את השחקנית והבמאית רחל קשת (40) קשה לפספס במרחב האפור של הרחוב. היא לובשת תמיד שמלה צבעונית, הדיבור שלה מהיר ורם ("יש לי מיקרופון בבטן, בגלל זה אני שמנה") וצחוקה מתגלגל. מי שבכל זאת פִספס אותה ברחוב לא יוכל לעשות זאת כשהיא תעמוד בקִדמת הבמה, לבד, מול הפרוז'קטורים שמאירים אותה ללא רחם, כשלגופה שמלה צהובה ותתחיל במונולוג הזה שהופך את הבטן.
"אולי פעם אחת אני אתמוטט
ולא אהיה חזקה, ולא אתארגן בזמן.
אני אשכב במיטה,
אתכסה בשמיכה,
אגיף את התריסים שמקולקלים גם ככה ולא נפתחים,
אמלא את הבקבוק החם במים רותחים,
ולא אצא.
מה יקרה?
הגן ייגמר ואימא לא תגיע לקחת,
הגננת תתקשר, אבל אני מנותקת,
אפילו לא על שָׁקֵט,
מנותקת".
לרכישת מנוי למגזין "נשים" ב-9 ש"ח לחודש לחצו כאן
המונולוג הזה לקוח מתוך ההצגה "ותהר ותלד", הצגה שעליה זכתה לאחרונה בפרס "קיפוד הזהב" היוקרתי לתיאטרון פרינג' כמבצעת בהצגת יחיד. קשת היא אחת היוצרות הדתיות היחידות שזכו בפרס תיאטרון שאינו מגזרי.
"ותהר ותלד" נולדה בסיום התואר השני של לימודי התיאטרון באוניברסיטת תל אביב במסלול "שחקן יוצר חוקר"; לימודים תובעניים המכשירים את הסטודנט להיות יוצר תיאטרון עצמאי משְׁלב היוזמה ועד להופעה עצמה. ואם לא די בכך, את הלימודים היא התחילה לאחר לידת הילד הרביעי וסיימה אותם לאחר שמונה שנים, עם שני ילדים נוספים.
"זו הייתה תקופה לא פשוטה, אני בן אדם טוטאלי. טוטאלית באימהות וטוטאלית בקריירה. הילדים שלי ינקו עד גיל שנתיים, כל תינוק היה לפחות שנה איתי בבית. הכול עשיתי עם ילד על הידיים וזה אף פעם לא קיבע אותי עד שעברנו לגור בקיבוץ מעלה גלבוע והרגשתי שאני נמקה שם, פשוט נמקה. היו שם אנשים מדהימים, אבל לכל דבר הייתי צריכה אוטו ואם יפתח לקח אותו לא יכולתי לצאת. נכנסתי גם ללופ של אימהות מטומטמת, להיות עם הילדים עד הסוף גם כשהמחיר הוא התמוטטות שלי. הרגשתי שהכול קורס לי: הגוף שלי קורס, הילדים קורסים, חשבון הבנק שלי קורס. מבחוץ כולם רואים אותי כשחקנית מצליחה, עוברת מהצגה להצגה, עומדת על במה, מאופרת. קראו לי וונדר וומן ואני בתוך הקריסה הכללית חשבתי – על מה אתם מדברים? איזה וונדר? איזו וומן?".
באותה תקופה התחילה רחל לכתוב לעצמה טקסטים, אישיים מאוד, בלי כל כוונה להפוך אותם להצגה, רק כשהתחילה לחשוב על פרויקט הגמר – הטקסטים התחברו לה. היא חברה לבמאית חנה ואזנה-גרינולד להכנת ההצגה ופרופסור רות קנר, מרצה ויוצרת בעלת שם עולמי ושפה תיאטרונית ייחודית, בחרה בה כסטודנטית שאותה תלווה.
"היינו נפגשות פעם בשבוע בבית של חנה ברמת גן, קוראות טקסטים אחת של השנייה ובוכות. לא מביימות, לא יוצרות – רק בוכות. אני לא מאמינה בקונפליקט של אימהות וקריירה. מבחינתי יש לי תשוקה עזה ליצירה ותשוקה עזה לאימהות, והשאלה היא מה עושים כשהתשוקות סותרות אחת את השנייה, מתנגשות בעומק. רצינו לגעת בטירוף של האימהות, כי להיות אימא זה דבר כל כך טוטאלי. חבל הטבור לא ניתק בלידה, בכל רגע יש לי שישה חבלי טבור שמסתובבים בעולם. כשהתחלתי את ההצגה אמרתי לרות שאני רוצה לעשות הצגה על זה שזה לא עובד, פשוט לא עובד".
