מזל טוב גבר, נולד לך ילד. סוף סוף הפכת לאב ואתה מסתובב כמו טווס במשרד. שעון מראה כבר שש, על הצג מהבהב סמס מהאישה: "מתי אתה מגיע הביתה?", ומיד אתה נזכר במייל החשוב ששכחת לשלוח, בלקוח שממתין לתשובה, בערימת הניירות על השולחן. למה דווקא עכשיו? תתכונן לתשובה שלא נעים לשמוע: מחקר שנערך בישראל מצא כי ברגע שגבר הופך לאב בפעם הראשונה, הוא מתחיל לבלות שעה וחצי יותר בעבודה. לא, לא כדי להרוויח יותר – כדי להפסיד את שעת המקלחות.
לא צריך להיות מומחה כדי להבין שמשהו חדש קורה בתפיסת ההורות המודרנית: ההורים של היום כבר לא מסתפקים בלהיות הורים. יש להם שאיפות, חלומות, רצונות. ובניגוד לדורות קודמים הם מרשים לעצמם למרוד בתפקיד המסורתי ולהציב את נטיות ליבם לפני טובת הילדים.
"מימוש עצמי הוא חלק מתהליך התפתחותי בחברה המערבית, שמקדש את האינדיבידואליזם”, מסבירה ד”ר ליאורה בר-טור, פסיכולוגית קלינית מהתכנית ללימודי משפחה במכללה למנהל. "בעבר המסגרות היו קשוחות וחלוקת התפקידים הייתה ברורה – גברים בעבודה, נשים בבית. היום כולם רוצים ליהנות מכל העולמות: גם קריירה ומימוש עצמי, גם משפחה וגידול ילדים. זה מוביל לתסכול תמידי, כי אנחנו עושים 'גם וגם' ונאלצים להסתפק בלהיות 'האבא הכי טוב שאני יכול' ו'העובד הכי טוב שאני יכול', אבל לא האבא המושלם והעובד המצטיין".
מה זה עושה לנו כהורים?
"התסכול הזה מוליד הרבה תלונות ותחושה מתגברת שהילד הוא עול: צריך למצוא לו סידור, אי אפשר לקחת אותו לסרט שאתם באמת רוצים לראות, הוא עושה בלגן בדיוק כשאתם מתים לצנוח על הספה מול הטלוויזיה".
"אני מאוד שמחה שהורים מתלוננים על הילדים שלהם", אומרת דניאלה לונדון דקל, בעלת טור הקומיקס "עמוד הבית" שמאייר את המצב באור מצחיק-מריר. "אני מעדיפה הורים שמתלוננים על הורים שמהללים וחושבים שהילד שלהם הוא יצירה חד פעמית של הטבע. להתלונן, בטח להתלונן. אבל עם הומור. להבין שהתלונות, בסולם הבאסה, יושבות על שלב מאוד נמוך".
"כולנו מתלוננים על הילדים", מאשרת ד"ר גלית לזר, מטפלת זוגית ומשפחתית ומנהלת מכון איזונים, "אין הורים שמזילים דמעות על סיום החופש הגדול כי ילדים – בעיקר קטנים – הם מעמסה, מטלה".
מה משותף להורים המתלוננים?
"מי שמקטר על ילדים נוטה לקטר על הכל. אלה אנשים שתמיד רואים את הצד הקשה ויזדקקו ליותר חמלה כשהפנטזיה של אימהות מתוקתקת, עם עגלה אופנתית ועקבים, מתנגשת עם המציאות של לקום באמצע הלילה וללכת לעבודה מרוטים מעייפות. הורה שיש לו נטייה לדכדוך, או שנמצא בנקודה לא מספקת בחייו – נוטה לראות בילד מקור לכל הקשיים".
