בחייו של אדם מגיע הרגע בו הוא מבין שכל העסק הזה גדול עליו. אתם מכירים את המונולוג הזה: יוקר המחיה בשמיים, המינוס חונק, שעות העבודה מטורפות, והמשפחה מצטופפת בדירת שלושה חדרים. הפתרון המתבקש: שינוי.

המחשבה הזו לא עברה רק בראש שלכם. "כשהבן שלנו נולד גרנו בדירת שני חדרים בתל אביב בלי מעלית ובלי חניה", מספרת נטלי וילדר – היום ממושב דבורה, קרוב לעפולה. "את לא יכולה להעלות את העגלה, את לא יכולה להשאיר אותה למטה כי יגנבו אותה, ואז את צריכה להשאיר אותה באוטו, וזה סיפור. התחלנו לברר כמה תעלה דירת שלושה-ארבעה חדרים עם חניה ומעלית, והבנו שמדובר בשכירות של 7,000 שקל לחודש. 7,000 שקל בלי חשמל, בלי מים, בלי סימילאק – זה בלתי אפשרי".

אם אתם גרים, כמו רוב אזרחי ישראל, בשטחים הצפופים שבין גדרה לחדרה, או באזור חיפה או ירושלים, בטח יצא לכם לשחרר את הפנטזיה הזאת ברגע של מצוקה מול האתר של הבנק: נפנה עורף לפקקים ולמגרשי החניה, וניסע, בלי להסתכל אחורה, לעבר הגרסה הרגועה והפסטורלית של עצמנו: בית גדול במושב, פעמוני רוח בכניסה, חניה כפולה וילדים וכלבים שרצים על הדשא. לא נדאג בגלל המינוס, נצבור לאט-לאט קצת כסף בצד, וכן, נצטרך לנסוע רבע שעה לקנות קרטון חלב – אבל איזה נוף.

מהמרכז לפריפריה
"נצטרך לנסוע רבע שעה לקנות קרטון חלב, אבל איזה נוף" | צילום: אור אלכסנברג המרכז להתיישבות בנגב ובגליל

האם כדאי לממש את החלום הזה? התשובה היא כן, אבל. כן, אבל זה תלוי במקצוע שלכם, בהכנסה שלכם, בסגנון החיים שלכם ובמה שאתם מחפשים, ובעיקר, כמה אתם מוכנים להקריב וכמה רחוק אתם מוכנים לנסוע. אבל אולי נתחיל מהדימוי הראשון שעולה לנו בראש כשאנחנו חושבים על זה: מהבית.

עודף ממיליון

"במחיר של  דירת שני חדרים ישנה מאוד ולא מושקעת, בלי חניה ובלי מעלית בצפון-מרכז תל אביב, תוכלו לקנות בפריפריה בית צמוד קרקע חדש עם גינה - וכמעט תמיד יישאר לכם גם כסף לאוטו״, מפתה שרה מידה, מנהלת הנדל"ן בחברת לוי יצחק. דוגמאות ספציפיות? דירה בת 115 מ"ר בערד עולה חצי מיליון שקל; דירת חמישה חדרים בכרמיאל עולה מיליון; דירת גן עם נוף לכנרת בצפת עולה 800 אלף שקל. גם בשכירות ההפרשים עצומים: שכר הדירה על דירת ארבעה חדרים בתל אביב הוא לפחות 7,000 שקל לחודש, קוטג' דו משפחתי בפריפריה עולה 4,000 או 5,000.

מדינת ישראל גם מבטיחה לא מעט למי שעובר לפריפריה. קחו אוויר: תושבי הנגב והגליל, שגרים ביישובי עדיפות לאומית יותר משנה, זכאים להנחה במס בשיעור של עד 24 אחוז מההכנסה החודשית ליחיד – המשמעות של זה היא, אם אתם מרוויחים מספיק, עוד 4,635 שקל בחדש. מי שרוכש שם מגרש מקבל יותר ומשלם פחות: המחיר הוא רק 31 אחוז מערך הקרקע, והמגרשים משתרעים על 500 מ״ר, ולא 350 מ״ר כמו במרכז. משרד הבינוי מעניק גם משכנתאות לרכישת דירה, עוזר ב-1,500 ש״ח בחודש במימון של שכר דירה לרוכשי דירות, מעניק הטבות לאנשי חינוך וחקלאים שגרים ועובדים בפריפריה וגם לאנשי קבע, חיילי מילואים וחיילים משוחררים. בנוסף, המועצות האזוריות בונות בתים ומשכירות אותם למשפחות שמגיעות מהמרכז, עם אפשרות לרכישת הבית אחרי חמש שנים והורדת שכר הדירה מהמחיר (למתעניינים, יריד בנושא של המרכז לפיתוח הנגב והגליל יתקיים ב-16 בדצמבר בגני התערוכה).