לרכישת מנוי למגזין "נשים" ב-9 ש"ח לחודש לחצו כאן
את הצגת הבכורה העלו באוניברסיטה. הגיעו אליה אנשי אקדמיה וסטודנטים צעירים לתיאטרון, לא בדיוק הקהל המתבקש להצגה מסוג זה. למרות זאת, הפידבקים היו חמים מאוד. "לאחר ההצגה ניגש אליי סטודנט בן 20, הוא אמר לי: 'זה לא בעולם המושגים שלי ואני בכלל לא בטוח שאני רוצה להיות אבא – אבל נגעת בי עמוק'", היא מספרת.
החיבור החזק שנוצר עם הקהל גרם להצגה לעלות ברחבי הארץ ולזכות בנובמבר האחרון בפרס. בנאום התודה היא תיארה את המהלכים הפרקטיים האימהיים מאחורי התקווה לזכות והחשש שלא, או במילים אחרות: אם תזכה - היא תקנה מזון מוכן; אבל ליתר ביטחון, למקרה שלא תזכה, היא עמדה ובישלה.
מתוך ההצגה "ותהר ותלד". קשת | צילום:
אני אטדגי , מגזין נשים
חוששת להתבגר
קשת גרה בזִכרון יעקב, נשואה ואימא לשישה. בנוסף ל"ותהר ותלד" היא מריצה גם את "מה את אומרת" על פגיעות מיניות, ו"פייס טו פייס" על התמכרות לאינטרנט. בערבים היא נוסעת לבתי הספר למשחק שלה בזִכרון יעקב, פרדס חנה, חיפה, מגדים וכפר סבא, ואם לא די בכך היא גם מלווה שחקניות בתהליכי יצירה. אה, והילדים שלה לא רשומים לצהרונים. לא קשה לדמיין את העומס, הריצות והטירוף שבחיים כאלה.
"זה מדהים, כי אנחנו ארבעה אחים וכל אחד מאיתנו וורקָהוליק מטורף. כולנו עסוקים, מממשים, מתרוצצים, וכל זה עם אג'נדה חינוכית. אחי הגדול הוא רב ודוקטור להיסטוריה, מרצה במכללה למורים; אחי הקטן אלוף משנה במודיעין, עומד להתמנות לקמ"ן פיקוד, ואחותי הקטנה מנהלת תיכון דמוקרטי מעורב של דתיים וחילונים בזכרון יעקב. כולם עסוקים במימוש עצמי יחד עם חינוך ועשייה לקהילה. מצד אחד, מימוש הכישרונות שלנו בראבּק עד הסוף, ומהצד השני, השליחות, לעשות את הדברים שהופכים את העולם למתוקן יותר, אפילו שזה נשמע קצת דוסי לדבר על 'תיקון עולם'".
באיזה בית גדלת?
"בית שגידל אותנו עם חופש מוחלט להיות מי שאנחנו. מאימא שלי קיבלנו את המסר שמה שאנחנו עושים – שנעשה הכי טוב והכי עמוק עם הכי הרבה השקעה, ההפך מאמנות החאפּר שנהוגה לעיתים במגזר. מאבא שלי קיבלנו את ערך החברתיות והשליחות הציבורית. הוא לימד אותנו לא לקבל את העוולות החברתיות כמובנות מאליהן, אלא תמיד לשאול שאלות, להתריס, להתווכח ולנסות לשנות. תמיד הייתה לו ביקורת על מורים בבית ספר ועל בני עקיבא, מתוך רצון לשפר. בתור ילדה זה לא תמיד היה קל, כי היה קשה ללכת לבית הספר ולהקשיב בשקט בשיעור אחרי שאבא שלי אמר שהמורה לא בסדר; אבל הוא זה שהנחיל בנו את הרצון להשפיע ואת הדחף להיות מחוברת לכולם".
כשרחל מדברת על "כולם" היא מתכוונת לדתיים וחילונים, כי בניגוד לרוב האנשים שגדלים או בחברה דתית או בחילונית, רחל, בחיפה של סוף שנות ה-70 הייתה שייכת לכאן ולכאן. השילוב הזה התחיל עוד בבית: אימא שלה דתייה שלימדה תמיד בבית ספר חילוני; אבא שלה לא הגיע מבית דתי, אך שלח את ילדיו למסגרות דתיות.
גם החיים החברתיים שלה היו מורכבים מהעולם הדתי והחילוני יחד. היא למדה במוסדות חינוך דתיים ובילתה שעות רבות בבני עקיבא, אבל מנגד שיחקה טניס באופן מקצועי בחברה חילונית.
