אני פוגשת את עידית שלו בביתה המוקף בחורש טבעי במושב גמזו, תוך כדי שהיא מסיימת בישולים אחרונים. בחצר רחבת הידיים נמצא בית המדרש שלה שבו כבר ממתינות לה התלמידות הקבועות. בצמוד לבית המדרש אני מבחינה בחוות סוסים מקסימה ובשני בתי עץ קטנים בהם מתגוררים ילדיה שבגרו. בתוך בית המדרש מסתתרת גם הקליניקה של שלו שבנוסף להיותה מורה לחשיבה הכרתית משמשת גם כמטפלת באמנות ופסיכותרפיסטית. עבורי האווירה הפסטורלית נראית כמו חלום, אבל בשביל שלו מדובר כנראה בשיקוף של מה שהיא מלמדת: חיים מתוך איזון, שלווה ושמחה.
שלו גדלה בדרום אפריקה כילדה ישראלית בסביבה של יהודים עשירים, בִּתם של שני מורים שהיו שליחים מטעם הסוכנות. “מדי פעם היינו חוזרים לארץ ושוב נוסעים”, היא מספרת. “הייתי קצת צוענייה, ילדה אאוטסיידרית שנלחמת על ההשתייכות החברתית שלה. הנקודה הזו של ההשתייכות ליוותה אותי הרבה שנים במסעות שלי בין חברות שונות”. הוריה אומנם היו מורים וה’למידה’ הייתה ערך משמעותי בביתם, אך לדבריה מעולם לא שיערה שאי פעם תגדיר את עצמה כמורה. “חלמתי להיות רקדנית, ואף עברתי את כל המבחנים של האקדמיה המלכותית לבלט של דרום אפריקה; אבל החיים כנראה הם לא מה שאתה מתכנן”.
הקצב של הנפש
לשלו ניצוץ תמידי בעיניים והיא מרבה לחייך. הידיים שלה עושות תנועות גדולות כדי להמחיש את מה שהיא אומרת. היא לובשת סריג כחול שמבליט את עיניה הבהירות ומטפחת גדולה מכסה את כל שערותיה. לא תמיד נראתה כך, במשך שנים רבות התלבשה אחרת.
שלו אומנם גדלה בסביבה דתית, אבל בגיל 15 החליטה למרוד בעולם ממנו הגיעה אחרי שנדחתה בקשה שלה להתקבל להדרכה בבני עקיבא. "לקחתי את זה מאוד קשה", היא נזכרת. "הרגשתי דחייה חברתית. אמרתי 'לא מדבשם ולא מעוקצם' ועזבתי את החברה הדתית. זה לא היה מרד במשפחה או בהורים שלי אלא מרד בחברה שאליה השתייכתי. באותה תקופה הכרתי את בעלי, שהיה קצין מודיעין בבקעת הירדן. הייתי בורחת מבית הספר, מחליפה בדרך את החצאית למכנסיים ונעלמת לשעות. אמיר היה שער הכניסה שלי לעולם החילוני ולחופש".
בגיל 19 היא נישאה ובגיל 22 כבר הייתה באמצע הלימודים האקדמיים, אימא לשני ילדים קטנים. אז פגשה את ימימה אביטל זצ"ל ב"מכון מעין" בהרצליה. "היו לה קבוצות קטנות של תלמידים, אבל יום אחד היה מוקדש לריפוי ואנשים היו מגיעים אליה מכל הארץ כדי שתרפא אותם", מספרת שלו. "כשימימה הייתה מלמדת היא הייתה יושבת בקומה אחרת מהתלמידים כדי שלא יראו את פניה, אבל ביום הריפוי היא ירדה למטה לקהל. היית צריך לשבת עם הגב שלך אליה כדי שלא תראה אותה והילדים הקטנים יכלו להסתובב".
שלו הגיעה לאביטל מתוך חיפוש אחר מזור לבנה, שסבל מאסתמה קשה. "ימימה התבוננה עליו בראייה הרוחנית המיוחדת שלה ואמרה לי 'אני לא ארפא את הילד, אלא את תבואי ללמוד אצלי. כאשר תעשי תיקון לעצמך, תראי שהוא ינשום טוב יותר'. מיד הסכמתי לעִסקה".
מי זו בעצם ימימה אביטל? מה היו עיקרי השיטה שלה?
“ימימה היא מורה רוחנית ששילבה בין קבלה, פסיכולוגיה וחסידות. למעשה היא פיתחה והמשיכה את מה שהחסידות התחילה לספר לנו – שעבודת השם היא לא רק ד’ אמות של הלכה. עבודת השם על פי החסידות היא בבית המדרש, באכילה, בשתייה, בזיווג, בזמן העבודה וכולי. מה שימימה הרחיבה זה שעבודת השם היא קודם כול בינך לבין עצמך ובינך לבין היקרים לך. זו תורה רוחנית של עבודת השם בתוך הבית. זה מאוד נשי, כי נשים מכוונות לעבודה בתוך יחסים, ומאוד מתאים לדור שלנו כי עוד לא היה דור מבולבל ומפורק בנושא הבית והזוגיות כמו הדור שלנו.