משפחת וילדר, מושב דבורה

נטלי, בת 33, מנהלת קהילה, וחנן, בן 40, איש תחזוקה. הורים לילד בן שלוש ותינוק בן עשרה חודשים

פעם: 2 חדרים בתל אביב, 4,500 שקל בחודש

היום: 4 חדרים על 110 מטר + חצר של דונם במושב דבורה, 3,000 שקל לחודש

משפחת וילדר
השאלה האמיתית היא כמה עולה הדב הזה

הפלוסים: גן: 1,800 שקל לחודש עד גיל שנתיים ואחר כך 1,400 שקל לחודש | חוג התעמלות לילד: 150 שקל לחודש | חוג התעמלות למבוגר: 300 שקל לחודש, שלוש פעמים בשבוע | תספורת: 50 שקל | ארנונה: 500 שקל

המינוסים: דמי ביוב: 100 שקל לחודשיים | דלק: 1,200-1,500 שקל בחודש | חשבון חשמל – 2,000 שקל לחודשיים בקיץ או בחורף | מים – 700 שקל לחודשיים, כולל גינה ענקית.

מצב החשבון: לא חוסכים אבל גם לא במינוס.

 

מעבר לפריפריה, בתור תכנית חילוץ כלכלית, מבוסס על ניצול של הפרשי המחירים האלה. אם אני נחנק עם המשכורת שלי במרכז, אנחנו חושבים לפעמים, במצפה רמון היא תהיה שווה פי שתיים. האם המספרים מתחברים כמו שאנחנו רוצים לדמיין?

התשובה, בעקרון, היא כן: משק בית בתל אביב מכניס 14,082 שקל נטו בממוצע, ומוציא 16,412 שקל בממוצע – מינוס של 2,330 שקל, כל חודש. לעומת זאת משק בית בצפת, כנרת ורמת הגולן מוציא, בממוצע, רק 12,417 שקל בחודש. הפער הזה מאפשר, לכאורה, לתל אביבי שיהגר להישאר עם פלוס קטן. אבל הפער הזה מבוסס על ההנחה שהמשכורת בתל אביב תישאר אותו דבר גם בצפון – מה שלא מובן מאליו בכלל. ההכנסה הממוצעת בצפון היא 10,569 שקל נטו בחודש – והנה אנחנו שוב עם מינוס של 1,848 שקל. כמו שמסביר אייל קמחי, פרופסור לכלכלה חקלאית בעברית וסגן מנהל מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל: ״ככל שמתרחקים מתל אביב ההכנסות יורדות״.

משפחת וילדר, שאיתה פתחנו את הכתבה, הצליחה פחות או יותר לרכוב על הפער הזה. היא מנהלת קהילה, הוא איש תחזוקה, ולאחר שמאסו במחירי הדיור בתל אביב, הם עברו עם שני ילדיהם למושב דבורה. במקום לשלם על דירת ארבעה חדרים בתל-אביב 7,000 או 8,000 שקל בחודש, הם שוכרים בית פרטי בן ארבעה חדרים וחצר של דונם, ב-3,000 שקל בחודש.

השינוי באורח החיים הוא עצום. נטלי וחנן חיו עשר שנים במרכז תל אביב, והמעבר היה קשה. "הייתי אדם עצוב בשנה הראשונה שלי פה", היא מספרת. "היה עצב גדול לעזוב. לקח לי זמן להכיר חברות והייתי די לבד. זה לא שאת יכולה לקפוץ לקפה עם חברה, אין דיאדה לפגוש בה אמהות אחרות. בסוף התחלתי להכיר אמהות ומצאנו חברים, אבל צריך לייצר חיי חברה חדשים לגמרי וזה דבר קשה כמבוגר. את השופינג אני עדיין עושה בתל אביב, גם הספר שלי עוד שם. זה נכון שאפשר להזמין סושי ויש פיצה ואפילו פתחו אגאדיר, אבל כשאנחנו רוצים ללכת למסעדה, אנחנו נוסעים לתל אביב".

