תולה כביסה בעירום. בקרוב אצלכם בשכונה
תולה כביסה בעירום. בקרוב אצלכם בשכונה
קולות רמים של שיפוצים שאינם שיפוציי, הפריעו את שנתי בבוקר שישי האחרון, ושוב סבלנותי ואהבת האדם שלי עמדו למבחן. הציון: בלתי מספיק. טרטורי הקידוח, ומכות הפטיש שפילחו את קירות הדירה בבניין ממולי, אינם שונים מן הסתם במאומה מהרעשים העולים משיפוץ הדירה הפרטית שלי, וכמוני, גם שכניי העתידיים, לא סבורים שמדובר בציוץ ציפורים, אבל שישי בתשע בבוקר זה לא זמן טוב לגלות אמפטיה לשיפוצי הזולת. זה זמן טוב לישון. לשווא ניסיתי לכסות את ראשי בכרית בניסיון להשיג לי עוד כמה דקות יקרות של נמנום (או לחילופין לגרום לעצמי לחנק ולנמנם לנצח) – אך שאון השיפוצים, מי כמוני יודע, חודר גם את כלי המיטה החזקים והאיכותיים ביותר.

בבניין שממול דירתי הנוכחית, זו שבה אני גר עד שאסיים לשפץ את החדשה, החלו לשפץ דירה אחרת. הסימטריה המופלאה הזו של החיים היא משהו שלקח לי בערך שבע דקות להתפעל ממנו, לפני שזה הפך למטרד. איזו צביעות מצידי. אדם אחר היה מחייך בהבנה, לוחץ את ידם של השכנים החדשים, ומאחל שיפוץ קל ומוצלח. אני לבשתי את הפרצוף החמוץ ביותר שהיה לי בארסנל, פתחתי את החלון הגדול בסלון וחיכיתי שבעלי הבית ממול יבואו לראות אותו.

ואז היא הגיעה, הבעלים. סיירה בדירה עם האדריכל שלה. ראיתי הכל מבעד לחורים האדירים בקיר הבניין שהיו פעם החלונות. האדריכל ניסה להסביר לה על השלבים השונים בשיפוץ, מתי יותקן החשמל ומתי תור האינסטלציה, והיא הלכה בעקבותיו והביטה לצדדים, ולבסוף נעמדה בחלל הגדול ואמרה לאדריכל בטון מלא חשיבות, ובקול צורמני מאוד: "פה אני רוצה את הראוטר".

אמירה לעניין.

בול בזמן.

מיד אחרי שישברו את כל הקירות, יחברו לך ראוטר, טיפשה. שתוכלי לגלוש לפורום הסתומים הישראלי ולחלוק שם את צער שיפוצייך.

הנה, מיד סלים ועזיז מניחים את השפכטל ומבררים את כתובת האיי.פי של הגברת.

ויותר מזה אגב, היא לא אמרה. הפועלים שבו להרעיש והיא ודאי הלכה הביתה בתחושה שכל צרכיה ימולאו. מאחל לה שיתגשמו חלומותיה ותעבור לגור בבית מכוער וריק, בלי צבע על הקיר, בלי ריצוף ובלי פרופילים, ובמרכזו קודש הקודשים - הראוטר שלה.

­­­­

ג'ימי, השכן והגיטרה המנסרת

. ג׳ימי המדריקס. השראה בלתי נסבלת
ג׳ימי המדריקס. השראה בלתי נסבלת
זה לא הוגן להשמיץ אותה כך. לא יפה מצדי. אני קצת שונא אותה שלא באשמתה כיוון שכאשר קנתה את הדירה, נאלץ להתפנות ממנה השכן החתיך שנהג לתלות כביסה בעירום. שעה שאני אסיר בדירתי הנוכחית, ומחכה כבר שאוכל לעבור לחדשה, היוו הוא והרגלי הכביסה המשונים שלו, נחמה יקרה עבורי. עכשיו הוא הלך – כדי שיהיה מקום לראוטר כמובן – ואני נשארתי עם השכן שגר מתחתיו, נגן גיטרה בתחילת דרכו שאינני צופה לו עתיד מבטיח. כל שעות היום הוא מאמן את אצבעותיו המגושמות על המיתרים, ומנסה לנגן את אותו השיר של ג'ימי הנדריקס, בתקווה שיום אחד יצליח בכוח הרצון וההתמדה לנפץ את תקרת כשרונו המיקרוסקופי.