“ימימה לימדה לאזן בין הצורך לרַצות כל הזמן את הסביבה החיצונית שהיה שייך לאישה בעידן הקודם לבין הצורך שהוליד הפמיניזם – להיות קשובה ומרוכזת בעצמך. יש מקום לשילוב בין הסתכלות פנימה על הצרכים שלך לבין הרגישות החוצה לזולת ולסביבה”.
ואיך זה בא לידי ביטוי בחיים שלך?
“ברגע שפגשתי את ימימה התחלתי לחיות את החיים בהרבה פחות מאמץ. נעלם הצורך הנואש להתקבל בחוץ ולרַצות את כולם, הייתי הרבה יותר נאמנה לעצמי ושקטה עם עצמי. ויתרתי על הרבה הגנות והפכתי להיות יותר חשופה. בלי שתכננתי, התקרבתי חזרה אל היהדות, פתאום זה נראה לי הכי טבעי שבשבת אני מעדיפה להישאר עם המשפחה במקום לצאת לבלות. כל העולם היהודי פתאום הפך קרוב אליי לא מן החוץ אל הפנים אלא מן הפנים אל החוץ. גיליתי עולם רוחני ששייך ליהדות, אבל העניין של ימימה ממש לא היה להחזיר בתשובה. להפך, היא מאוד חששה מזה. היא אמרה לי שהיא לא רוצה שאמהר. היא חששה שהמחשבה תעוף קדימה והנפש תישאר מאחור. לא משנה מה המחשבה מבינה הנפש צריכה את הקצב שלה”.
שלו התקרבה חזרה ליהדות, אולם לא דרשה ממשפחתה לעשות כמוה. “אני מאמינה כפי שימימה נהגה לומר - שאין כפייה ברוחני”, היא אומרת. “בעלי הצטרף אחרי חצי שנה ללימודי ימימה וחווה התקרבות מעצמו והילדים בסוף הצטרפו אף הם. כשאת נמצאת במקום שאת מקרינה שטוב לך, אחרים רוצים להצטרף. היו שנים שהיה פער ביני לבין בעלי, הוא עדיין לא שמר שבת, הילדים לא קמו לתפילה. מעולם לא כפיתי. איך אפשר לכפות אינטימיות עם השם על מישהו? ימימה נותנת את המרחב להיות גמישים עם צורות שהן שונות משלך”.
לימודי ימימה זה סוג של אורח חיים | צילום:
דודי לזר, מגזין נשים
להתחיל להתבונן פנימה
למרות האופטימיות והעוצמה שהיא משדרת, שלו עצמה חוותה שבר גדול לפני כתשע שנים. "בגיל חצי שנה נפטר באופן פתאומי בני הרביעי ששמו היה דוד", היא מספרת בכאב. "אפשר לומר שהחיים שלי מתחלקים לשניים. זה שינה לי משהו מאוד עמוק בנפש. אני לא אותו בן אדם".
באותה תקופה כבר הייתה שלו אחת מתלמידותיה של ימימה, אבל היא הבינה שזה אינו הזמן ליישם את הכלים שרכשה על המציאות. "כשקורה משהו כל כך דרסטי כמו מוות, ברגע הראשוני הכלים לא ממש אפקטיביים. ימימה ליוותה אותי כל הזמן, היה לה מאוד חשוב שלא אתיימר להיות יותר רוחנית ממה שאני. התגובה הראשונית שלי הייתה של אחת שמבינה חשבונות שמיים ואיך הכול פועל לטובה, ובטח זו נשמה שהייתה צריכה לעבור תיקון. גם כל אנשי הרוח שהגיעו לנחם אמרו כך. אבל בשיחות שהיו לי עם ימימה היא אמרה לי: 'אל תחששי להיות כמו אימא שאיבדה את בנה. אל תהיי רוחנית מדי, תבכי כל יום'. באותו זמן הייתי שוב בהיריון ואמרתי לה שאני לא רוצה לבכות כדי שזה לא יפגע בתינוק. ימימה אמרה לי 'תשימי יד על הבטן ותגידי לתינוק שלך שאת לא בוכה בגללו ותראי שיהיה בסדר'. היא התעקשה לתת מקום לחלקים הרגשיים של הכאב והאובדן והאֵבל והחרדות. היא לא רצתה שנטשטש את זה. יש אֵבל שחייב לקבל את המקום והזמן שלו. יש כאב אנושי שאי אפשר לטשטש אותו עם אידיאות".
אותו כאב היה אכן כמעט כבד מנשוא. "החסר בהתחלה ממלא את הכול, כשיש לך תינוק יונק ופתאום הוא איננו, זה תופס את כל החיים. הכול מתגמד, אין משמעות לשום דבר, הכול הופך להיות חלל שדרכו את חווה את הקיום; אך ככל שעובר הזמן ואת נותנת מקום לכאב הזה, את חוברת לְמה שיש סביבך. כי תמיד יש מסביב: ילדים, בעל, עבודה. לאט לאט מצליחים לראות שוב את יתר הדברים הטובים שכן קיימים, היש הולך ומתעצם והחלל תופס את המקום האמיתי שלו – חלק מהחיים. גם היום, 19 שנה אחרי, בכל שנה בתאריך הפטירה כשהשקדיות פורחות, כולם יודעים שעידית רגישה יותר, אבל ברוך השם אני חיה את רוב החיים בתוך החיים ולא בתוך המוות".