מהמרכז לפריפריה
מי שרוכש מגרש מקבל יותר ומשלם פחות | צילום: אור אלכסנברג המרכז להתיישבות בנגב ובגליל

המשמעות של מגורים במושב בפריפריה היא נסיעה לעיר הקרובה ביותר לכל דבר ועניין, וברוב המקרים – נסיעה ארוכה גם לעבודה, והסעת ילדים לחוגים ולחברים לאורך כל אחר הצהריים. עוד הוצאה שצריך לקחת בחשבון היא מחירי החשבונות: עם המעבר לבית גדול מתנפחים חשבונות החשמל והמים, הרבה מעבר לסכומים ששילמתם במרכז. "הדלק זו ההוצאה שהכי עלתה", אומרת נטלי. אם את רוצה להגיע למכולת זו נסיעה של רבע שעה לעפולה, ופה יש לנו שני רכבים וטוסטוס, כי אנחנו חייבים. אנחנו מוציאים על דלק בין 1200-1500 שקל בחודש. על מה שעשיתי בקו 5 בדקה אני מוציאה היום את האוטו".

אבל השורה התחתונה, היא אומרת, חיובית. "בתל אביב לא היה לי חדר לילד שלי, ופה יש לי חדר אורחים וחדר משחקים. בתל אביב לא היה לי מקום למיקרו, ופה יש לי מטבח עצום. נפגשים יותר עם המשפחה, ואנחנו גם מכירים את השכנים. בתל אביב לא ידעתי איך קוראים בכלל לשכן ופה אפשר ללכת לבקש ביצה אם חסר״.

ובאמת יותר זול?
״החיים פה זולים יותר. האוכל יותר זול, אין לי קנסות על חניה, ויש יותר עזרה עם הילדים, כי המשפחות קרובות. גם ההוצאה על גני הילדים נמוכה יותר, יש פה גני ילדים של נעמת או ויצו שעולים פחות. עכשיו אנחנו לא במינוס. שלא תחשבי שאנחנו טובעים פה בכסף,  אנחנו לא יכולים לחסוך, פשוט חיים במחירים שאנחנו יכולים לעמוד בהם״.

"כל הקלישאות על הפריפריה נכונות"

השינוי באורח החיים שהסתגלה אליו משפחת וילדר הוא אחד מהאתגרים הגדולים שעומדים בפני משפחה מהמרכז שרוצה להתחיל חיים חדשים וזולים יותר. קחו, למשל, את משפחת קורקס: שרי ומשה, הורים לשניים, שילמו 2,500 שקל על דירת שני חדרים באלפי מנשה. הם החליטו לעבור לפריפריה העמוקה, אל מושב ברוש שבין נתיבות לאופקים, כדי שמשה יצטרף לעבודה בעסק המשפחתי. שרי הייתה קוסמטיקאית באלפי מנשה, ובדרום עברה לעבוד בהנהלת חשבונות; המשכורת שלה קטנה קצת, שלו גדלה קצת, ובסך הכל הם נשארו בערך עם קצת יותר בנטו. אחרי תקופה של שכירות בנתיבות הם קנו בית פרטי במושב ברוש ב-680 אלף שקל. "כל הקלישאות על הפריפריה נכונות", אומרת שרי. "אין מה להשוות בין רעננה, שהייתה העיר הקרובה אלינו כשגרנו באלפי מנשה, לנתיבות. את מרגישה שהאנשים שם יותר איכותיים, שהמדינה משקיעה יותר במקומות עשירים. נתיבות זה מקום חם וקטן, אבל בלי הרבה מקומות עבודה, אין לאן לברוח ויש תחושה של תקיעות. יש שם מוסדות של מערכת החינוך שבחיים לא אכניס אליהם את הילדים, אז אני מסיעה אותם לגן יותר רחוק".

היתרון הכלכלי שווה את זה?
"מרגישים הבדל. אנחנו לא משלמים על צהרון ועל ארוחת צהריים, יש סבסוד על חוגים ויוצא לנו 2,400 שקל על מזון בחודש, כולל סימילאק. היום אנחנו יכולים לחסוך כ-1,300 שקל בחודש ולשים בחסכון לילדים. בחיים לא היינו יכולים להרשות לעצמנו בית במרכז, אבל פה איכשהו חסכנו קצת, ההורים עזרו קצת והצלחנו. אני מסתכלת על הבית ויודעת שאין סיכוי שאחזור למרכז".

