עינת נתן היא אישה מבלבלת. מצד אחד, יועצת הורים רצינית ומוערכת עם קרוב ל-20 שנות ניסיון. מהצד השני, שימו לב: מגפונים על עקב, מכנסי סקיני עם הדפס, סריג לבן גדול שרק מחמיא לגזרתה הדקיקה, שיער משוך מעלה באלגנטיות. איפור – לא יותר מדי, לא מעט מדי. נראית בת 26 ודוגמנית. אבל היא כבר בת 43 ויש לה בבית חמישה ילדים. ולא, שום פליטה על החולצה או קמט במכנסיים.
כשאני מנסה לרמוז לה בעדינות שהמראה שלה עלול להרתיע נשים קשות יום - וגם סתם אימהות מאותגרות לשלושה, כמוני – מתברר שלא הייתי צריכה לרמוז. "אני מודעת לדיסוננס", היא מרגיעה. "היום, בגלל שיש לי איזו פרסונה תקשורתית, אנשים שמגיעים לקליניקה כבר יודעים למה לצפות, אבל בתחילת הדרך היו כאלה שהתקשו לראות מבעד למראה. הם הגיעו אליי מפה לאוזן, היו בשיט של השיט, אבל לא הצליחו לקחת שנייה בשביל להסתכל לי בעיניים ולראות פנימה".
פספסת בגלל זה לקוחות?
"כן. הייתי רואה כבר במפגש הראשון שאני לא באה טוב לאישה. בכל זאת, יש לה 'רק' שני ילדים, היא נושאת משקל עודף מההיריון ופתאום אני יושבת מולה כמו איזו הפקת אופנה במגזין, עם החמישה ילדים שלי, מלמדת אותה איך להיות אמא טובה יותר. מה נסגר?"
מה נסגר באמת?
"זאת אני, גם וגם. אני אוהבת אופנה ומשקיעה בזה. כל השאר זה גנים, אמא שלי נתנה לי מתנה. האמת שבהיריון הראשון עליתי 30 קילו אבל אחר כך הגוף שלי התרגל, להיות בהיריון הפך לחלק מהשגרה. חוץ מזה, זה גם פיצוי מבחינתי כי האמת היא שרוב שעות היום אני בג'יפה, לבושה בטרנינג וחולצת בי"ס של אחד הילדים עם כתמים של פתיתים וקליפס בשיער, ברמה שבעלי אומר לי 'את לא יוצאת ככה מהבית' כשאני צריכה להקפיץ לחוג ג'ודו".
"הורים חושבים שצריך רק לחנך ולתקן. אז לא"
אם הפרצוף כבר מוכר לכם, זה כנראה מהפינה שהגישה עד לאחרונה בתוכנית הבוקר של "רשת". היום ניתן לשמוע את קולה ב"באמא שלך", פינה קבועה בתוכנית הרדיו של טל ואביעד ב-99FM, ובשבוע הבא נשיק כאן ב-mako את מדור ייעוץ ההורים החדש שלה. ולמרות שגם ייחוס ברנז'אי לא חסר - בעלה הוא יובל נתן, עד לפני כשנה וחצי מנכ"ל ועורך mako - לקח זמן עד שכל אמא בתעשיית התקשורת ידעה להמליץ עליה לחברתה, ורצוי לפני שהילד שוב נושך את כל חבריו לגן.
בשנים הראשונות הנחתה קבוצות בהתנדבות, העבירה הרצאות בגני ילדים בתשלום סמלי של 30 שקלים, יצרה לעצמה שם מפה לאוזן. במכון אדלר פגשה את דור-לי פירסט, חברתה הטובה, והשתיים היו שותפות לקליניקה במשך עשור. לפני כמה שנים, כשכבר היה צריך לקבוע אצלן תור שלושה חודשים מראש, הן החליטו לפצל את הצמד וללכת לקריירות סולו.