כמה לא פתיר? ד"ר בר-טור מספרת שלפי מחקרים, משפחה היא אחד מגורמי האושר הגדולים ביותר עבור גברים ונשים. אבל שימו לב לטוויסט: באחד המחקרים הצמידו לאנשים מכשיר שביקש מהם לדרג את רמת האושר שלהם מדי כמה שעות. רמת האושר הנמוכה ביותר נרשמה – תנסו להיראות מופתעים – בדיוק ברגע שבו מגיעים הביתה מהעבודה לטירוף של המקלחות והילדים. בעבודה, כמה עצוב, דיווחו המשתפים על רמת שיא של אושר. ועכשיו לכו תבואו בטענות אל האב הטרי שנשאר לענות על מיילים במשרד.
ילדים זה טרחה
עבודה זה חשוב וקריירה נותנת סיפוק, אבל אין מתנות חינם – השקעה בקריירה גוזלת זמן ומשאבים רגשיים שבהכרח באים על חשבון הילדים. "אי אפשר לעשות גם וגם", אומרת נעמה קסרי, זוכת העונה הראשונה של "הישרדות", בעלת מכוני אסתטיקה ומגישת טלוויזיה. "הורה לא יכול לנהל קריירה מדהימה ובמקביל להכין עם הילדים שיעורים ועוגיות ופאזלים אחר הצהריים. משהו חייב להיפגע ואני לא מאמינה לאף אשת קריירה שהילדים שלה לא מרגישים בחסרונה".
הילדים שלך הרגישו בחסרונך?
"אני לא מתיפייפת, אני אומרת את מה שאנשים חושבים ולא אומרים. בשלוש השנים הראשונות של בני הבכור אמא שלי גידלה אותו. אני הייתי פול גז על הקריירה שלי - לעשות טלוויזיה, לפתוח סניפים, יצאתי לכבוש את העולם צעירה, מפומפמת, עם הסכין בין השיניים – וזה בלתי אפשרי כשמוציאים ילד בארבע מהגן. אז אולי לא אזכה במדליית 'אם השנה' לפי קריטריונים שזרם מסוים מכתיב, אבל יש זרם אחר שמבין את הצורך להוריד הילוך בהורות.
"זה לא שזרקתי את הבן שלי לרחוב – תאמיני לי שהוא מעדיף את סבתא, שלא אומרת 'לא' על שום דבר. הקרבתי את עצמי וגם אותו לטובת חיים טובים יותר ואמא מאושרת, שמגשימה את עצמה, מצליחה ועושה דברים שהיא אוהבת".
אז אמא מאושרת היא לדעתך אמא טובה יותר?
"אני לא שופטת אף אחת אבל אני לא מסוג הנשים שתפקיד חייהן הוא גידול ילדים. לא מסוגלת לשבת בבית. כשהילד היה בן שבעה חודשים נסעתי להצטלם ל'הישרדות' ולא היה לי שום קונפליקט. ידעתי שאמנף את זה גם אם לא אזכה, שזה ייתן לי פוש בחיים ושהבן שלי ייהנה מזה כי אהיה מאושרת".
ההחלטה הזו עוררה הרבה ביקורת.
"עפו עליי, חטפתי אש מחצי מדינה ולא הבנתי על מה מדברים בכלל. הילד היה עם אבא וסבתא, וזה שאני אמא לא אומר שאני צריכה להיות בכלא. אחריי היו עוד אימהות שהשאירו ילדים בארץ אבל על זה אף אחד כבר לא אמר מילה".
עו"ד אלדד יניב, ראש מפלגת "ארץ חדשה" ולשעבר יועץ פוליטי בכיר, עשה דרך הפוכה: מקריירה תובענית בחזרה הביתה, למשפחה. "אין קריירה שמצדיקה שעות רבות כל כך", הוא אומר, "מדובר בבריחה, ואני הייתי גדול הברחנים. אתה בורח כדי לממש את עצמך, וכן, מקונן בך הספק אם ללכת הביתה לילדים או להישאר עוד במשרד, אבל ההכרעה מאוד ברורה ותמיד בוחרים במשרד".