"הטניס היה כל החיים שלי, התאמנתי כל יום ארבע שעות והייתי טובה בזה. מה שעצר אותי היו התחרויות שהתקיימו בשבת ולכן לא יכולתי להתחרות בהן. בכיתה ו', אחרי חמש שנים של טניס, החלטתי לעזוב והייתי שבורה מזה; אבל גם אז לא התרחקתי מהעולם החילוני, כי בכיתה ז' התחלתי ללמוד תיאטרון".
לרכישת מנוי למגזין "נשים" ב-9 ש"ח לחודש לחצו כאן
את אומרת שהיית בעולם הדתי וגם בעולם החילוני, האם הרגשת שייכות לשני העולמות, או שמא שאין לך מקום לא כאן ולא שם?
"בגיל ההתבגרות היו לי תקופות שהרגשתי שאני לא שייכת לדתיים ולא לחילונים, לא פה ולא שם, כאילו שאין לי זהות. כיום אני מרגישה שייכת לעולם הדתי ולעולם החילוני באופן מאוד עמוק, אבל זה היה קשור לתהליך ההתבגרות שעברתי. בכלל, גיל ההתבגרות שלי היה קשה. היה לי קשה לגדול. יש בי משהו מאוד ילדי, אני קצת תינוקת. אני חושבת שזה קשור ליצירה, כי יוצר צריך להיות מחובר לילד שבו שהוא יצור חופשי, אינטואיטיבי ומתפרץ. המבוגר הוא יצור מחויב ומתוכנן ונושא באחריות וקשה ליצור ממקום כזה. בגיל ההתבגרות חששתי מאוד להתבגר, עד היום אני חוששת".
במה זה התבטא?
"היה לי קשה עם עצמי ועשיתי להורים שלי את המוות בניסיון שלי להשתחרר מהגבולות, והם היו הורים שנותנים יחסית הרבה חופש. עד היום קשה לי עם סמכות, אני חושבת שזו הסיבה שהלכתי ללמוד בימוי – כדי שאף אחד לא יגיד לי מה לעשות. בבית הספר הרגשתי שאין לי מקום להביא את מי שאני. תמיד תפסתי מקום בכיתה ליד החלון ובהיתי במשך שעות בעננים, הם נראו לי הרבה יותר מעניינים. אף פעם לא למדתי למבחנים ופתאום הגיע השלב שגם אם אתה מוכשר – אם אתה לא לומד בבית, אתה לא מצליח. ואז אני, שקיבלתי מאיות במבחנים, עברתי פתאום לקבל 50 ו-40, תחושת כישלון לא פשוטה שעוררה הרבה מחשבות: אולי אני לא מוכשרת כמו שאומרים לי, אולי לא חבוי בתוכי הפוטנציאל שהמורות מדברות עליו באסֵפות ההורים? לא סיפרתי לאף אחד על הקשיים שלי בתקופה הזו, והתיאטרון היה מקום של התפרקות, של להתחבר לשיגעון שלי. אהבתי את העבודה עם קולות, את האפשרות להיות דבּילי, להשתגע. אני מרגישה שהתיאטרון מנע אפשרות של אִשפוז. מובן שאף אחד לא דיבר וחשב על אִשפוז, אבל זה מה שהרגשתי בעומק".
שיש בך ילד משוגע ויוצר שאין לו ביטוי במערכות?
"כן. ככה הרגשתי, עד שהתחלתי להתעסק בתיאטרון. וככל שאני נותנת יותר מקום ליצר וליצירה, אני מרגישה שזה נרגע. לכבוד עשר שנות נישואים, יפתח בעלי ואני העלינו מופע משותף שנקרא 'שיגעון גדלות' שעוסק בסיפורי שיגעון של רבי נחמן ובאמירה שלו: 'נכון, אתם אנשים כשרים, אך לא לזאת הייתה כוונתי, רציתי שתהיו כחיות נוהמות ביער לילות שלמים'.
כשנתקלתי במשפט הזה לראשונה חשבתי: יופי, מאוד קל לומר את זה, אבל בסוף אני צריכה לקום בבוקר ולהכין סנדוויצ'ים. המופע הזה היה אבן דרך בזוגיות שלנו, זו הייתה הפעם הראשונה שיפתח ראה אותי יוצרת והוא היה המום, התאהב בי עוד יותר. יפתח הוא מאוד חכם ובי יש משהו עילג, ופתאום הוא ראה אותי יוצרת וגילה בתוכי קומה נוספת. מאז המופע המשפט של רבי נחמן על החיות הנוהמות ביער מהדהד בי, בבית הספר לתיאטרון שהקמתי אנחנו מתעסקים בשיגעון, מה זה להיות נורמלי, מי בכלל נורמלי".