במה את שונה, אם בכלל, מסופר נני מיכל דליות?
"אני מאוד מעריכה אותה, היא אשת מקצוע מהשורה הראשונה והייתה ידועה ככזו הרבה לפני שהגיעה לטלוויזיה. תראי, שתינו יונקות מאותו גוף ידע. מי שיגיע להרצאה מטעם מכון אדלר, ישמע כאילו את אותו דבר, אבל זה יישמע אחרת מכל אחת מאתנו. מעבר לבסיס המקצועי, לכל אחת יש את הקטע שלה שבא בכלל מהאישיות שלה ומניסיון החיים הספציפי שלה. אני מרגישה שאני רצה בשוחות עם הזוגות שמגיעים אליי. כשאומרים 'יועצת הורית' זה מיד נשמע כמו דודה עם שיער אפור שאומרת לאנשים מה לעשות. אני אוהבת אדם ואני מאמינה גדולה ביחסים ואני שולטת היטב בגוף הידע שיש בידי. השילוב של הכול יוצר תהליך שעושה קסם".
ללכת לייעוץ הורי לא הפך קצת לטרנד, עוד תחנה אחרי יועצת הנקה ויועצת שינה?
"בניגוד להדרכת שינה או הנקה שמטפלים בבעיה ממוקדת, בסיפור של הדרכת הורים יש משהו יותר רחב. בתור מי שמסתובבת לא מעט בארץ ופוגשת הרבה סוגים של קהל, אני יכולה להעיד שיש פה איזו מהפכת מודעות הורית, שלא מאפיינת רק מפונקים מצפון תל אביב. קורה שם משהו נורא מרגש. התהליך אומר - בוא ניקח את הכוחות של ההורה ונשתמש בהם כדי לפעול באזורים שבהם אין לו כוחות, ובוא ניקח את הכוחות של הילד ונראה להורה איך להשתמש בהם".
איך למשל?
"למשל ילד שלא מגלה אחריות בבית הספר, שוכח ציוד או לא מכין שיעורים, אבל לחוג כדורסל תמיד זוכר להכין הכל מראש. ההורה מבקר, שופט, ואפילו מעניש את הילד ולוקח לו את חוג הכדורסל, הכל במטרה להפעיל כוח כדי לגייס אותו להשתפר בלימודים. שני הצדדים נמצאים במצב של חוסר אונים, המוטיבציה כמובן לא מגיעה והיחסים מתקלקלים. בתהליך מתמשך של הדרכה, ההורה לומד להכיר בכך שדווקא האחריות והעקביות שהילד מפגין בכדורסל, הם המפתח לעידוד ופיתוח מנגנוני המוטיבציה בשדות שהילד מתקשה בהם. ההורה יוצא ממאבק הכוח ולומד לחזק את הילד על תכונות אמיתיות שקיימות אצלו, היחסים משתפרים, והילד פנוי לעשות העברה של מנגנוני המוטיבציה גם לשדה הלימודים.
"שלא תטעי, אני הראשונה שתגיד שילדים זה לא פשוט - סופי שבוע זה קשה, לצאת אתם מהבית זה לא משהו. אבל בצד הדבר הזה, צריך לקרות משהו אחר שיאפשר לי לקום בבוקר. מצד שני, אנחנו גם לא צריכים לעשות כל כך הרבה כל הזמן. אם הילד שלנו בוכה למשל, לפעמים אנחנו רק צריכים להיות שם. אנחנו לא אמורים לקחת לו את הבכי, או להאשים את בן הזוג או לפתור הכול. רק להיות שם".
ובכל זאת, מהי המשימה ההורית הכי חשובה?