 

משפחת קורקס, מושב ברוש

שרי, בת 28, מנהלת חשבונות, ומשה, בן 29, עובד בעסק משפחתי. הורים לילד בן ארבע וחצי ותינוק בן 7 חודשים

פעם: דירת שני חדרים באלפי מנשה בשכירות

היום: בית של שלושה חדרים, 84 מ"ר על שטח של 800 מטר במושב ברוש במחיר 680 אלף שקל

אין תמונה
מרגישים שהמדינה משקיעה פחות. שרי קורקס
הפלוסים: דיור: משכנתא של 2,200 שקל בחודש | צהרון: 0 שקל | גן של התמ"ת: 1,800 שקל עד ארבע, כולל ארוחת צהריים | חוגים: 100 שקל לחודש | מזון: 2,400 שקל לחודש.

המינוסים: ההכנסה של שרי ירדה מ-5,500 שקל בחודש כקוסמטיקאית עצמאית ל-4,000 שקל בחודש כמנהלת חשבונות במשרה חלקית.

מצב החשבון: חוסכים 1,300 שקל בחודש.

 

גם קטיה ודיוויד עשו מעבר דומה – מרמת-גן אל באר שבע. היא בת 28, רופאת שיניים, בן זוגה מהנדס מכונות. הם הורים לילדה בת שנה וחצי ועוד ילד בדרך. ואולי כיוון שקטיה נולדה בבאר שבע, היא מרשה לעצמה לבקר את העיר הרבה יותר בחופשיות. ״אני מתגעגעת לאיכות החיים של המרכז", היא אומרת. "בעבודה במרכז פגשתי אוכלוסיה חזקה ואינטליגנטית, ופה האוכלוסיה שאני נתקלת בה חלשה. הייתי מעדיפה לגדל את הילדים שלי בסביבה אחרת, וזו ההקרבה הכי גדולה מבחינתי". על הדירה שלה ברמת גן היא שילמה שכר דירה של 3,500 שקל בחודש; הם קנו בבאר שבע קוטג' בן חמישה חדרים ב-1.1 מיליון שקל.

"גדלתי בבאר שבע וברחתי מפה", היא אומרת, "אבל בתל אביב לא היתה לנו אפשרות לקנות דירה בשום אופן. בבאר שבע אין הרבה מה לעשות. כשאנחנו יוצאים, אנחנו יוצאים לתל אביב ולא לשום מקום אחר. פעם בחודש אנחנו הולכים להופעה או הצגה, למסעדה טובה. בבאר שבע המשפחות יותר גדולות, ושני ההורים עובדים שעות ארוכות. הם מחפשים תעסוקה לילדים, אבל אי אפשר לרשום את כולם לחוגים, אז הילדים צריכים לשעשע את עצמם, ומגיל שמונה את רואה פה ילדים יושבים על ספסל בחוץ – לא בכדורגל ולא בחוגים, על ספסל. אני שמה את הבת שלי בגנים הכי טובים שיש, וכשהיא תגדל אנסה לכוון אותה לבחור חברים אינטליגנטים ולא להימשך לכיוונים אחרים – אבל זה משהו שמדאיג אותי".

ומבחינת כסף?
"המעבר חוסך לנו בעלויות, גם בגלל שהמשפחות של שנינו בבאר שבע, אז יש עזרה עם הילדה. מבחינת קניות בסופר אני לא מרגישה הבדל. המחירים של החוגים לילדה יותר נמוכים, אבל יש פה הרבה פחות הפעלות לילדים ממה שיש במרכז. ההוצאות על הדלק לא השתנו כי אני כבר לא עומדת בפקקים כמו שעמדתי במרכז ויש לי חניה אז אני לא משלמת חניונים. בסך הכל אני יודעת שאם הייתי מגדלת את הילדה בתל אביב הייתי נכנסת למינוס – חצי מהמשכורת הייתה הולכת לי רק על הגן". 