את הבחירה הזו מייחס יניב, אב לשלושה ועקר בית גאה, לחוסר ההבנה שמימוש עצמי מתקיים גם דרך ההורות: "המשפחה הייתה מקום שבו הייתי נוכח-נפקד במקום להיות נוכח-נוכח, עד שהבנתי שאני מפסיד בגדול; שהמקום אליו ניתבתי את כל הזמן, הנשמה והקשב שלי הוא לא המקום הנכון. פספסתי את השנים הראשונות של הילדים שלי, פספסתי המון ואני לא יכול להחזיר את הגלגל, אבל תמיד אפשר לתקן וזה אושר גדול לתקן".
אז איפה היום המימוש העצמי שלך?
"הרגע שבו מבינים כי הבחירה להיות הורה היא חלק מהמימוש העצמי שלך, הוא הרגע שבו נפתר המתח בין מימוש עצמי לזכות להיות הורה. המקום השלם למימוש עצמי הוא זה שיש בו גם קריירה, גם זוגיות, גם משפחתיות, גם חברות. וכן, זה אפשרי".
את ההוכחה לכך יניב מוצא באבות הגרושים סביבו: קרייריסטים מעונבים ואנשי אשכולות שבילו את רוב זמנם בעבודה, עד הגירושים שטרפו את הקלפים. "קודם לא הייתה להם דקה לילדים", הוא מספר, "ופתאום לא רק שיש להם זמן – הם מחכים לזמן הזה. הם מגלים שאפשר להגיע הביתה בשלוש בצהריים שלוש פעמים בשבוע, ושהזמן הזה לא מתנגש עם הקריירה או פוגע בה. אם הם היו מפנים אותו לפני הגירושים היו להם חיים שלמים ומספקים יותר. אני אומר את זה כמי שטעה בעצמו", מדגיש יניב, שכותב בימים אלה את הספר האינטרנטי הראשון, "פניית פרסה", והפעם עובד מהבית.
איזה מחיר גובות מהילדים השעות הארוכות במשרד? תמיר ליאון, אנתרופולוג ומומחה לתרבות צעירה ממכון אתוס, לא עושה לכם הנחות: "אם אין הורה בבית אחר הצהריים, במיוחד בגילאי העשרה, אתם יכולים לעמוד מול המראה ולהגיד: 'אני דופק במודע את הילד שלי'. איך וכמה הילד יידפק תלוי באופי שלו, בסביבה, במזל שלכם – אבל הוא יידפק, ואם קשה לכם לעמוד בזה, אל תעשו ילדים. ליחסים יש משמעות ומחיר שצריך לשלם, והמחיר הזה מתבטא בחרדות שאני רואה אצל הילדים, בקושי שלהם לפתח תקשורת ואינטימיות רגשית, בתחושת הביטחון ובמימוש הפוטנציאל שלהם בחיים".
ליאון מסביר שילד בן 14 זקוק להורה לידו לא פחות מילד בן השנה, ונוכחות הורית היא חיונית לבניית הזהות שלו: "בתפקידים המסורתיים האב מושך את הילדים החוצה והאם מחברת אותם פנימה, אל הבית. אם האב נעדר כי הוא שקוע בקריירה, לילדים יש בעיה לפתח עצמאות וחלקם מושך זמן ונשאר בבית עד גיל מאוחר. אבא בבית חשוב במיוחד למתבגרים, שמתחילים לעשות צעדים ראשונים החוצה לעולם כבר בגילאי 11-12.
"יש הבדל תהומי בין הורה שחוזר הביתה בשש בערב להורה שחוזר בתשע", הוא מדגיש, "מי שחוזר בשש אוכל עם הילדים ארוחת ערב, שואל איך היה היום, מתקשר. מי שחוזר בתשע או אחרי, כבר לא נשארו לו משאבים חוץ מלפצות את עצמו על היום שהוא עצמו עבר".
ליאון מסביר שמשנות ה-90 עברה ישראל למצב של "עבודת יתר" - העובד הישראלי שני רק ליפני בשעות העבודה - ומוסיף בחריפות: "איש מקצוע שאומר להורה שאפשר לעבוד כל יום עד תשע בלי שהמשפחה והילדים שלו יפגעו קשות, הוא נוכל. אל תספרו לי 'גם אצלי בבית זה היה ככה' - אתה נדפקת ובגלל זה אתה עובד ככה עכשיו”.