"להעניק לילד שלך דימוי עצמי חיובי. לגרום לו להבין מי הוא, במה הוא טוב, במה הוא חזק, במה הוא מוכשר. העולם כבר יגיד לו במה הוא לא טוב, זה לא התפקיד שלנו. אם הילד שלנו יידע במה הוא טוב, כשהעולם יגיד לו במה הוא לא טוב, הוא ימצא את הכוחות להתגבר על זה. אם הוא קיבל 40 במבחן אבל כל חייו אמרו לו שהוא חכם, זה לא ישבור אותו. אנחנו רוצים שהילדים שלנו יידעו מה נעים להם ומה לא, מה ללמוד, באיזו זוגיות לבחור. אנחנו חושבים שרק צריך לתקן ולחנך ולבקר, אבל זה כל כך לא זה".
"לא האמנתי שאוכל ללדת ילד חי"
הדרך למשפחה גדולה לא הייתה קלה. בגיל 25, כשעבדה כרכזת מערכת בעיתון תל אביב, הכירה את יובל, מבקר הטלוויזיה של המקומון. תוך שנה התחתנו והיא הרתה. אבל בדיקת מי שפיר בחודש חמישי גילתה ממצאים של תסמונת דאון והיא הפילה. שנה לאחר מכן הרתה בשנית, הפעם עם תאומים. בחודש תשיעי התייצבה בבית חולים וגילתה שלעובר אחד אין דופק. היא נכנסה ללידה דחופה, שבמהלכה מת העובר השני. כעבור שנה ויומיים בדיוק, בהיריון השלישי שלה, הביאה לעולם את בנה הבכור, איל, היום בן 15.
איך מתאוששים מחוויה כל כך קשה?
"אני חושבת שבגלל שרוב חיי גדלתי בצל אמא חולה, אני נורא טובה בלראות את הצדדים הטובים של החיים. החיים לא פינקו אותי. אבל קיבלתי בעסקת החבילה הזאת גם אבא נדיר, שממנו למדתי המון על הסתכלות אופטימית, הומור במצבי מצוקה ויכולת לגייס כוחות אנושיים אדירים בזמן הנכון. הוא היה איש חיל אוויר, גדלנו בין בסיסים, וכל הזמן הזה הוא במידה רבה מילא גם את תפקיד האמא. אפילו את החזיה הראשונה שלי קנינו ביחד. זה נכפה עליו, הוא לא בחר בזה, אבל הוא לקח את האתגר הזה בשתי ידיים והתמודד איתו בצורה שגם בתור ילדה, ובעיקר היום, אני יכולה להגיד עליה שהיא יוצאת דופן, עבורי ועבור אחי רני.
"בלידה השקטה ההיא קרו כמה דברים, והראשון הוא שהבנתי שכשהתינוק שלי יבכה אני לא אתלונן. שמעתי בכי של תינוקות מהחדרים הסמוכים וחשבתי לעצמי איזה כיף זה לשמוע תינוק בוכה. כבר אז, באותו רגע, היה את המקום של פרופורציות והוא היה חזק מאוד. החוויה הזאת חיברה מאוד ביני לבין בעלי, והייתה גם העובדה ששבוע וחצי אחרי נסענו לניו יורק, לשלושה שבועות שבהם שרפנו את כל הכסף שלנו ואמרנו 'ימות העולם'".
איך הצלחת לעשות את זה?
"היום אני מתנדבת עם זוגות שחווים לידה שקטה, ומהמפגשים האלה אני גם מבינה שיש הבדל גדול בין לחוות לידה כזאת לפני שיש לך ילד בבית ואחרי. כשאתה מאבד לפני, אתה לא לגמרי מבין מה איבדת. האסון הזה שעברנו היה בעיקר אובדן של פנטזיה. בהרבה מובנים, אחרי שאיל נולד עברתי סיבוב נוסף כי פתאום הבנתי".
איך זה השפיע על האימהות שלך?
