פרשת חקת: צריך לקרות נס כדי שיהיה פה יותר טוב?

מדוע בני אדם זקוקים לניסים? והאם אנחנו מחכים לנס, או פועלים לשיפור מצבנו בכוחות עצמנו? האם בכלל יש סתירה בין השניים?

בפרשת חוקת מופיעים כמה וכמה ניסים, שמבצע משה בהוראתו ובהנחייתו של אלוהים. הראשון מביניהם הוא המפורסם מכולם. כאשר בני ישראל מתלוננים בפני משה על שהוציא אותם ממצרים לטובת נדודים במדבר הצחיח, הוא מכה בסלע וממנו בוקעים מי שתייה שמרגיעים את טענות העם.

״וַיָּרֶב הָעָם, עִם-מֹשֶׁה; וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר, וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי ה׳. וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת-קְהַל ה׳, אֶל-הַמִּדְבָּר הַזֶּה, לָמוּת שָׁם, אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ. וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ, מִמִּצְרַיִם, לְהָבִיא אֹתָנוּ, אֶל-הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה: לֹא מְקוֹם זֶרַע, וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן, וּמַיִם אַיִן, לִשְׁתּוֹת ... וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת-יָדוֹ, וַיַּךְ אֶת-הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם; וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים, וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם״ (במדבר כ׳ 3-5, 11).

בפעם השניה שמתלונן העם בפני משה, אלוהים כבר פחות סבלן לטענותיהם. ״וַיְדַבֵּר הָעָם, בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה, לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם, לָמוּת בַּמִּדְבָּר: כִּי אֵין לֶחֶם, וְאֵין מַיִם, וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה, בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל״, הם שוטחים בפני מנהיגם (שם, כ״א, 5). בתגובה שולח עליהם את ״הנחשים השורפים״, והם עושים שמות בעם, ״וַיָּמָת עַם-רָב, מִיִּשְׂרָאֵל״ (שם, 6).

שליחת הנחשים השורפים הוא נס כשלעצמו, שהרי נס הוא בהגדרתו חריגה מחוקי הטבע ומיכולותיו הסדירות, וגם קללה היא סוג של נס. אבל אלוהים ממהר לחוס על העם וממציא למשה נס נוסף, מעין נוגדן לקללה הראשונית: ״וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל-מֹשֶׁה, עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף, וְשִׂים אֹתוֹ, עַל-נֵס; וְהָיָה, כָּל-הַנָּשׁוּךְ, וְרָאָה אֹתוֹ, וָחָי. וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה נְחַשׁ נְחֹשֶׁת, וַיְשִׂמֵהוּ עַל-הַנֵּס; וְהָיָה, אִם-נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת-אִישׁ - וְהִבִּיט אֶל-נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת, וָחָי״ (שם, 8-9).

נס, כפי שאמרנו, הוא חריגה מחוקי הטבע. הוא משהו שלא סביר שיקרה במערכת ההסתברויות הרגילה, ולכן הוא מוגדר ״נס״ מיד כשהוא מתרחש. בשפה היומיומית שלנו, נס יכול להיות גם משהו שסיכוייו לצלוח קטנים במיוחד, כמו החלמה ממחלה קשה ונדירה, או זכייה בפרס שווה בהגרלה המונית.

המטריאליסטים, המדענים והציניקנים יאמרו שאין דבר כזה ניסים. הם לא מחדשים בכך, שכן היה זה ברוך שפינוזה כבר ב-1670, שהיה הראשון לטעון שניסים אינם מן האפשר, ושלכל ״נס״ לכאורה יש הסבר מדעי. ״ולפיכך״, כך כותב שפינוזה במאמרו ׳על הניסים׳, ״מכנה המון העם את המעשים שאינם רגילים של הטבע בשם ניסים או מעשי אלוהים. והם מתעלמים מן הסיבות הטבעיות של הדברים... אין לך דבר שסכלות ההמון לא תבוא ותיטול לעצמה, משום שאין לה כל מושג נכון על אלוהים ועל הטבע״.