מה עושים? מתגרשים
הצורך במימוש עצמי לא עוצר בקריירה. אם פעם היה נהוג לנשוך שפתיים ולמשוך זוגיות לא מאושרת, היום פשוט מפרקים את החבילה: "טכנית קל יותר להתגרש היום, נשים יותר עצמאיות כלכלית ולא תלויות בבני הזוג, החברה מקבלת את זה יותר ומוסד הנישואים עצמו הפך להיות ארעי. אם לא טוב – עוזבים, האצבע קלה על ההדק ומוותרים מוקדם מדי", אומרת ד"ר בר-טור.
שיעור הגירושים עולה בקצב מואץ משנה לשנה, ואיתו מספר הילדים שחיים במשפחות חד הוריות. רק ב-2011 לבדה נרשמה עלייה של 10% במספרם, וב-16 השנים שבין 1995 ל-2011 זינק מספרם בלא פחות מ-82%. תמיר ליאון תולה זאת בפנטזיה הרומנטית של אביר על סוס לבן: "אנשים לא נאבקים היום עד הסוף על הנישואים. שליש מהמשפחות עם ילדים בגילאי תיכון פרודות, וגם ילדי הנשואים בחרדות, כי הם רואים מה קורה סביבם. הביטחון במשפחה יורד וילד שעובר גירושים של הורים נדפק מזה, משהו בסיסי בעולם שלו הולך".
גם בזה לא קשה "להאשים" את הילדים: מחקרים שבדקו שביעות רצון מנישואים מצאו יחס הפוך בין מידת האושר הגבוהה בתחילת הנישואים, לירידה בו עם לידת הילדים. החדשות הטובות: זוגות שהצליחו לשרוד את גיל ההתבגרות של הילדים מדווחים שוב על שביעות רצון גדולה מהנישואים. אבל כמה באמת טורחים להגיע לשם?
אם גברים מגלים את האבהות בזכות המשמורת המשותפת, לנשים יש יתרונות משלהן במצב החדש: "אמהות, שבדרך כלל נושאות יותר בנטל הבית, מגלות בגירושים איך זה להיות רווקה נטולת מחויבויות בימים שהילדים אצל האבא", אומרת שלומית גרוס-גל, עובדת סוציאלית קלינית המטפלת בילדים ובהורים. מה שבטוח, הגרושים זוכים במשאת נפש שנשואים יכולים רק לייחל לה: זמן פנוי.
"עד שנולדה בתנו המשותפת קבענו בלו"ז בכל יום שלישי 'יום רווקים' ובכל סופ"ש שני 'סופ"ש רווקים'", מספרת נעמה קסרי, שגם בעלה גל ארז הותיר פרק א' מאחור. "אלה ימים באווירת רווקות: אנחנו שוב ספונטניים, ישנים עד אחת בצהריים, עושים גיחות לחו"ל. השבתות הראשונות בלי הילד קשות ועצובות אבל מתרגלים לזה מהר ומתחילים לספור את השניות עד אליהן. אבל אני לא רוצה לתת לאנשים רעיונות".
קסרי מסבירה שהזמנים בלי הילדים הם זריקת מרץ לזוגיות, לתפקוד ולאושר, ומציעה להכניס לחוק הסדרי ראייה של הילדים עם סבא וסבתא. "זה אחד הסודות לזוגיות טובה וזה יוריד את אחוז הגירושים. זוגיות באה לפני ילדים, ואתם חוזרים אליהם הורים מאושרים כי ישנתם טוב, לא התעסקתם עם כל ה'תעזור לי, תביא לי' ועשיתם עוד דברים שלא זה המקום לפרט. זה פשוט מטעין".
