פורשים הביתה: איך מתמודדים כשהבעל משתחרר משירות קבע ממושך?

אל"מ במיל' שוקי רינסקי (55) מנווה דניאל שירת 52 שנה בצה"ל. השירות שלו היה הכי קרבי שיש: הוא פיקד על סיירת צנחנים ובהמשך היה סגן מפקד אוגדת עזה. כשפינקי זוארץ ז"ל נפצע, פיקד שוקי על החטיבה הדרומית ברצועה, בשנתיים האינטנסיביות שלפני ההתנתקות. תמי (35), אשתו, וששת ילדיהם, בקושי ראו אותו בבית, וכשהיה מגיע ליום הולדת בגן הייתה זו מסיבה אמיתית.

בנם של שוקי ותמי בשירות סדיר כיום. תמי מעידה כי היא ישנה פחות טוב מאשר כששוקי היה בצבא. "עם שוקי פחות דאגתי כי זה היה לפני עידן הפלאפונים, ולא הייתי יודעת כל הזמן איפה הוא. פעם הוא חזר כולו מלא חבורות מאבן שחטף כמה ימים לפני כן, והוא אפילו לא אמר לי כשזה קרה. אין גם זמן לדאוג לו כשיש שישה ילדים בבית".

שוקי רינסקי ובנו בעת שירותם הצבאי | צילום: יחסי ציבור, מגזין נשים

במהלך שירותו של שוקי, העדיפה תמי, שלמדה מחשבים, לעבוד בהדרכה ולא בתכנות. "רוב הזמן גידלתי את הילדים. תכנות גוזל יותר שעות, ולא הייתי פנויה לקחת משהו מחייב. לא היה מי שיחליף אותי אם יש לדוגמה ילד חולה".

הרגשת שאת מוותרת?
"כן, ללא ספק, ועשיתי את זה בשמחה כי זה מה ששוקי רצה לעשות. מאוד הערכתי את מה שהוא עשה".

שנות השירות האחרונות של שוקי היו קשות במיוחד. 05 אירועי פח"ע ביום מנעו ממנו להזמין את המשפחה לשבתות בבסיס, והוא הגיע הביתה לעיתים רחוקות. בדרך כלל עושים קצינים קרביים תפקיד מטה אחד לפני השחרור, בכדי שהמעבר לאזרחות יהיה הדרגתי, אך שוקי פרש מיד לאחר התפקיד המאתגר. "אין לך שום הכנה אמיתית לאזרחות", הוא אומר בדיעבד. "יש רק הכנות רגילות, טכניות – איך מתלבשים, מה אומרים בריאיון עבודה, איך מתנהלים כלכלית; אבל כשפרשתי לא היה דגש על 'חבר'ה, אתם כבר לא בצבא', כלומר – איך ארגון אזרחי מתנהג".

"זה כאילו להתחתן שוב". משפחת רינסקי | צילום: יחסי ציבור, מגזין נשים

"פתאום יש לך בעל בבית, ויש איתו כביסה, ופתאום מישהו מתערב בכמה אני קונה וכמה אני מחממת את הבית וכמה הילדים רואים טלוויזיה. אני אוהבת שהבן הקטן שלי מתכרבל איתי במיטה ופתאום מגיע שוקי ואומר 'לא'. פתאום גם לו יש רצונות. נכון, הוא בעלי, אבל זה הבית שלי", אומרת תמי בחיוך. "עד עכשיו הוא לא היה מעורב ביומיום ועכשיו הוא המון בבית. זה כאילו להתחתן שוב. דאגתי שאם הוא לא ימצא עבודה הוא יסתובב לי כל היום בבית. הייתי מתה".

הפניה לטיפול

לפרישה פנים רבות, וסיפורים משמחים על תא משפחתי שהתאחה מלווים בסיפורים על פירוק משפחות וקשיי הסתגלות למערכת האזרחית. אותו פורש שהמשיך ללבוש כל בוקר מדים ולרדת לתחנת האיסוף הוא לא בהכרח גיבור של אגדה אורבנית.

"פרישה היא סיפור זוגי, לא בודד", אומרת סא"ל לימור בן דוד, ראש מינהל פרישה בצה"ל. "זהו תהליך מורכב ומאתגר, בטח כשהוא קורה באמצע החיים". אחרי הפרישה, אומרת בן דוד, הופך האדם מאיש עסוק מאוד, שלעיתים מגיע הביתה אחת לכמה שבועות, למישהו עם הרבה שעות פנאי. "בדרך כלל יש ציפייה מצד המשפחה שהוא יהיה שותף יותר בתהליכים בתוך המשפחה, בזוגיות, בבית. יכולים להיות לכך היבטים מורכבים, לאו דווקא לטובה. אנו יוצאים מנקודת הנחה שזו סיטואציה חדשה, ומתבססים על סיפורים של פורשים מהעבר שמשתפים אותנו בקשיים שחוו".
צה”ל מלווה את מי שפורשים לאחר שבע שנים ומעלה של שירות קבע ומקיים ימי עיון בנושא. “בחלק מהימים האלה אנחנו מאפשרים להביא את בן או בת הזוג כי אנחנו מבינים שזה תהליך משותף”, אומרת בן דוד. “אם אנחנו מזהים אצל הפורש שיש בעיה זוגית עם התהליך, אנחנו גם מפנים אותו למכון הקבע לטיפול זוגי”.

