורים היפה בישראל. "התלבטנו מאוד מי יהיה האדריכל של הפרויקט. לבסוף בחרנו במאייר כי הוא מאוד מתאים לעיר הלבנה, בגלל הסגנון המודרני והנקי שלו", מתאר יגאל צמח, מנכ"ל חברת ברגרואין רזידנטיאל. "פטרישיה נבחרה דווקא כדי להכניס את הצבע והעניין. כשחשבנו על הפנטהאוס התלבטנו בין כמה מעצבים נחשבים, כמו טדאו אנדו, נורמן פוסטר, רוברט סטרן וסנטיאגו קלטרווה. בסוף הגענו למסקנה שמתאים לנו כאן קצת אטיטיוד, ושמחנו מאוד שפטרישיה הסכימה לעבוד איתנו".
אם דאגתם לרגע שכל הפינוקים נמצאים רק בפנטהאוס המדובר, דעו שהמגורים בבניין כולו יזכו את דייריו בפסיליטיז מעוררי קנאה כבריכת שחייה חצי אולימפית, ספא ענקי, חדר כושר משוכלל, מרתף יינות, לאונג' לעסקים, מעליות עם זיהוי ביומטרי, שירותי שמירה וקונסיירז'.
.עוד באתר לעיצוב הבית:
מקורות ההשראה: בית הכנסת הגדול ויפו
הסגנון הים תיכוני לא זר לאורקיולה, שנולדה בספרד וחיה כבר שנים רבות באיטליה. ההשראות לעיצוב הפנטהאוס היוקרתי היו לדבריה, סביבתו הקרובה - הנוף האורבני של תל אביב יפו והים. "אני מנסה להיות קלילה וליצור משהו חלק כמו שיש", היא מתארת. "אנחנו מייצרים דוגמאות בהשראת החזית הגיאומטרית של בית הכנסת הגדול במונטיפיורי, שמאוד התרשמנו ממנה. מבחינת הצבעוניות בחלל, נשלב גוונים רכים וטבעיים עם הכחולים של הים. גרם המדרגות יהיה מפוסל בקלילות אך לא בלתי נראה, כי זה כבר נעשה פעמים רבות מדי. החלל הציבורי יהיה פתוח ובאופן מתבקש יהיה כאן הרבה דיאלוג עם החוץ, משום שהפנטהאוס מוקף חלונות"
אורקוליה, נשואה פלוס שתי בנות, היא אישה נמרצת ומלאת תשוקה ליצירה, לחיים ולבני אדם. במהלך הקריירה שלה עבדה עבור כל טייקוני עולם העיצוב האיטלקי, והיא מגוונת בעשייתה וחולשת על תחומים רבים, אבל רק בפגישה פנים מול פנים מגלים גם עד כמה היא חביבה, שובבה ומבעבעת.
את עושה המון דברים, מארכיטקטורה ציבורית ועד עיצוב רהיטים. ממה את נהנית לגשת אליהם יותר מלאחרים?
"הפילוסופיה שלי בחיים היא תמיד לעסוק בדברים שאני נהנית מהם. אני אוהבת לעבוד עם אנשים נחמדים ונעימים, וזה הכלל, אם אין לי כימיה עם האנשים אני לא ממשיכה. אני משתדלת להישאר עם ראש פתוח וכך לאפשר לדברים נחמדים להגיע אלי. שילוב הדיסציפלינות שלי נובע מהעובדה שבעת לימודי במילאנו היה אפשר ללמוד ארכיטקטורה ועיצוב במקביל, וזה מה שעשיתי. היום כבר מפרידים בין התחומים. הלמידה הכפולה ההיא מאפשרת לי עד היום לשלב בין התחומים באופן הטבעי ביותר. הרבה פעמים קורה לי שאני נקראת לתכנן חלל ומוצאת את עצמי מעצבת גם את הפרטים הקטנים שבו, וגם להפך, שאני מתבקשת לעצב פרטים ולבסוף עוסקת בתכנון החלל שבו הם מוצגים. החשיבה שלי מתקיימת תמיד בשני המישורים".