הצעת החוק של קסרי הייתה עשויה לשמח לא מעט הורים, אם שוכחים שגם הסבים של היום זה לא מה שהיה פעם, וגם הם נתקפו בדחף המודרני להגשים את עצמם במקום לשמש בייביסיטרים. “אנחנו דור מפונק", מודה קסרי, “זה לא הדור של ההורים שעובדים, מבשלים, מכבסים, תולים – לנו הכל בא בלחיצת כפתור, ואם קצת קשה הכל מתפרק”.
"זה לא פינוק, זו מציאות שהשתנתה”, מסנגרת ד"ר בר-טור. "אנחנו חיים בדור של סיפוקים מיידיים ומצפים שגם הנישואים והילדים יהיו און-ליין, שהכל יהיה מיידי ולפי רצוננו".
"מצד שני, להורים יותר קשה היום להצטיין כהורים, כי אין כמעט גבול למה שאפשר לתת. הפערים בחברה הולכים וגדלים וגם הפערים בהורות. אנחנו במרדף מתמיד להשיג יותר: יותר חוגים, יותר שיעורים פרטיים, יותר מותגים, צעצועים, חופשות. יותר זמן איכות. אני לא מכירה היום הורים ללא רגשות אשמה. אני לא חושבת שזה היה פעם ככה. מצד שני, יש להורים גם את הקריירה האמיתית על הראש, וגם שוק העבודה לא נהייה קל יותר. שעות עבודה מטורפות, פחד מצמית מהעתיד. גם ממה שנקרא ביטחון תעסוקתי, וגם ממה שנקרא מדינת ישראל. במיוחד אצל הזוגות הצעירים שצריכים לבנות את כל העסק הזה של חיים בבת אחת: גם קריירה וגם ילדים".
יהיה נכון לומר שמי שבוחר בקריירה או בגירושים שם את עצמו לפני הילדים?
ד"ר לזר: "כן ולא. ההורה רואה את הצרכים שלו לפני אלה של הילד, אבל הם לא בהכרח חייבים לפגוע בצרכיו הרגשיים של הילד, ואם תהיה פגיעה מסוימת אפשר לתקן. גם כשאין בחירה דרמטית בקריירה או בגירושים ילד לא צריך להיות כל הזמן ובאופן בלעדי בראש סדר העדיפויות של ההורים".
מי צריך ילדים
אם לגדל ילדים זה כזה סיפור, למה לא לוותר עליו בכלל? האופציה הזאת, שעד לא מזמן הייתה הס מלהזכיר, הופכת בעצמה לתופעה חברתית. מגזין "טיים" הקדיש לה גיליון מיוחד בשם Child Free ("חופשיים מילדים"), שציין בין השאר את אחוזי הילודה השליליים באירופה והנמוכים אי פעם בארצות הברית.
למרות הלחץ החברתי החזק, גם בישראל מתרבים המורדים נגד הציווי המשפחתי להתרבות: החוקרת אורנה דונת כתבה ספר בשם "ממני והלאה", שעוסק בבחירה בחיים בלי ילדים בישראל. דונת (37), דוקטורנטית לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב, החליטה כבר בגיל 16 שאימהות זה לא בשבילה: "תמיד חושבים שאם מישהי לא רוצה להיות אמא זה בגלל שהיא רוצה לממש את עצמה בקריירה, כאילו זו משוואה של 'או שאהיה אמא, או שאהיה קרייריסטית' – אבל זה לא בהכרח העניין. לכל אחת יש את הסיבות שלה. חלק נכבד מהנשים שראיינתי לא מעוניינות להשקיע בקריירה אלא פשוט לחיות את חייהן ולעשות את הדברים שמעניינים אותן – וילדים זה לא אחד מהם. לאורך ההיסטוריה היו נשים שבחרו לא להיות אימהות, או לעזוב את הילדים לטובת חיים אחרים, למשל התמסרות דתית. מצחיק אותי שאנשים מחפשים את הטראומה ש'עשתה אותי כזאת', ושאני צריכה להוכיח לחברה שאני נורמלית בכל שאר הפרמטרים של עבודה או זוגיות, רק בגלל הבחירה הזו שלי".