“אם מערכת היחסים הייתה ממילא לא מי־יודע־מה והצבא היה פתח מילוט, הפרישה בהחלט יכולה להביא לגירושין”, אומרת פנינה מילוא, מאמנת לזוגיות במצבי מעבר, בעלת תואר שני בעבודה סוציאלית, המטפלת רבות במשפחות פורשים. “אבל אם יש רצון לתקן ולהתמודד – יש סיכוי. צריך לעשות חוזה נישואים חדש. כל אחד מבני הזוג השתנה מאוד בשנים האלה והוא לא אותו אדם שהיה בחתונה. עכשיו צריך לראות איך כל אחד רואה את הנישואים, מה כל אחד מצפה מהשני ומעצמו, ואיזה מרחב הוא נותן לבן או בת הזוג”.

בטיפול במצבי משבר בעקבות פרישה, נוקטת מילוא, שכתבה ספר בשם “המדריך לזוגיות מוצלחת בפרישה ובשינויים בחיים” (הוצאת מדיה 01), בראייה מערכתית. היא תופסת את התא המשפחתי כמערכת העוברת שינוי, שכל אחד מחלקיה צריך להתכוונן מחדש. “האישה צריכה להבין שהבעל עובר משבר והיא צריכה להיאזר בסבלנות. כשיש הבנה והכלה – זה יכול להסתדר נהדר. צריך להבין שזה תהליך נורמלי. כמו שנולד אח קטן למשפחה, אז הבן הגדול רוצה שהוא יחזור לבטן. כל שינוי דורש זמן הסתגלות. כשמבינים את זה – לא כועסים. כל אחד מוצא בסופו של דבר את מקומו”.

"אם מערכת היחסים הייתה ממילא לא מי-יודע-מה והצבא היה פתח מילוט, הפרישה בהחלט יכולה להביא לגירושין, אבל אם יש רצון לתקן ולהתמודד - יש סיכוי". פנינה מילוא | צילום: דני כתרי, מגזין נשים

סוויץ' בראש

נשות קבע רבות מקדישות את שנות השירות של הבעל למשפחה, ומצפות לכך שעם השחרור של בן הזוג יגיע תורן לפתח קריירה. בסרט המוקרן באחד מימי העיון מתנהל דו שיח בין השחקן לשחקנית. היא אומרת לו שהיא תמיד רצתה ללמוד אמנות ועכשיו זה הזמן שלה. "אני חושבת שזה נכון", אומרת בן דוד. "שזה יכול להיות הזמן של בנות או בני הזוג של הפורשים. בעידן של היום, אנחנו יכולים לפתח קריירה שנייה ואפילו לצאת ללמוד בגיל 04".

דבר דומה קרה אצל הרינסקים. "הלכתי ללמוד להיות קונדיטורית, פרגנתי לעצמי קורס יקר", מספרת תמי. "פתאום יש שותף בבית, שבא לימי הולדת, לאסֵפות הורים. היה אפשר סופסוף קצת לשחרר. זה קשה כל הזמן להיות בפוקוס. פתאום יש רוגע שזה לא הכול עלייך".

חלק מהקושי שכרוך בפרישה נוגע לכך שלא מדובר בעזיבה של עבודה רגילה, אלא פרישה משירות המדינה. אפילו פשיטת המדים עשויה לגרום לקושי נפשי אצל חלק מהפורשים. "המדים עצמם עושים משהו לאנשים", אומרת בן דוד. "הם מקנים להם תחושת גאווה והשתייכות. אבל מעבר לסממן, יש כאלה שרוצים להמשיך לתרום למדינה. יש לנו תוכנית שנקראת 'הטובים לחינוך' המאפשרת לפורשים לצאת ללימודי הוראה של שנה ולהפוך להיות מורים במערכת החינוך העל יסודית. בעיניי, זאת תרומה מאוד משמעותית, זה נטו שליחות, המשך ישיר של מה שהם עשו עד עכשיו".