מה מניע אותך בעבודה?
"כבר מגיל קטן החלטתי שאני אהיה ארכיטקטית, לא יודעת למה בדיוק. אני אוהבת לחקור את הקשר שבין האדם למקום ולמסורת שלו, זה אף פעם לא מפסיק לעניין אותי. אנחנו נוסעים במסגרת העבודה למקומות שונים ונתקלים בתרבויות שונות, וזה תמיד מרגש לבחון ולהבין איך הרגש האנושי עובד ביחס לנוף שמקיף את האדם. אני אוהבת מאוד את מה שאני עושה ומאמינה בפרויקטים שלנו".
פטרישיה מצביעה על חבורה גדולה ברגלה ומספרת, "בשבוע שעבר עבדתי בקדחתנות על פרויקט מסעדת שף שאנחנו עושים, ואפילו לא שמתי לב שנפצעתי ברגל. הבחנתי רק מאוחר יותר".
להיטות לחדשנות וחוסר פחד
אורקיולה היא חצי בסקית וחצי אסטורית, אבל מגיל צעיר עזבה את ספרד ועברה להתגורר באיטליה. שם נמצא גם משרדה. "אני אדם שחייב לצאת מאזור הנוחות שלו", היא מסבירה את החלטתה, "מדריד היתה נוחה מדי ולכן הגעתי למילאנו. אני לא יכולה להסביר מדוע, אבל פשוט הייתי חייבת לזוז. במילאנו מצאתי רוגע מסוים, ומאז שהחלטתי להישאר ולבנות שם את חיי אני מאתגרת את הנוחות שלי בצורות אחרות. אנחנו מטיילים הרבה לצורכי עבודה וגם הנאה, יוצא לנו להגיע למקומות אקזוטיים בעולם, לפעמים אנחנו לוקחים איתנו גם את הבנות. אבל היום אני נמצאת באיטליה כמחצית מחיי וכבר הפכתי למילאנזית. בעלי איטלקי ובנותי איטלקיות, אני דוברת איטלקית וכותבת מסמכים באיטלקית. מילאנו הפכה להיות הבית, היא מספקת לי יציבות והגנה. גם רוב הקשרים המקצועיים שלי נמצאים שם".
אבל הקווים שלך לא נוקשים מספיק כדי להיחשב איטלקיים. הם נינוחים, ואת משתמשת בהרבה חומרים אורגניים. איך היית מגדירה את הסגנון שלך?
"זה לא דבר שאני יכולה להגדיר. אני אוהבת להתנסות. יש בי להיטות לחדשנות ואין לי פחדים שמגבילים אותי. אני מאוד פתוחה ותמיד מוכנה להחליף את נקודת המבט שלי, שזו תכונה מאוד נשית אגב, נכון? את יכולה להרגיש בנוח גם בנעלי טניס וגם בנעלי עקב וגם בסנדלים. בכולם זו עדיין את, ורק הנסיבות שמקיפות אותך משתנות. כך גם כל פרויקט שאני עושה מציב צרכים משלו ואני נענית לצרכים האלה. עם זאת, הדברים הקבועים שמנחים אותי הם בקרת איכות וניסיון לעורר תגובה רגשית. כל מקום או פריט מעניקים לאדם שמשתמש בהם גם חוויה רגשית, מודעת או לא מודעת, ואני רוצה שהחוויה הזו תהיה מתמשכת. אני לא כל כך מאמינה באפקט הראשוני, הוואו הזה, אלא מעדיפה ליצור אפקט שמתמשך, רגש שנוצר ונשאר איתך גם כשאתה מתרחק".
במשך השנים עבדת עבור מותגים נחשקים כמו פלוס, קארטל, מורוזו ורבים אחרים. מתי החלטת לצאת לעצמאות?
