חופש גדול. אתם מתרוצצים עם ילדיכם בין גינה לוהטת לקניון ממוזג, אם היה לכם מזל הצלחתם להשיג צימר מבעוד מועד בצפון או בדרום. השמיים, נכון לעכשיו, סגורים. בעיצומה של ספירת הימים לסיום אוגוסט, מתקבלת ידיעה באתרים השונים: כיתות א עד ד' ילמדו חמישה ימים בשבוע. אין יותר ימי שישי, ארבע השעות החופשיות היחידות שלכם בשבוע, שגם אותן ביליתם רוב הזמן הסידורים, נגזלו גם הן. היגון מכה בכם. אבל אתם מתאפסים וחוזרים למציאות, יש עוד שבוע וחצי לחופש והכרטיסייה לבריכה נגמרה. ושוב חוזרים לשתי המילים שמשאירות את כולנו בחיים: האחד בספטמבר.
אז מתברר שלא את כולנו. יש לא מעט הורים שמבחינתם כל עוד אין חיסון לקורונה או התארגנות שונה של מערכת החינוך - הילדים נשארים בבית. הם מודאגים מהמצב
"הקורונה לא עומדת להיעלם בקרוב", אומרת לימור דיין גרידיש, אמא לשני בנים, בן 11 ובן שש, מלוד. "החורף יהיה קשה ויהיה כאן כאוס, אם אכניס אותם למסגרות הם יהיו יותר חשופים. מאז שיצאתי לחל"ת לא שלחתי אותם. אני לא חושבת שיש שום היגיון להחזיר בקרוב". מ' מאזור המרכז, אב לשניים בגילאי גן וכיתה א' מחזק אותה, "אני לא סומך על בית הספר בשיט. כל פעם פתחו-סגרו-פתחו, אין להם צוות לתחילת השנה כי מלא מורות עזבו או הועזבו בבית הספר שלנו, והם מאלתרים עכשיו באמצעות גיוס כל הבא ליד. אני חושב שנפשו הרכה של הבן שלי חשובה יותר מההשכלה העלובה שהם רוכשים בבית ספר הזה".
זה משהו שרוב האנשים העובדים לא יכולים להרשות לעצמם.
"ברור שאנחנו פריבילגים בצורה יוצאת דופן, זה ששנינו עובדים מהבית זה מזל גדול".
ולצד זה נשמע שיש חוסר אמון רציני מול המערכת.
"הילדים בבית כבר ממרץ, אנחנו סוגרים שישה חודשים ולא התקשרו אלינו מבית הספר, מהמועצה או הרווחה אפילו פעם אחת. אני התקשרתי השבוע ליועצת, לשאול איך היא מציעה שאכין את הילד לחזרה למסגרת. היא אמרה לי, 'יהיה בסדר'. אמרתי לה, 'סבבה, ניפגש בכיתה ג'".
"אני מעדיפה ילדה בריאה מילדה חכמה", מחזקת רונית מדרכי, בת 45 ממזכרת בתיה. "האמצעית תעלה ל-י"ב והגדולה לשמחתי סיימה את הלימודים, אבל עם הקטנה זה סיפור אחר. לא מדובר בשנים קריטיות, היא אומנם אמורה לעלות לכיתה ה' אבל אני לא מוכנה לסכן את הבריאות שלה, ולדעתי כל אימא צריכה לדאוג לילדים שלה".
מה בעצם החשש שלך?
"ההורים ממהרים לשלוח את הילדים ונלחמים לשלוח אותם למרות הקורונה, אבל כרגע לא ברור מה הנזקים שנגרמים לנדבקים. יש מחקרים שמדברים על נזק לריאות, נזק ללב, זה מפחיד".
"יש הרבה חוסר ודאות במערכת החינוך", אומרת נוגה, אמא לתאומות שצפויות לעלות לראשונה לגן. "אצלנו בפרדס חנה יש יותר מדי ילדים על פחות מדי גנים, אין להם כלים להתמודד עם המצב הלא ברור ואני לא אשלח את הבנות שלי בלי תקופת הסתגלות לפני שיכירו את הגננת שלהם, אני אמא שלהם ותפקידי לשמור עליהם".
"אולי יהיה סגר שוב ואולי ניפול כלכלית, למדתי לסגור את הברזים"
אפשר להבין את החששות, אבל עבור רובנו, שהולכים מדי יום למשרד, לעסק, למפעל, זאת לא באמת אפשרות גם אם היינו רוצים. ואלוהים, מי בכלל רוצה? לנקוש בקרקעית ההיפית שהיא חינוך ביתי? לא בבית ספרנו. נכון שצלחנו את תקופת הסגר בכבוד יחסי אבל די, אנחנו רוצים את החיים שלנו בחזרה, את הקריירה, את העבודה הרציפה, את השקט, גם קפה יהיה נחמד.