 

קטיה ודיוויד, באר שבע

קטיה, בת 28, רופאת שיניים, ודיוויד, בן 32, מהנדס מכונות. הורים לילד בן שלוש ותינוק בן עשרה חודשים

פעם: דירה ברמת גן, 3,500 שקל

היום: קוטג׳ 5 חדרים בבאר שבע בגודל 170 מטרים שעלה 1,100,000. משכנתא חודשית: 4,000 שקל

מהמרכז לפריפריה - דיוויד וקטיה
״מתגעגעים לאיכות החיים של המרכז". דיוויד וקטיה | צילום: צילום ביתי
הפלוסים: ארנונה: 1,250 שקל לחודשיים "על בית ענק" | גן פרטי "הכי טוב שיש": 2,000 שקל | מים: 400 שקל לחודשיים בקיץ, כולל השקיה של הגינה ובריכת גומי לילדה | מנוי לחדר כושר: 250 שקל | מפגש עיסוי תינוקות: 20 שקל | חוג לילדה: 250-300 שקל לחודש | דלק: 1,500 ("במרכז שילמנו 2,500")

המינוסים: חשמל: 1,300 שקל לחודשיים בקיץ.

מצב החשבון: מאוזן.

 

אפשר לעקם את האף מול הדברים שאומרת קטיה, אבל היא מציגה את המציאות המורכבת של הפריפריה, שאנחנו מדחיקים כשאנחנו מדמיינים את עצמנו על הערסל בחצר העתידית שלנו: שירותי בריאות פחות טובים, שירותי חינוך מוזנחים, תחבורה ציבורית גרועה. וחלום הקהילה הקטנה והכפר הפסטורלי? הוא אפשרי, אבל הרבה יותר קשה לחסוך ככה.

ההבדל ברור יותר כשמשווים את המחירים שמשלמים קטיה ודיוויד מבאר שבע, לאלה שמספרים עליהם יאיר ומיטל אורבך, שגרים בישוב אשחר בגליל. "אנשים מדמיינים דברים מאוד זולים", אומר יאיר. "אבל זה לא כזה זול. אשחר הוא יישוב מבוקש, ורוב יחידות הדיור להשכרה פה הן במחיר של 3,000 שקל ומעלה". יאיר ומיטל השאירו מאחור דירת ארבעה חדרים במודיעין עם החזר משכנתא של 3,000 שקל בחודש; היום הם שוכרים דירה באשחר ב-3,800 שקל, עד שיסיימו לבנות שם בית. "אנחנו עדיין לא יודעים את המחיר הסופי אבל עד הבנייה זה חצי מיליון שקל. מבחינת עלויות המחיה בטוטאל זה נשאר אותו דבר".

אז למה עברתם?
״הבנו שאם יום אחד נרצה לקנות דירה יותר גדולה נצטרך לשלם סכומים שמתחילים בשני מיליון שקלים, ומבחינת איכות חיים הרגשנו שנוכל לתת לילדים שלנו יותר אם נגור בצפון ולא נישאר במרכז. מבחינת כסף, הקניות בסופר עולות אותו דבר, הארנונה אותו דבר כמו במודיעין, הגנים של העירייה באותם מחירים בכל הארץ וגם הגן הפרטי עולה בדיוק כמו במרכז. אבל המצב שלנו השתפר בהכל, החיים יותר טובים מבחינת קהילה וחברים והמרחבים. אני אגור בבית גדול, יש לי אוויר טוב ולא משעמם לי אף פעם כי תמיד אפשר לשבת עם שכן. לילדים יש חברים, לאשתי טוב, לכל אחד יש את המרחב שלו ויש פה אורח חיים בריא יותר, הסתכלות פשוטה וצנועה יותר על החיים".

 

משפחת אורבך, אשחר

מיטל, בת 30, מורה למדעים, ויאיר, קומיקאי, בן 32, הורים לבן שלוש וחצי לבן חצי שנה

פעם: דירת גן בת ארבעה חדרים במודיעין

היום: דירת ארבעה חדרים באשחר, ובונים בית בינתיים

יאיר אורבך
יש שקט, אין כסף. יאיר אורבך | צילום: רנית עמיר
הוצאות שירדו: הקרקע לבנייה נקנתה בחצי מחיר, כי יש סבסוד.

הוצאות שעלו: רכב נוסף - עוד 1,200 שקל בחודש.

מצב החשבון: אותו דבר.