מפקדים רבים מתגעגעים לימים בהם כל אמירה קטנה שלהם הובילה לביצוע מיָדי מצד כפופים להם. "אנחנו יודעים שזה קשה להרבה אנשים", מודה בן דוד. "אנחנו מסבירים להם שהם צריכים לעשות סוויץ' בראש. כבר אין ציות ופקודות עבור. אפילו השפה שונה. בצבא מדברים בראשי תיבות ושפה צבאית ובמערכת האזרחית צריך להחליף שפה ותרבות שיח. אנחנו מספקים לפורש ייעוץ תדמיתי אישי, העוסק גם בהתאמת ציפיות".

גם הסוגיה הכלכלית גורמת לא אחת לקשיים, בעיקר אצל חיילים קרביים. בעוד שאנשי מחשבים ממודיעין נחטפים בשוק האזרחי, דווקא אלו שהקריבו הכי הרבה נמצאים במקום האחרון במאבק על מקומות העבודה. "מה תעשה עם זה שאתה מח"ט?", שואל שוקי. "אין בזה שום דבר רלוונטי לאזרחות".

הוא בחר לקחת את תקופת ההסתגלות ברוגע. "עשיתי כל מיני דברים הזויים מבחינה תעסוקתית. אפשרתי לעצמי גם לעשות דברים ולא להצליח בהם". "אבל לא עשית שום דבר כיפי בשבילך", אומרת תמי. "לא נסעת להודו, נגיד".
במסגרת הפרישה לקח שוקי קורס ביזמות עסקית וכיום הוא מנהל חברה בתחום המזל"טים. "העצה שלי לפורשים היא שלא ינסו לשחזר את המעמד שהיה להם בצבא", אומר שוקי. "אם זה יבוא – מצוין. אבל אתם עלולים להתאכזב". למרות השינוי אין לו ספק: "סך הכול טוב לנו", הוא פוסק. "היה טוב ועוד יהיה טוב", מסכימה תמי בחיוך.

נשות האלכסון

אסף ודפי לוי גרים בעלי, הורים לשמונה. כבוגר מכינת בני דוד התגייס אסף לסיירת גולני ואף שירת כמ"פ. הוא השתחרר ולמד הנדסה, אך לבקשת הרב רונצקי חזר לצבא למספר חודשים כדי לסייע ב"מינהלת השילוב הראוי" שרק הוקמה. החודשים הספורים הפכו ל־51 שנה. אנחנו פוגשים את המשפחה בחופשת השחרור של אסף, כשהכול מתחיל להשתנות שוב.

"קצת מחרפן ששנינו בבוקר בבית". דפי ואסף לוי | צילום: גור דותן, מגזין נשים

"חשבנו שהילדים יחגגו כשאבא בבית. תמיד הם אמרו כמה הם רוצים את זה, ועכשיו הם אומרים, 'מה, אתה רק בבית? אז מה תעשה עכשיו?'", מספרת דפי, בת 04, מנחת קבוצות, מטפלת ויועצת אישית וזוגית.

בני הזוג רואים גם את הצדדים החיוביים שבשינוי. "רציתי ללמוד רפואה", אומר אסף. "אם זה חלום – אז צריך ללכת איתו, לא? כן, גם בגיל שלי. הרב אלי סדן שאל אותי מה אני מתכוון לעשות וסיפרתי לו. הוא נבהל ואמר לי שאני צריך ללכת למשטרה/שב"ס/שב"כ/מוסד. 'אתה צריך להשתלב במה שמשפיע על המדיניות של ישראל', הוא אמר. זה מאוד משפיע עליי. אני לא מבורר עד הסוף, השיחה הזאת טלטלה אותי".

משפחות קבע הן מראה נפוץ בעלי, והיישוב תומך בהן עם ועדה המיועדת לכך, ורכזת בשכר. בני נוער מהיישוב מתנדבים להגיע לבתי משפחות אלה, בהן הבעל לא נמצא בבית במשך השבוע, וגם לא בכל שבת. אבל גם כשמגיע השחרור המיוחל, לא תמיד יש הקלה. דפי מראה לי התכתבות בקבוצת הוואטסאפ של נשות הקבע ביישוב שבעבר קראו לה "נשות האלכסון", על שם צורת השינה שלהן. בקבוצה סיפרה מישהי שבעלה הגיע לשלב הפרישה, וחברותיה תמכו בה ועודדו אותה, כי זה שלב "המלווה ברגשות מעורבים", כפי שהגדירה זאת אחת מהחברות.

“פתאום יש שאלות חדשות: מה ללבוש? במה לעבוד? באיזה קופת חולים לבחור? עד עכשיו חיינו בסדר מסוים, היה מסלול, היו שעות, ועכשיו אין. קצת מחרפן ששנינו בבוקר בבית”, אומרת דפי.