לא כל ההורים שהחליטו להשאיר בבית את ילדיהם בשנה הקרובה, עושים זאת רק כי הם חוששים מהמגיפה. עבור חלקם, במיוחד כאלו עם ילדים בגנים פרטיים שעולים כמה אלפים לחודש, המציאות הכלכלית החדשה לא מאפשרת שליחה למסגרות. בין אם זה חל"ת או קיצוצים, כבר יותר משתלם לחסוך את התשלום החודשי ולהישאר עם הילדים, גם אם זאת לא אופציה קוסמת במיוחד.
"ההורים נלחמים לשלוח את הילדים למסגרות למרות הקורונה, אבל כרגע לא ברור מה הנזקים שנגרמים לנדבקים. יש מחקרים שמדברים על נזק לריאות, ללב. אני אמא שלהם ותפקידי לשמור עליהם"
עם ילד בן שלוש ותאומים בני שנתיים החליטה אלונה, תושבת חולון, שאין לה טעם לשוב לעבודה. עלות ממוצעת של גן יכולה להגיע ל-4,000 שקל עבור ילד אחד, והיא מתכונת למצב שבו לא תצליח לעמוד בהוצאות, בתקופה זו של חוסר יציבות. "גם אם הגננת תרצה להיות נחמדה ותעשה לי הנחה, 500 שקלים לא ישנו את התמונה. אני לא יכולה לשלם 8,000 שקל מדי חודש". נעמה מתל אביב, אמא לארבעה בנים, מתלבטת האם לחפש עבודה חדשה - לאחר שפוטרה בחודש מרץ מעבודתה כמנהלת חשבונות - או להישאר בבית עם הילדים. "אין לי אפשרות לשלוח את הילדים למסגרת, זה כסף שאין לי מאיפה להביא, למדתי להצטמצם ולסגור את הברזים".
לי, בעלת גן במרכז הארץ, נפגעת ישירות מהחלטות כאלה, אבל מבינה ללב ההורים, "לא מעט אנשים ביטלו הרשמה לשנה הבאה, אין להם כסף לזה, אנחנו נמצאים במציאות של הישרדות. גם אני לא מתכננת לשלוח את הילדים שלי לצהרון כי אין כספים מיותרים וצריך לחשב כל שקל ושקל. איש לא יודע אם יהיה סגר שוב ואולי ניפול כלכלית, אני חייבת להגן ולשמור על המשפחה שלי".
ואמנם לימודי החובה הם חינם, אבל ברוב המסגרות הילדים משלימים שעות בצהרון, שעולה כמה מאות שקלים לחודש. מותרות שאפשר לוותר עליהם במציאות של 20% אבטלה. בקבוצות פייסבוק רבות אפשר לראות הורים שמודיעים כי יוותרו השנה על צהרון, כך שגם ילדים שלא יישארו בבית, צפויים לבלות הרבה פחות שעות במסגרת.
"ילדים גדלים טוב רחוק מההורים שלהם"
בין אם הנסיבות כלכליות או שמדובר בחרדות מגיפה, התוצאה היא הרבה הורים שיצטרכו לחלטר כמורים. חלקם יעשו את זה תוך כדי עבודה; חלקם יקדישו לכך את כל היום. חלקם כשירים לזה; רובם עומדים לגלות שלא. למידה ביתית זה חתיכת פרויקט שלא מתאים לכל ילד ובטח שלא לכל הורה. נכון שיש לא מעט פגמים במסגרות החינוך, אבל אי אפשר שלא לתהות כמה מההורים שבטוחים שהם מסוגלים להיות גם מורים, עומדים להתבדות.
למידה ביתית היא גם עמדה פריבילגית, זו הסיבה שקשה לנו להזדהות איתה. זו עמדה מתעליינת, האם יש יצור מתנשא יותר בטבע מהורה בחינוך ביתי? ברור שלא. עצם קיומו שולל את שלך, מול הורה בחינוך ביתי אתה אוטומטי מצטמצם לכדי ההורה שלא בחינוך ביתי. אתה זה שלא אוהב מספיק את הילדים שלו בשביל להקריב, ששולח אותם כצאן לטבח כיתה א'.
למידה ביתית דורשת הורה שנמצא בבית. הורה עם פניות רגשית, נפשית וקוגנטיבית, ועם המון סבלנות. הורה כזה יכול להזניק את הילד קדימה ולעביר לו את חומרי הלימוד במסגרת הביתית. אבל מה עם כל מה שלא נכלל בחומר הלימוד? עם חברים, עם התמודדות בסיטואציות מחוץ למרחב הביתי? ובכלל, מה עם כל המקרים שבהם ההישארות בבית לא בריאה עבור הילד? בתקופת הסגר זינקו התלונות במשטרה על אלימות במשפחה. מה יהיה עם ילדים ממשפחות אלימות ומתעללות? עכשיו אין אף מבוגר אחראי מחוץ למסגרת המשפחתית שיוכל לסייע להם במקרה הצורך.