"תמיד עבדתי טוב כחלק מקבוצה וכחלק משיתופי פעולה. תמיד גם היתה לי הדעה שלי, אבל לא היו לי בעיות, לא פרשתי לדרך עצמאית מתוך הכרח. אבל כן, היה רגע מסוים באמצע שנות ה-30 שלי, בתקופה שעבדתי עבור מעצב איטלקי שהייתי מאוד מיודדת איתו, ופתאום אמרתי לו – נראה לי שאני אפתח סטודיו משלי. זה הרגיש נכון אבל לקח קצת זמן ליישם את ההחלטה הזו. לבסוף פתחתי את הסטודיו בשנת 2001, וברגע שזה קרה הכל היה קל וטבעי וזרם מעצמו, דיברו עלי, לקוחות הגיעו, וזה היה נחמד מאוד לקבל את כל ההכרה הזו ולדעת שהיא תוצר של שנים של עבודה קשה".
מתי הפכת ממעצבת למעצבת-על?
"הרגשתי מאד בת מזל כשמורוזו (Moroso) הסכימו לייצר ספה שעיצבתי. זה קרה ב-1999. הם האמינו בי ונתנו לי הרבה אנרגיה להמשך. ואז, לפני שמונה שנים, פנתה אלי גברת אחת מתעשיית המלונאות העולמית והתעקש שאעצב שני מלונות, את W באיי הבתולה ואת מנדרין בברצלונה. לפני כן לא עיצבתי מלונות ולא ממש רציתי לעצב מלון גדול, אם כבר, חשבתי יותר בכיוון של מלון בוטיק. אבל היא היתה מאוד נחמדה והאמינה בי כל כך, שלא יכולתי לסרב. שני ציוני הדרך האלה הביאו בעקבותיהם הרבה פרויקטים מעניינים אחרים".
בסופו של דבר כיסא חייב להיות נוח
כרגע עוסקים אורקיולה ואנשיה בתערוכה בנושא זמן שבנו והציגה בטריאנלה של מילאנו (Triennale di Milano). הם עברו איתה לבייג'ין, והמיקום הבא יהיה ניו יורק, ואולי אז למיאמי. השנה הם גם עיצבו מוזיאון תכשיטים בבזיליקה פלדיאנה בויצ'נזה (Vicenz בצפון איטליה), שהוא בעצמו תכשיט קטן. "התמודדנו שם עם הרבה בעיות ביישום כי המבנה הארכיטקטוני המקסים הוא מבנה לשימור", היא מספרת. "כרגע אנחנו עובדים על מלון באגם קומו (Lake Como), ממש על כולו, מהמבנה החיצוני דרך הפנים ועד לידיות של הדלתות. יש לנו פרויקטים גם בסינגפור, במיאמי ובאוסטרליה.
"אני נעזרת בשלוש אסיסטנטיות ולכל אחת מהן יש אסיסטנטית משלה. יש לנו צוותים שונים שעובדים על פרויקטים שונים, ובסך הכל עובדים אצלנו כרגע כ-50 אנשים. חלק מהם עובדים איתי כבר המון זמן, ואני מאוד אוהבת את הקשרים האישיים שנוצרו בינינו".
בעיצובים שלך את שמה דגש על פונקציונליות למשתמש, על נראות ושפה עיצובית, וגם על הפוטנציאל המסחרי. מה ממוקם הכי גבוה בסדר העדיפויות?