נחש הנחושת. סמל הרפואה עד היום | צילום: Calysta Images, GettyImages IL

אז למה בכל זאת רבים מאיתנו מאמינים בניסים?

התשובה הפשוטה היא שאנשים מאמינים בניסים כדי להאמין במשהו גדול מהם ומיכולותיהם. או אולי, כדי להאמין שיש דברים שהם בכל זאת מן האפשר, למרות שהם נדמים לנו כבלתי אפשריים. ואולי ישנם דברים אפשריים למרות שאנחנו לא מסוגלים לדמיין אותם.

המסורת היהודית החילונית מתנגדת לצורת מחשבה שכזו. המסר שלה אלינו: אין שום דבר שהוא גדול מן האדם ומיכולותיו. או במילותיו של ביאליק: ״מלמעלה עד למטה, רק אני, אני ואתה״.

בניגוד למה שעשוי להשתמע, זהו לא מסר מקטין ומשפיל עבור האדם, אלא להיפך. זהו מסר שאומר לנו שאל לנו להמתין ולחכות לנס, אלא לפעול בעצמנו. לא כי הנס לא יגיע – אלא כי אנחנו מספיק חכמים, חזקים, ומסוגלים, גברים ונשים גם יחד, להניע את גלגלי ההיסטוריה בעצמנו. ״כי עוד אאמין גם באדם, גם ברוחו – רוח עז״, כתב טשרניחובסקי בשירו המפורסם ׳אני מאמין׳. זהו בדיוק הנרטיב היהודי החילוני – נס לא קרה לנו, פח שמן לא מצאנו – בסלע חצבנו עד דם, ויהי אור.

ואמנם, לפעמים אנחנו רוצים להאמין בניסים. המציאות לפעמים כל כך קשה ומקובעת, שנדמה לנו שאנחנו זקוקים ליד אלוהית עוצמתית שתנענע את אמות הסיפין. לפעמים צריך איזשהו נס כדי להאמין בשינוי. כדי להאמין שבקיץ הקרוב לא תהיה מלחמה, ואם לא בקיץ הקרוב אז בזה שאחריו. לפעמים נדמה שצריך לקרות פה נס כדי שהפערים החברתיים יוכלו להצטמצם. על אחת כמה וכמה צריך נס בשביל שנאמין שמדינת ישראל יכולה להתקיים גם במצב של שלום, ולא רק במצב תמידי של מלחמה.

אבל המסורת החילונית שלנו, מספרת לנו סיפור אחר. עלינו לקום – ולעשות. זהו אותו מסר שהיא להקמתה של מדינת ישראל ולשלילת ״שלוש השבועות״ שמנעו מיהודים חרדים ברחבי אירופה לעלות לארץ ישראל. וזהו אותו מסר של שלילת הנס, שעשוי להביא לתיקון פעיל של החברה הישראלית.

גם בפרשה שלנו בני ישראל לא רק מחכים לנס, אלא נוקטים יוזמה. הם שולחים שליחים למלך אדום ולסיחן מלך האמורי, על מנת לשכנע אותם להעניק להם מעבר בטוח. הם מבטיחים לא לאכול מהכרמים ולא לשתות מהבארות, אלא רק לעבור בארצם של אותם עמים זרים. משסירבו להם המלכים הללו, עשו מעשה ופעלו בעצמם – ולא חיכו לנס האלוהי.

למעשה, הפרשה שלנו מציגה את המתח המצוי עמוק בתוך התרבות היהודית: האם לחכות לנס, או לפעול בעצמנו. נשאלת השאלה - באיזה צד של המחלוקת הזו נרצה להיות? זה תלוי בכל אחד ואחת מאיתנו. לי לפחות נדמה, שהיהדות הציונית נותנת תשובה ברורה לשאלה זו. אפשר להאמין בניסים – אבל אסור לחכות שהם יעשו בשבילנו את העבודה.

הכותב הוא מורה לפילוסופיה יהודית בישיבה החילונית של בינ״ה בתל אביב, וחוקר חילוניות יהודית.