רחל קשת (מימין) ונעמה ארלקו, שחקנית ושותפה ליצירה. מתוך ההצגה "פייס טו פייס" | צילום:
אני אטדגי , מגזין נשים
לרכישת מנוי למגזין "נשים" ב-9 ש"ח לחודש לחצו כאן
כל צבעי הקשת
לאחר הצבא נרשמה רחל לתואר ראשון בתיאטרון קהילתי באוניברסיטת תל אביב. במהלך התואר הראשון נולדה בִּתה הבכורה ואביה היה נוסע מחיפה עד לתל אביב על מנת לשמור על הבת ("זה מה שנקרא טוטאליות של משפחה. עברנו תקופות לא פשוטות בגיל ההתבגרות, אבל כיום מספיק שאגיד פּיפּס והם מתייצבים"). לאחר הלימודים השתתפה פעמיים בפסטיבל עכו לתיאטרון. בפעם הראשונה כחלק מקבוצת "הדוסיות", יוצרות תיאטרון דתיות שלמדו תיאטרון במסגרות חילוניות. הן העלו את ההצגה :"אל תגידו מים מים" שזכתה בציון לשבח; לאחר מכן היא העלתה את ההצגה "חתוך דק דק" עם טובה בירנבאום ורחל גץ-סלומון, על האישה שמנסה לרצות את כולם. ואז התחילה לעבוד על ההצגה שהיא עדיין מריצה: "מה את אומרת" שעוסקת בפגיעות מיניות וזכתה בפרס התיאטרון היהודי. ההצגה עוסקת בנושא מזווית לא רגילה: לא רק הכאב והקושי הנפשי של הנפגעת, אלא גם ביחסיה עם אִמהּ ובשאלה האם יחסים אלה מעודדים גילוי או שמא הסתרה.
מה גרם לך לעבוד על הנושא של פגיעות מיניות דווקא מהזווית של הקשר עם האימא?
"כל החיבור שלי לנושא של פגיעות מיניות הגיע דרך האימהות שלי. התחלתי לעבוד על ההצגה כשבעלי היה במילואים ואני הייתי בחודש חמישי ובתוך תקופה לא טובה, הייתי שבורה ועצובה, היינו במשבר כלכלי מטורף והייתה לי תחושה חזקה של בדידות. באותו זמן נחשפתי לסיפור של אימא שהבת שלה עברה פגיעה מינית ולא סיפרה לה, כי הם עברו במשפחה תקופה של משבר והיא הרגישה שהיא לא יכולה להעמיס על אִמה. כששמעתי את הסיפור הזה חשבתי לעצמי: למען השם, מה הילדים שלי עוברים והם ולא מספרים לי כי הם רואים שאני על הפנים, איך אני מוצאת מקום בשבילם? איך אני מוצאת מקום לשיח שלהם בתוך התקופה הזו?. ואז באתי לאישה הזו ואמרתי לה שאני רוצה לעשות עליה הצגה. היא אמרה לי: 'חשבתי סרט, אבל גם הצגה זה בסדר'".
כשהתחילה לעבוד על ההצגה – הנושא של פגיעות מיניות היה עדיין נושא מושתק בחברה הדתית. אנשים ששמעו שזה הנושא ניסו להניא אותה בתואנה שלא יהיה לה קהל. רחל קיבלה סירובים והתחמקויות אלגנטיות ממוסדות החינוך, אך היא לא ויתרה. "למרות הקושי הייתי אובססיבית לנושא הזה. הרגשתי שזו שליחות חיי".
כל הופעה שלה מול הקהל גררה מיילים ומכתבים ובקשות לפגישה, בנות שעברו דברים דומים ולראשונה הרגישו שהן חייבות לספר את הסיפור הזה למישהו. עם הזמן התחולל שינוי ומוסדות החינוך הבינו שיש כאן נושא כאוב שחייבים לפתוח. הסירובים התחלפו בהזמנות לאולפנות ומוסדות חינוך, ולאחרונה גם להזמנות להרצות בימי עיון על פגיעות מיניות. הנושא שהיה מושתק החל להיות דיון לגיטימי.
"דרך הנושא הזה אני באה לעסוק גם במקום של האישה בעולם, זקיפות הקומה של האישה, איך לגדל את הבנות שלנו להתחבר לנשיות לחן ולחסד, אבל לא ממקום כנוע. אף אחד לא יגיד לי לשתוק. אנחנו התקללנו ב'והוא ימשול בך', אבל זה לא אומר שזו נקודת הסיום, אני רוצה לתקן את הקללה הזו".