האם מה שחווית באופן אישי משמש אותך בעבודה שלך היום?
“כפסיכותרפיסטית אני חושבת שהסבל שעברתי עזר לי להבין את המקומות הנמוכים ואיך אפשר להמשיך את החיים למרות שיש פחדים וחרדות. כשמישהו עומד מולי עם סיפורים כאובים, אני מרגישה שיש לי המון פז”ם נפשי לתת לו.
“כל החידוש של ימימה אביטל זצ”ל הוא להיות רוחנית, אבל כפי שאת באמת, בלי לדחות שום חלק בתוך עצמך. כל התנגדות למה שאת מרגישה רק חוסמת את ההתפתחות שלך. גם לעומס וגם לחלקים שמיותרים לכאורה יש את מקומם ואת זמן ההתפרקות שלהם, שאי אפשר לזרז אותו. חשוב לדעת שיש בי חלק פגוע, מהסס, כואב, חסום, סגור, ושאני לא מתנגדת לו. ההסכמה מייצרת את הריפוי. הלימוד עושה שרטוט מדויק של כל מרכיבי הנפש, איך הם פועלים, ומתוך מפת ההתמצאות תדעי איך להתהלך. ההיכרות עם הנפש מעניקה לך בחירה”.
מה את מלמדת בשיעורים שלך?
“לימודי ימימה זה סוג של אורח חיים, לפרגן לעצמך יום בשבוע של התפתחות נפשית. זה כמו לעשות יוגה פעם בשבוע. תרגול של שעה שמעניק לך גמישות ומשפיע על כל המשך השבוע. השיעור עובד כך שבהתחלה מכתיבים טקסט מתוך שיעורים שימימה העבירה ואז מנסים להבין אותו ביחד. אחר כך, לאורך השבוע, התלמידות כותבות את התובנות שעלו להן בעקבות הלימוד. הנושאים שימימה לימדה קשורים להתמודדות עם חיי היומיום – כלים לזוגיות, לעבודה, להורות, לתיקון מול ההורים, לחיזוק הדימוי והביטחון העצמי”.
זכית אי פעם לראות את ימימה?
“מעולם לא. למדתי אצלה עשר שנים ורק אחרי שהיא נפטרה ראיתי את הפנים שלה בתצלום. אבל אחרי שניים־שלושה שיעורים זה כבר לא עניין אותי. כל העניין שלה היה שנפסיק לראות ראייה חיצונית ושנתחיל להתבונן פנימה, שנבין שכל הכוח שלנו קיים בפנים ושההסתכלות דרך העיניים של העולם החיצוני רק מסיטה מהתמקדות בעיקר. בהתחלה, כשהיא ישבה ברוטשילד, התלמידים עוד ראו אותה; אבל היא טענה שאין מה לראות, כי עיקר הלימוד זה לפתח את הקשב. אני חייבת להגיד לך שאומנם היא לא ראתה אותנו פיזית, אבל היא ראתה אותנו כמו שאף אחד לא ראה אותנו לפניה. הראייה הגשמית הרבה פעמים מצמצמת את הראייה הרוחנית. ימימה ראתה את החלקים הכי גבוהים והכי חלשים של התלמידים שלה”.
"ימימה אמרה לי:'אל תהיי רוחנית מדי, תבכי כל יום'". שליו | צילום:
דודי לזר, מגזין נשים
איך את מסבירה את זה שהשיטה של אישה כל כך צנועה הפכה לטרנדית?
“ימימה הייתה צנועה, אבל כבר בזמנה היו לה אלפי תלמידים. זה שהיום מנגישים דברים להמונים דרך שיווק זו בשורת השעה. אני חושבת שימימה הייתה מסכימה לשיווק הזה כי הצוואה שלה הייתה להפיץ את מה שהיא לימדה. היא אמרה ‘תפתחו את הבתים ותלמדו’. מבחינתי, ריבוי המורים זה רק קיום הצוואה שלה”.
מה הפרויקט הבא שלך?
"בימים אלה אני משיקה מהדורה נוספת של קלפים של תובנות בחשיבה הכרתית בהשראת ימימה. למעשה בגלל קניין רוחני על חומרי הלימוד שהשאירה אחריה, עד היום אין בחוץ שום ספר שאפשר ללמוד ממנו באופן חופשי ולא רק בכיתה. הקלפים שפיתחתי נכתבו בהשראת ה’חלקים’ – כך נקראים השיעורים אותם העבירה – שנושאים חוכמה אנושית עצומה. אני משתדלת להיות רק צינור להעביר את הידע”.
מתוך גיליון 227 של מגזין "נשים".
= תגובה ללא תוכן
= תגובה עם תוכן