"חשבנו שהילדים יחגגו כשאבא בבית. תמיד הם אמרו כמה הם רוצים את זה. ועכשיו הם אומרים:'מה, אתה רק בבית? אז מה תעשה עכשיו?'. משפחת לוי | צילום: גור דותן, מגזין נשים

בני הזוג השתתפו בימי העיון של הצבא. “חשבתי שמה שמדובר שם לא רלוונטי לי, כי אני כאילו מבין את האזרחות”, אומר אסף. “אבל עכשיו אני קולט. היה שם מישהו שדיבר על זה שאסור לשגע את הבית. הקצין מגיע אחרי 02 שנה ומתחיל להתערב, למה זה ככה ולמה זה ככה", הוא מוסיף בחיוך. "גם הילדים, מוזר להם שאני בבית”.

שמחה מטורפת

בעלה של אדוה (שם בדוי) שירת בתפקיד מסווג ופרש לאחרונה. "היו שנים קשות בהן היומיום שלנו לא כלל אותו בכלל", היא מספרת. "שנות האימהות הראשונות היו כאלו. הוא היה נפרד בבוקר יום ראשון מהילדים ולא רואה אותם עד חמישי בערב. זה היה קשה. כשגרנו בעיר הייתה בדידות גדולה. הייתי מעבירה ימים שלמים מבלי להחליף מילה עם אדם מבוגר". אדוה עברה עם משפחתה ליישוב קהילתי, אך גם שם היו קשיים. הילדים ראו את המשפחות של השכנים והרגישו את השוני, את החסר. אבל למרחק ולהיעדר גם יתרונות יחסיים. "לא ציפיתי אף פעם שהוא ישוב מוקדם", נזכרת אדוה. "לכן אם נגיד זה היה קורה היה אושר גדול, לא כמו אושר כשבעל חוזר כל יום מהעבודה בחמש. השמחה של הילדים שלי כששומעים את הצעדים של אבא מתקרבים לדלת היא שמחה מטורפת כזאת שאני מעולם לא זכיתי לה".

איך נראו חיי היומיום?
“הוא מעולם לא נכח בענייני היומיום כמו חיסונים, אסֵפות הורים, מסיבות סיום, הקפצות חוגים, ילד חולה, עוד ילד חולה, אימא חולה בזמן שהילד חולה. ובכל זאת הוא היה מאוד משמעותי. קבלת החלטות חשובות נעשתה תמיד יחד, פשוט התרגלתי לקבל את ההחלטות הלא חשובות לבד, ולנסות לספר לו על היומיום כדי שיהיה בתמונה על כל מה שקורה”.

נשמע לא קל.
"אלה חיים תובעניים בטירוף, זה לסחוב את המשא לבד יום אחרי יום ואף אחד לא שואל אותך אם אולי היום את צריכה עזרה, אולי צריך שאחזור מוקדם, אולי אני אשאר כשהילד חולה; אבל מצד שני גם בעבודות אחרות משפחות מסתדרות עם בעל שחוזר בשעות מאוד מאוחרות".

ואז הגיעה הפרישה המיוחלת – אולם למרות הקושי הגדול בשנים שקדמו לה, היא לוותה בחששות. "פחדתי מהיום שאחרי", מודה אדוה. "מה עושים איתו בבית פתאום. אני רגילה כל כך לנהל את החיים פחות או יותר בעצמי, מה אני עושה עם שותף? התהיות לגבי מה הוא יעשה אחרי שיפרוש התחילו להלחיץ אף הן. ובכלל, כל השנים שהוא היה בצבא ידעתי שזה אומר שאני בבית, קריירה אמיתית אני לא אפתח כי מישהו צריך להיות עם הילדים. אמרנו שאחרי שיפרוש יהיה תורי. אבל תורי לְמה? עברו כל כך הרבה שנים שאני כבר לא זוכרת מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה. בקיצור המון בלגן בראש, קצת יותר מדי בשבילנו. אז החלטנו לא להחליט. ארזנו את עצמנו ואת הילדים ודחינו בשנה וחצי את ההתמודדות".

אדוה ומשפחתה נסעו לטיול ארוך מסביב לעולם. הם גרים בקרוון נייד, הילדים לומדים באופן סדיר וביתי. "עכשיו, במציאות שלא דומה לשום דבר שאף אחד מאיתנו הכיר, אנחנו בונים מחדש את התא המשפחתי שלנו. הפחדים הגדולים שהיו לי התפוגגו. פתאום אנחנו שותפים לכל החלטה הכי קטנה. זה שינוי קיצוני וזאת הדרך היחידה שיכולתי לדמיין את זה, כי אם היינו נשארים בבית וצריכים פשוט להוסיף אותו למשוואה הקיימת אני לא בטוחה שהינו מצליחים. ככה, בטריטוריה שלא שייכת לאף אחד, כל הסדר העולמי המשפחתי שלנו מוגדר מחדש".