 

אז לכאורה, גם יאיר ומיטל וגם דיוויד וקטיה גרים בפריפריה – אבל הם גרים משני צדדיו של פער חברתי עצום. "פריפריה היא לא רק המיקום הגיאוגרפי״, מסביר ד"ר איציק ספורטא מהפקולטה לניהול באוניברסיטת תל אביב. ״האזור הגיאוגרפי משנה, אבל בתוך האזור יש שונות עצומה: לאנשים יש דימויי מסוים של פריפריה, אבל גם בה יש שכונות מבוססות יותר. בתל אביב, ברמלה ובלוד יש מקומות שהם יותר פריפריה מלהבים, שנמצא בנגב. אם תסתכלי על ירוחם, קיבוץ רביבים וביר הדאג׳ - ישוב בדואי שמוכר על ידי המדינה, תראי פערים עצומים בין בתי הספר למרות המרחק הקטן ביניהם. אפילו אם תסתכלי על בתי הספר בתוך ירוחם תראי שיש פערים בין החינוך הממלכתי לממלכתי דתי, בלי לדבר על ביר האדג׳ שלידם, בו המבנה היחיד שבנוי ביישוב הוא בית הספר, ש-50 מטר מהכביש אליו בכלל לא סלולים. גם אם תחשבי על אשל הנשיא, בי״ס ליד באר שבע ברמה ששווה לזו במרכז הארץ, תראי שילדי להבים הסמוך מתקבלים אליו בכניסה אוטומטית, אבל ילדי עיירות הפיתוח לא״.

שני צידי הפער החברתי

יש משהו לא הוגן בכל הסיפור הזה. האקזיט של תושבי המרכז מבוסס על הרווח שבפער ביניהם לבין התושבים במקומיים. הם, בדיוק כמו תושבי המרכז, במינוס – כי עלויות המחיה שלהם נמוכות יותר, אבל גם השכר. 43.4 אחוז מהעובדים בבאר שבע, למשל, מרוויחים מתחת לשכר המינימום הישן, 4,300 שקל בחודש; כך גם 46.4 אחוז מהעובדים בשדרות, למשל, ו-53.6 אחוז מהאנשים שעובדים בצפת. רק כדי לסבר את האוזן, בחיפה נמצאים במצב הזה רק 39.4 אחוז מהעובדים, בתל אביב 34.5 אחוז, ובמודיעין רק 26.7 אחוז.

מהמרכז לפריפריה
לאנשים יש דימויי מסוים" של הפריפריה, אבל גם בה יש שכונות מבוססות יותר" | צילום: אור אלכסנברג המרכז להתיישבות בנגב ובגליל

״לאוכלוסייה בפריפריה יש פחות כישורי עבודה מכניסים, כמו השכלה רלוונטית, שוק העבודה בפריפריה מתגמל פחות מזה שבמרכז״. מסביר פרופ' איל קמחי. כשהכלכלנים מסתכלים על ההטבות לתושבים חדשים בפריפריה, כמו הנחה במס הכנסה ועזרה בדיור, הם רואים בהן עוד מאי השוויון שראינו קודם. הרשימה הזאת, הם אומרים, מבהירה באופן חד משמעי את מי המדינה באה לחזק. ״זה מעניין שהמדינה בוחרת לתת הטבות מס במשכורת לאנשים שעוברים לפריפריה, בעוד רוב האנשים שמתגוררים בפריפריה בכלל לא מגיעים לשכר מינימום, ולא זוכים להטבה הזו״, מבאר ד״ר ספורטא. ״היא נותנת הטבה לאנשים האמידים, במקום להשקיע באנשים שגרים ביישובים עצמם״.

הפתרון, לפי ד״ר ספורטא, הוא לא משיכת תושבים חדשים, אלא שיפור עמוק של המצב שמתקיים בה כעת: ״הדבר שהכי מקומם אותי הוא שחלק גדול מהאנשים שעזבו את הפריפריה עזבו אותה כי לא הייתה להם שם עבודה״, הוא מסביר. ״אומרים שכדי לחזק את הפריפריה ייבאו לשם תושבים חזקים, אבל לא פותרים את הבעיות עצמן: תעסוקה, בתי ספר חלשים, מחסור במיטות בבתי חולים ומחסור במומחים, תחבורה ציבורית לא אפקטיבית. יש מדיניות של בניית יישובים חדשים בדרום במקום לפתח את מה שקיים והיא נובעת מחשש, מרתיעה ממה שיש, מאוכלוסיה שלא רוצים להתרועע איתה. הצבא עובר לדרום ורוצה להקים 11 יישובים חדשים – למה? יש מספיק יישובים והיישובים הקיימים נעולים מבחינת פיתוח, כי אין להם אדמות להתרחב עליהן״.

לכל כתבות המגזין