ס' (38), איש תקשורת, התגרש לפני שנתיים על רקע מחלוקת בסוגיית הילדים. "העסק הזה גומר נישואים", הוא אומר. "אשתי רצתה ילדים ואמרתי לה שאני לא מוכן. תמיד ידעתי שלא ארצה ילדים אבל חשבתי שאולי זה עוד יבוא לי. עברה עוד שנה ועוד שנה ואחרי שלוש שנים אמרתי לה שלא אני אמנע ממנה ילדים, והתגרשנו".
למה זה כל כך מרתיע אותך?
"זה לא בוער לי ואני לא מרגיש שזה חסר לי בחיים. לא דחוף לעולם לקבל רפרודוקציה שלי ואני לא איזה עילוי שצריך לעשות לו המשך או להנציח אותו. אני רוצה לחיות את החיים כמו שצריך, לעשות מה שאני רוצה מתי שאני רוצה. אני לא הולך לעשות ילד כי ככה צריך או ככה נהוג, לא בא לי 'ככה צריך'".
אתה לא מרגיש שאתה מפסיד חוויה עוצמתית?
"אני יודע מה אני מפסיד כי אני רואה חברים שלי, אבל אני יודע גם מה אני מרוויח. יש לי חבר שדוחק בי: 'יאללה אתה חייב, יאללה תעשה ילד!'. אמרתי לו שיסתכל על עצמו, כמה הילד מגביל אותו. הוא תקוע עם זה, אז הוא רוצה שגם אני אהיה. לחברים שלי שהפכו להורים אין יותר על מה לדבר איתנו - הכל זה שיחות על בקבוקים וחיתולים, וכואב להם לראות אותנו יוצאים לסרט כשבא לנו. לי יש יותר זמן לזוגיות, וגם לעצמי.
"אני אוהב חיות ולא מגדל כלב כי רוב היום אני בעבודה ואני לא רוצה את התלות שלו בי – אז ילד אני אביא? אם אני רוצה לנסוע לחודשיים לכלב אולי יש פנסיון, אבל ילד אי אפשר להחזיר".
איך זה משפיע על הקשרים שלך עם נשים?
"חד משמעית - במוקדם או במאוחר זה גומר יחסים. גם אלה שיגידו בהתחלה שזה בסדר, כדי להשמיע את מה שהצד השני רוצה לשמוע, מתישהו זה יחלחל והן יתחרטו".
ומה יהיה כשתהיה זקן ולא יהיה מי שיטפל בך?
"זה נורא מבאס שאולי תהיה ערירי וייפול עליך ארון ולא יהיה מי שאכפת לו ותמות לבד. אבל נניח שהבאת ילד לעולם, השקעת בו את ימיך ולילותיך, מימנת לו מחייה וחינוך והחזקת אותו בצבא ושילמת לו שכר לימוד ואז עוד מימנת לו חתונה וגירושים, התפשרת על החיים ועל הקריירה בשבילו - מי מבטיח לך שאותו חרגול בן 30 ידאג לך? מי מבטיח לי שאם יהיה לי ילד הוא יטפל בי בעולם החומרני הזה? בשביל הסיכוי שאולי הוא יטפל בי אני אשקיע 30 שנה מהחיים שלי? לא תודה, אני אשים את הכסף בצד ואממן לי פיליפינית".
נראה לך שזה ישתנה אי פעם?
"למדתי לומר 'נבר סיי נבר' ואי אפשר לדעת. יכול להיות שכן. גם אם אביא ילד אני אשקיע בו רק את מה שאני יכול ולא מעבר לזה, שילמד להסתדר. בת זוגי הנוכחית לא לוחצת אבל מדברת איתי על זה. אני אף פעם לא אומר לעולם לא, אבל אין לי צורך בילד. ההורים שלנו התחתנו בגיל 20 ומבחינתם להתחתן ולהקים משפחה זה מהות החיים, ומי שהצליח בזה הצליח בהכל. היום אנשים יודעים שיש עוד אפשרויות בחיים ואנחנו לא יכולים או חייבים לחסום את עצמנו".