רק בבקשה בבקשה אלוהי האינטרנט, אני מתחנן, עשה שהצימוד "יאנה וקותי" שאצבעותי הפזיזות הקלידו בשורה הקודמת, לא יסומן בכחול ללינק, ויהווה את האות עבור קוראיי כולם לפרוש לתגית של שמותיהם, ובכך לנטוש את עולמי האפרורי שכולו ריצוף וטיח, לטובת עדכונים זוהרים על צבע שיערה, תוכניתו היומית וסיפור אהבתם הבלתי אפשרי.
היי דרומה
גם לי יש סיפור אהבה בלתי אפשרי. עם שולחן צד מטולמנ'ס. אני רוצה אותו, ככה, כמו שהוא, לא מבקש ממנו שישתנה, והוא רוצה ממני 6,000 שקלים בתמורה, שהם בסך הכל 6,000 שקלים יותר ממה שיש לי להוציא עליו. לא חשוב. הרומן הזה התרסק. השארתי את שבריו מאחורי, ונסעתי ליומיים לאילת. שם, היו בטוחים, אין שום פיסת ריהוט יפה ומתעתעת שתגנוב את לבי.
כאן המקום להודות לטוקבקיסט, אשר כתב: "די כבר! חפרת עם הדירה המשעממת שלך. אין לך איזשהו עניין אחר בחיים?".
ועל כך עליי לענות לו בלי שמץ של ציניות - לא. אין לי.
כדור הארץ כמו שינה מהלכו, ועכשיו סובב העולם סביב השיפוץ שלי. זהו מרכז הקיום, סוד החיים, ההסבר הקוסמי לכל ההוריקנים ומערכות הבחירות. כולם רק רפלקציה של ביתי ההולך ונבנה, וידו של החשמלאי שמתקין אצלי חוטי משיכה, מושכת ומטלטלת את היקום כולו כמו מריונטה. אם היה אבחון קליני לתופעה שאני סובל ממנה, היה ודאי ניתן לה השם שיפוצנטריות. אני שיפוצנטרי. זו מחלה. לפיכך, זו בהחלט לא אשמתי שאני בלתי נסבל.
אילת תיטיב עמי, חשבתי, והתעלמתי מהאוקסימורון הבסיסי הגלום במשפט. לא זוכר שהיטיבה עמי בעבר. אני תמיד ניצב מולה המום מהכיעור, ותוהה כמה עולה כאן דירה כמו שלי (אם כי זו תהייה שיש לי בנוגע לכל עיר שאיננה עירי). מה גם שהוזמנתי לאילת התוססת לרגל כנס העיתונות השנתי, מוסד המצוי בשפל גדול יותר מהעיתונות עצמה, ועוד כדי להשתתף בפאנל בנושא רדיו, תחת הכותרת "שפת שידור או שפת ביבים?". בחיי. זה היה שמו של הפאנל. שפת שידור או שפת ביבים? שאלה ששום אדם עם מעט כבוד עצמי לא צריך להסכים לענות עליה. לו היה מוקדש הפאנל לביבים פר אקסלנס ודאי היה לי יותר מה לתרום, שכן תחום האינסטלציה דווקא מאוד מושך אותי כרגע, אינטרפוצים וכדומה, אך כשזה מגיע לביבים מטאפוריים יש לי הרבה פחות מה להגיד.
רוב הדיון אפוא שמרתי על אותה הבעה טיפשית ושתקנית, ובינתיים הפלגתי בדמיוני אל שרטוטי החלונות בבית שנשלחו אליי ערב קודם, וראיתי אותי מצמיד את אפי לחלונות הבלגיים בשבת גשומה אחת, מתגעגע למשהו או למישהו, וכמובן מתפעל מכמה שהם אטומים.
"אז תגיד לי אתה", פונה אליי מנחה הפאנל ומשיבני באחת מבלגיה לאולם הכנסים של הרודס אילת, "כשאתה משדר ברדיו, אתה סבור שיש לך תפקיד לחנך?".
לחנך? מה אני מחנך? ומי סבור בטעות שאני מחנך מישהו? אולי המתקין של החלונות בעצם. בהצעת המחיר ששלח, הוסיף 4,000 שקל בערך עבור רשתות נגד יתושים. בכלל לא ידעתי שיש רשתות נגד יתושים ו/או שיש אנשים שרוצים שיוסיפו להן אותם, כי 4,000 שקל על רשת לעומת 22 על סנו די זה נשמע כמו עסקה הוגנת.
"זו טעות", הסביר לי האדריכל, "זה בדרך כלל משהו שמציעים למשפחות. ההורים מודאגים מכך שהילדים שלהם יעקצו".
טוב נו, זו באמת לא בעיה שלי. שתקן ובזבזן ושיפוצנטרי – ישנה אפשרות בת קיימא שהחלונות האלה יהיו משפחתי היחידה.
דלתות מסתובבות
אפשר לומר, אם כן, שכשלתי בניסיוני לקחת חופשה ממחשבות על השיפוץ שלי, וכי הנסיעה לאילת הייתה מיותרת. לכן כל כך שמחתי שברגע בו נגעו גלגלי המטוס הרעוע באדמת שדה דב הקדושה, והפעלתי את הטלפון הנייד, מיד עלתה הודעת טקסט מהאדריכל שלי ששאל: "תהיה פנוי לפגישת דלתות בשיש?".
"למה אתה מתכוון?", השבתי לו נרגש, כי לא הבנתי האם התפלקה לו פנימה יו"ד מיותרת, ורוצה לפגוש אותי כבר בשש, או שמא החליף בטעות בין בי"ת למ"ם וביקש לשאול מתי אהיה פנוי לפגישת דלתות משיש. דלתות משיש! איזה רעיון מבריק. וכלכלי בעיקר. רק עוד תוספת זעירה במחיר, באמת משהו קטן, דירה וחצי באילת, לא יותר.
"התכוונתי בשישי", הוא ענה לאכזבתי, "שאלתי האם תהיה פנוי לפגישת דלתות בשישי?". למרבה ההפתעה אהיה פנוי לגמרי. במה אמלא את הזמן שנותר לי עד אז, זו שאלה אחרת.
אז עכשיו, בזמן שאתם קוראים שורות אלה, מנסחים את הטוקבק הזדוני הבא, סביר להניח שאני יושב בפגישה מרובת משתתפים כדי לדון בנושא המעניין ביותר עלי האדמות נכון לשבוע זה – דלתות. המתקין ודאי מבקש לדעת האם אני רוצה מעצורים לדלתות. "זה אמנם לא הדבר הכי אסתטי בעולם, אבל אוי ואבוי אם הדלת הזו תיטרק על איזה ילד".
"זו שאלה", הוא ממשיך ואומר, "מה יותר חשוב לך, שיהיה יפה או שיהיה פרקטי?".
ואני מחייך ועונה לו בביטחון, ובשפת הביבים שלי ממש כמו ברדיו: "שום פרקטי. עזוב אותך מפרקטי. רק שהכל יהיה כבר מאוד מאוד יפה".
בטור הקודם: למה שמדינת ישראל תירש את הדירה שלי?
לכל הטורים במדור "התיקונים"