"עוד בזמן ההיריון עם איל, הייתי בחרדות מטורפות. לא האמנתי בכלל שאני יכולה ללדת ילד חי, זאת לא הייתה אופציה. שנה לתוך חייו ואני עדיין לא האמנתי שאצליח לשמור אותו בחיים. גמרתי עליו. היינו נוסעים כל שישי-שבת למיון, גרתי בסופרארם, אנטיביוטיקות כאילו אין מחר, היה לי רופא פרטי, לקח לי זמן לשחרר ולהבין שהוא כאן, איתי".
ואז מה?
"ואז שחררתי והלכתי לכיוון ההפוך. כבר בילד השני נעשיתי אמא אחרת, וכל ילד מאז מקבל אותי קצת אחרת".
להביא חמישה ילדים הייתה החלטה מודעת או זרימה של החיים?
"מכיוון שהייתי בת 27 כשאמא שלי נפטרה, הייתה לי מחשבה שאם תהיה לי משפחה נורא נורא גדולה, אז פחות יכאב לי על זה שאין לי אמא. אבל לא, זה לא קרה. זה לא סגר את הבור. שום דבר לא מחזיר אותה. אצל יובל זו הייתה יותר זרימה. גם הוא איבד בן משפחה בגיל צעיר, את אחותו תמר שנהרגה בתאונת דרכים בטיול אחרי צבא בדרום אמריקה, ויש לו איזו תשוקה בסיסית ופרימיטיבית, כמו להרבה אנשים שחוו דברים כאלה, למשפחה גדולה. אבל הוא לא חשב אף פעם שיהיו לו חמישה ילדים. בכלל, אני לא חושבת שגברים מדמיינים כמה ילדים יהיו להם.
"אגב, אנחנו מודעים לכך שחברתית זה פדיחה. ארבעה נהיה כבר די סטנדרט באזור שלנו, אבל חמישה זה בגדר טו מאץ', רגל במגזר החרדי. רק אמיצים, או כאלה שאין ברירה, עדיין מזמינים אותנו בהרכב מלא".
"לכל ילד יש את התיק שלו"
אחרי איל הגיעו יואב (13), ליהי (10), רונה (7), ושירה (2). כשאיל היה בן שנתיים וחצי, ועינת כבר הייתה עם תינוק נוסף, היא גילתה כי בנה הבכור הוא לא בדיוק ילד רגיל, או כמו שקוראים לזה באבחונים "נמצא על הספקטרום". "ברגע כזה הכל עובר בראש", היא אומרת, "אתה לא מבין איך לקום בבוקר, לא יודע איך להתמודד. אבל עם השנים גם אנחנו השתנינו לגמרי ביחס שלנו לקשיים שלו, ולכוחות שלו, וגם הוא השתנה, התבגר, הפך להיות אדם שלם ומדהים, סופר אינטליגנטי, שמלמד אותנו על עצמנו ומתפקד במשפחה כאח הבכור הדומיננטי. המתנה הכי טובה שיכולנו לתת לו הם האחים שלו, והוא יודע את זה, גם אם הוא בגיל שמבחינתו אחים זה מטרד מרעיש ומעצבן שרק גומר לו את הבטריות בשלט של ה-XBOX.
"כשיש הרבה ילדים, והם מביאים עוד הרבה ילדים הביתה, את גם רואה מקרוב איך לכל ילד יש את הבעיות שלו והתיקים שלו. זה עם בעיות קשב, זה לקויות למידה, זאת עצבנית אש, זאת מפחדת מטווסים, זה לא אוכל גלוטן וזאת לא אוכלת ביצים. הפרופורציות לגבי ההגדרות האבחוניות משתנות, ובסוף, מאחורי כל הגדרה כזאת יש ילד, יש נפש, יש בן אדם".
איך מתפעלים חמישה ילדים? יש לך עזרה?