"טוב, הפונקציונליות זו התכונה הכי בסיסית, אי אפשר לוותר עליה. בסופו של דבר מנורה חייבת להאיר טוב וכיסא חייב להיות נוח. אבל אני מתעניינת מאוד גם בפונקציה הרגשית. זה כמו שיש לך סט כוסות מפורצלן, שהוא חומר עדין ולא עמיד, ואחרי שעברת דירה שלוש פעמים נשארה רק כוס אחת כי השאר נשברו, ואת עדיין שומרת עליה ואוהבת אותה. מדי פעם יש לנו פריטים שגורמים לנו לאהוב אותם ולהגן עליהם. יש ספה שלא אכפת לנו כשהיא נהרסת, ויש ספה שגם אחרי שהיא נהרסת נרפד אותה מחדש ולא נחליף אותה, ובעוד כמה שנים הבת אולי תרצה אותה. הקונספט של וינטג' מאוד מעניין בעיני. יש פריטים שאחרי מחזור חיים אחד זוכים במחזור חיים נוסף ולפעמים אפילו במחזור חיים שלישי. היום כשאני מעצבת רהיט אני חושבת על העתיד הרחוק שלו, על האפשרויות שיהיו לאנשים של העתיד לרפא ולשחזר אותו. אבל זה לא אומר שאני מייצרת הכל מפלדה".
מה מנחה אותך כשאת ניגשת לעיצוב חדש?
"לכל פרויקט יש את ההשראות שלו, ובצד זה יש אותי, שחלק מהעבודה שלי הוא לדון עם התעשייה בתכנים שמעניינים אותי. החברה שלנו מאפשרת היום הרבה סוגים של גירויים ודיאלוגים, וגם האידיאל האפונתי היום מגוון, לכן אין לי בעיה לשלב סוגים שונים של קווים וחומרים ועדיין לשמור על האמינות שלי כמעצבת, כי ההשראות שונות והשימושים שונים ואני מתקדמת קדימה".
"במקרה הזה", פטרישיה מביטה סביב, "יש לנו את העיר מול העיניים, העיר הלבנה, ואת הים. הפנטהאוס ממוקם באמצע העיר, כשאתה נמצא למעלה אתה בבית, כשאתה יורד למטה אתה בעיר. ההשראות פה רבות".
דיאלוג עם החוץ
אמרת שבעיצובים שלך את מנסה לייצר תגובה רגשית אצל המשתמש. מהם התחושות והרגשות שתנסי ליצור בפנטהאוז?
"כמו שאמרתי, אני לא שואפת לייצר וואו ראשוני, אלא הרמוניה ורגש מתמשך. אני רוצה שהדירה תמשיך למלא את האדם גם שהוא יצא ממנה, שהיא תנסך בו שלווה ובטחון והוא ירצה לשמור עליה ולטפל בה".
כבר עבדת בלוקיישנים מרתקים בעולם. שמחת להיקרא לישראל?
"אתמול אכלנו בבית של אחד השותפים מהקבוצה, זה היה מפגש קליל וחברי ואני הכי נהנית מהדברים האלה. יש פה משהו מאוד חי והאנשים פה קלילים, אם אין צורך להתלבש בצורה רשמית הם לא עושים את זה, יש פה מעט מאד יומרנות ואני מתחברת לזה. הייתי בישראל כבר פעמיים, בפעם הקודמת החלטנו לנסוע לטייל במדבר ונהנינו מאוד".
ואלברטו, בן זוגה ושותפה לעסק, מוסיף, "אנחנו מטיילים הרבה בעולם. שמנו לב שדווקא במקומות שנמצאים כביכול מחוץ לסצנה, למשל קנדה ואוסטרליה ובמובן הזה גם ישראל, מתעורר שיח הרבה יותר פעיל בכל התחומים. דווקא בגלל שהם לא במרכז, הם שואבים את האינפורמציה וההשראות שלהם מכמה מרכזים שונים במקביל, וכך נוצר גיוון רעיוני".
פטרישיה מסכימה ומציינת, "במקומות האלה יש גם הרבה יותר נשים שעובדות בתעשיית התרבות, ואני אומרת להן, אתן אפילו לא יודעות כמה זה חריג".
תודה רבה שהקדשת לי מזמנך. מה אוכל לאחל לך לעתיד?
"רק אהבה ובריאות. אלה הדברים היחידים שבאמת חשובים. לפעמים אנחנו מאבדים פרספקטיבה ולוקחים קשה דברים לא חשובים. אני אומרת גם לבנות שלי – אהבה ובריאות, זה הכל".