חלק מהתיקון הוא בעמידה לבדך על הבמה?
"כן. אני עומדת על הבמה במלואי. לא פשוט לאישה לעמוד לבד על במה ויותר מזה: לא פשוט לאישה שמנה לעמוד לבד על במה. אני גם מופיעה מול גברים ושרה מול גברים, אני לא אסגור את עצמי בשום כיוון".
לרכישת מנוי למגזין "נשים" ב-9 ש"ח לחודש לחצו כאן
כל ההצגות שלך עוסקות בבדידות מאוד עמוקה, אבל את מעידה על עצמך שאת בן אדם שמוקף באהבה, איך את מסבירה את זה?
"אני שואלת את עצמי הרבה: איך אדם שמוקף בכל כך הרבה אהבה והערכה מרגיש בודד. יכול להיות שזה קשור לתלישות המגזרית ולכך שהבחירות שלי תמיד היו מאוד אינדיבידואליות: הלכתי לצבא ולא לשירות לאומי, הלכתי ללמוד באוניברסיטת תל אביב ולא ב'אמונה', אף פעם לא הלכתי לאן שכולם הלכו. אני חושבת גם שבתור שחקנית דתייה יש בדידות מקצועית בלתי נפרדת. גם באימהות יש הרבה בדידות. הילדים שלנו הם מראה של החסרונות שלנו, כל יום, כל רגע, ללא הפסקה, והם תובעים מאיתנו עוד תשומת לב ועוד הקשבה ועוד נתח. הבית הוא כמו מפעל, מפעל של כביסה ומפעל של מזון ומפעל לשיעורי בית, ולהיות מנהלת של מפעל זה מקום מאוד בודד, בעיקר כשאני אדם מאוד מבולגן. רק לאחרונה הבנתי שאני צריכה עזרה, כיום יש לי שתי עובדות שמנהלות לי את העסק והבית, מארגנות את כל הרשימות.
מעבר לכך, אני חושבת שבדידות היא משהו שנולדים איתו ומתים איתו ועוברים מסע חיים מאוד בודד, כשבאמצע כל מיני נקודות השקה. זה התחיל עוד מאז האדם הראשון. אני מרגישה שמה שמפיג את התחושה הזו היא הזוגיות. ברוך ה' זכיתי לזוגיות מדהימה ומפרגנת עם אהבה גדולה והפריה רוחנית ונפשית, וזה ממלא. האהבה והאמונה ממלאים את הבור הריק".
"יפתח הוא מאוד חכם ובי יש משהו עילג, ופתאום הוא ראה אותי יוצרת וגילה בתוכי קומה נוספת". מתוך ההצגה "פייס טו פייס" | צילום:
אני אטדגי , מגזין נשים
לאור המתבגרת שהיית, איזו אימא את?
"אני מנסה לשים לילדים גבולות, אבל לא לסרס אותם. בתחילת הדרך נתתי להם חופש גמור, אבל די מהר הבנתי שהם כמהים לגבולות. הגדולה שלי הייתה יוצאת החוצה ושואלת 'אימא, מתי לחזור?'. את קולטת? היא שאלה אותי מתי לחזור!". הצחוק של רחל מתגלגל לכל עבר. "הייתי בהלם מזה עד שהבנתי שהם צריכים את זה, במיוחד באורח החיים שלי ושל יפתח שהוא מאוד לא שגרתי. אני משתדלת לתת לכל ילד את האנרגיות והגבולות שהוא צריך, כי כל ילד הוא מסע כל כך שונה".
על מה תהיה ההצגה הבאה?
"אנשים כל הזמן רוצים שאעשה הצגה על הפרעות אכילה, אבל כנראה לא אוכל לעשות את זה עד שאהיה בשלום עם הנושא הזה בעצמי. נראה שההצגה הבאה תעסוק בדימוי גוף. יש לי כל מיני רעיונות, אך כרגע אני מנסה לרסן את עצמי, הם מספקים די עבודה".
מתוך גליון 196 של מגזין "נשים"
לרכישת מנוי למגזין "נשים" ב-9 ש"ח לחודש לחצו כאן
רחל קשת מנהלת אמנותית את ערב הפתיחה של פסטיבל "להבדיל" שמתחיל הערב במרכז ברודט לתרבות יהודית בת"א. הערב נקרא "משחקים מותרים" ושאמנים שונים, ביניהם שהרה בלאו, נועם בנאי, אביגדור גביש ועוד, יעלו כל אחד לקטע בודד. הערב (שלישי) ב- 20:00.
= תגובה ללא תוכן
= תגובה עם תוכן