אלוהים אדירים, עשה שהיום הוא לא ילווה עצמו בשירה תוך כדי אימון. אני כועס על עצמי בשעה שאני תופס שאני שוב מאחל לו שייחנק מהקיא שלו, בהשראת אלילו הבלתי נשכח, אבל הרעש פשוט איום. ועכשיו, כשהוא לא מלווה בחיזיון המעודד של זרועות שריריות ועירומות שתולות מכנסיים לייבוש – זה עוד יותר נורא. תלו אותי לייבוש.

לאן נעלם אותו שכן מסעיר? יום אחד פשוט התנדף. אני מניח שהיה זה עוניו הנורא שגרם לו לעזוב לשכונה זולה יותר. המסכן לא יכול היה להרשות לעצמו מערכת לבוש נוספת, ולפיכך נאלץ להתפשט כליל בכל פעם שכיבס - איך יוכל להרשות לעצמו לשלם שכר דירה? יותר מפעם אחת רחמיי נכמרו עליו ושקלתי לזרוק לו זוג תחתונים רזרבי מבעד לחלון, אך חששתי שהנדריקס הצעיר מתחתיו יפרש זאת בטעות כמחוות הערצה רוקנרולית לנגינתו הבינונית.

­­­­­

החיים הם בית ספר אחד גדול

ילדים משחקים בחצר. ותוך כדי מורידים את ערך הדירות
ילדים משחקים בחצר. ותוך כדי מורידים את ערך הדירות
ובכן, לא עוד. העירום איננו. ואת הנגינה מכסה רוב הזמן רעש כבד של עבודות בנייה, ואני מקטר בלי הפסקה. שיפוצי השכנים חושפים צד מאוד מכוער באישיותי. זה דומה למשפט שנהגה לומר לנו אימי כשהיינו ילדים מעצבנים ורעים: "הלוואי ויום אחד הילדים שלכם יעשו לכם את אותו הדבר".

הן רק השבוע הגעתי לבחון את ההתקדמות בדירה המשתפצת שלי, ופגשתי במדרגות את מי שגרה בדירה הצמודה, והיא הייתה כל כך נחמדה, שלרגע חשבתי שאני טועה, ולא היא האחת שבשבוע שעבר הפועלים שלי קדחו לה לתוך הסלון.

"זאת אני", היא אישרה, והחיוך לא נמחק מפניה.

"אני ממש מצטער", אמרתי לה, "על הקידוח שנכנס לך לתוך הבית, ועל הרעש הבלתי פוסק, ועל הלכלוך הנורא. אני מבטיח שהקבלן שלי יבוא מחר לתקן את כל הבלאגן".

"אני יודעת", היא ענתה, "דיברתי איתו והוא מאוד נחמד".

"גם את. רק אני לא כל כך".

"אגב", היא עצרה ואמרה, "אתה יודע שתכף מתחילים לבנות פה ממול, נכון?".

"לא".

"ברור. בית ספר יסודי. בדיוק הבוקר צבעו חצי מהמדרכות באדום-לבן כדי לפנות מקום למשאיות. בשבוע הבא מתחילים להרים את הקרקע. זה בטח יקח שנה שנתיים".

"זה נורא", הזדעקתי, "אני לא יכול לחיות שנתיים עכשיו מול אתר בנייה!".

"עדיף ככה", התעקשה להישאר האופטימית הנצחית, "כשזה יסתיים יהיה פה רעש נוראי של ילדים וצעקות וכדרורים על המגרש".

החיים אכן סימטריים. את הרעש אני גורר עמי לאן שלא אלך. הצטרפתי לקבוצת הפייסבוק שמנסה למנוע את הקמת בית הספר, ומאז נשלחים אליי עשרות לינקים לכתבות מדכדכות על הצניחה בערך הדירות אשר משקיפות למוסד חינוכי. ובשכונה אחרת, מחוספסת יותר וזולה, נפתח עכשיו חלון רעוע, וגבר נאה תולה כבסים לבנים לייבוש. ניחוח טוב של מרכך עובר בחצרות.

"הוא עירום?", תוהה השכנה שלו ממול, "לא יכול להיות".

תתפלאי. הכל יכול להיות.

בטור הקודם: מה משותף לי ולנסיכה קייט
לכל הטורים של אביעד

למייל של אביעד