"ברור. עזרה שעולה כסף אבל שווה הרבה יותר מכסף. המשפחה שלנו בהרבה מובנים כוללת גם הרבה דמויות משנה, שחלקן מלוות אותנו שנים, גם הרבה אחרי שהן כבר לא מועסקות. אני מודה לאלוהים, ולחברה שלי אורלי, שהכירה לי את אהובה שהיא הידיים, הרגליים והעיניים שלי. לקח לי זמן לתת לה גם לבשל כי זו ללא ספק הנאת החיים שלי".
איזו אמא את?
"אני אמא מאוד נוכחת, אוספת את הקטנות באחת וחצי מהמסגרות ונמצאת עם הילדים כמעט כל שעות היממה. אבל החיים לא מאפשרים לי להיות עם כל אחד נטו לבד, כי פעם אני עושה שיעורים עם אחד ופעם משחקת עם אחר, ולפעמים אני מפספסת. זה מאוד קל לשבח את הילד שקיבל 100 במבחן, אבל מי שהכי צריך אותנו זה מי שקיבל 40. כשנוצר מצב כזה, אני רואה את עצמי בתור מד"א שהגיע לזירה וצריך לטפל בזה שנמצא במצב הכי קשה. אז אני עוזבת את המסרים החינוכיים ואת הטייסים האוטומטיים ומסתכלת עליו. פשוט רואה אותו. שנייה, יש זמן לכל האחרים. אני מנסה לעשות הכי טוב שאני יכולה בלי להיענות לאידיאל הזה של האמא המושלמת".
על איזה מלחמות ויתרת מראש?
"אני לא נכנסת עם הילדים לדיאלוג סביב הלימודים. אני שם אם הם צריכים עזרה אבל לא מתשאלת על שיעורים ומבחנים. לימודים הם ערך עליון אצלנו, כל חיי אני לומדת וגם בעלי וזה מסר שעובר גם בלי שאגיד אותו. גם לא חייבים להתקלח כל יום, במיוחד בחורף. אני לא מקפידה על שכבות בחורף, יש לי ילדה שאף פעם לא קר לה. מה, אני ארוץ אחריה עם סוודר? אבל אני כן דאגת שכולנו נאכל ארוחת ערב ביחד, שהם לא יאכלו ממתקים כל היום ושנבלה הרבה".
מה בעינייך הסוד להורות טובה?
"אין אחד כזה, אבל אם אני צריכה לזקק למשהו אחד חשוב אז אני חושבת שכל בן אדם צריך ורוצה שייראו אותו כמו שהוא רואה את עצמו, או כמו שהוא היה רוצה לראות את עצמו. זה המקום של האמא שמחזיקה את הילד שלה ורואה בו יחיד ומיוחד. וזה לא משנה אם יש לו פזילה, או מום, או כרס, או אם הוא כאילו מושלם מבחוץ אבל כואב לו מבפנים. המקום הזה שמישהו באמת רואה אותך, ורואה את הגרסה המשופרת שלך, היא משאלת לב סמויה של כל אחד מאתנו".
בסופו של יום, את מבסוטית מהילדים שלך?
"שאלה טובה. זה תלוי ביום, תלוי בגיל. הרבה פעמים אתה מסתכל על המוצר כשהוא עוד לא מוגמר ואתה אומר 'מה זה? איך צמח לי כזה דבר בבית?' וזה תמיד יתפוס אותך בבטן הרכה שלך. אבל בסופו של יום, כשמסתכלים על הכל, אני מבינה שהתפוח בכל זאת לא נפל רחוק מהעץ. אני חושבת שהם בני אדם, ושהם יודעים לראות כשלמישהו אחר כואב ולא נעים, אני חושבת שהם יודעים מה הכוחות שלהם ואני חושבת שהם מכירים במשמעות ובערך של משפחה גם כשהם הורגים אחד את השני ומתארים את הלוויה של האחים שלהם. אני לא נותנת לעובדות לבלבל אותי, גם אם הן מבלבלות לפעמים, ואני מרוצה".
צילום: עדי אורני | איפור: הלן אמויאל | סלון בוטיק Eico