גלית, מחנכת: "מה שהכי מפחיד אותי זה שכל מיני ילדים יהיו נתונים לגחמות של הורים לא מספיק יציבים. יש המון בעיות במערכת החינוך אבל חוק חינוך חובה שומר על הילדים"
"גם אם אנחנו ההורים הכי טובים בעולם, זה לא אומר שנצליח ללמד ולחנך את הילדים שלנו", אומרת גלית, מחנכת מתל אביב. "אנשי חינוך יודעים מה הם עושים. אם הייתי פסיכולוגית לא הייתי יכולה לטפל בילדים שלי, אז גם אם יש לי גישה להוראה זה לא אומר שאצליח ללמד את הילדים שלי. ילדים גדלים טוב רחוק מההורים שלהם. ברור שהורים זה קריטי, אבל גם נפרדות. להיות חלק ממסגרת חינוכית גם אם היא לא הכי מוצלחת, עדיין מלמד את הילדים יותר מכל ובעיקר מלמד את ההורה שיתן לילד לצעוד בעצמו. בכל גיל"
החשש של גלית ושל עמיתים רבים למערכת החינוך, הוא שילדים שנשארים בבית הם ילדים שאיש לא מפקח עליהם. "מה שהכי מפחיד אותי זה שכל מיני ילדים יהיו נתונים לגחמות של הורים לא מספיק יציבים, יש כל מיני סוגים של הזנחה. יש המון בעיות במערכת החינוך אבל חוק חינוך חובה שומר על הילדים".
"היו בכיתה שלי שני ילדים שלא הגיעו מאמצע מרץ ועד סוף השנה ללימודים. אחד מהם הסכים שנבקר, השניה לא", משחזרת יעל, מורה בתיכון מירושלים. "בשני המקרים יש הצדקה בריאותית, ועדיין, הניתוק החברתי והרגשי שילדים כאלה חווים וההמצאות הבלתי פוסקת בחברת מבוגרים פאסיביים - כי ההימצאות בבית היא פאסיבית - היא לא בריאה, בלשון המעטה. הבעיה האמיתית פה היא הנפילה בין הכסאות של מי שפחות רואים אותם, כמו תמיד"
השקופים, כרגיל, הם גם העניים והזרים. גלי, גננת ומדריכה חינוכית שעובדת עם אוכלוסיית הפליטים והמהגרים מוסיפה: באוכלוסייה הזרה הורים רבים לא שלחו את הילדים לגן מאז מרץ, משום שהם לא עובדים ולא זקוקים שמישהו ישמור להם על הילדים. אנחנו עובדות חזק מאוד להסביר למה הסביבה החינוכית היא כל כך חשובה לילדים, במיוחד בשכבות המוחלשות שבהן הגן משמעותי כל כך לתהליכי החיברות"
הפסיכולוגים, החוק והכאוס
ומה לגבי ההשפעות הנפשיות של מעבר ללמידה ביתית? עקרונית, כל הילדים שגדלו פה חוו בשלב זה או אחר ירי טילים ולפחות שני מבצעים צבאיים. מעבר ללמידה ביתית נשמע כמו בעיה של מדינה סקנדינבית, לא של ישראל. ובכלל, ילדים עלולים לזכור את ימי הסגר, המגיפה והביתיות לחיוב, ממש כמו שמלחמת המפרץ זכורה לילדי הניינטיז בחיבה. קשה לדעת כרגע, אבל הפסיכולוגים ממליצים להתאזר בסבלנות ולנסות להבין את ההורים מלאי החרדות, מתוך הנחה שמדובר בתקופה זמנית ולא בשינוי קבוע עבור הילדים.
"אני חושב שאפשר מאד להבין הורים שחוששים להחזיר את הילדים לבית הספר", אומר ערן כ"ץ, פסיכולוג קליני ומנחה פודקאסט בנושא הורות. "אנחנו חיים בתקופה רוויה באי-וודאות ולהרבה אנשים קשה לסמוך על המערכת ומעדיפים לא לקחת סיכון. חשוב שנהיה ערים לאפשרות שאנחנו פועלים מתוך החרדות של עצמנו ולאו דווקא מתוך מה שבאמת נראה לנו הכי רצוי או נכון. אם כבר עושים את הבחירה לא לשלוח את הילדים לבית הספר מתוך החשש הזה, אז לעשות אותה מתוך מקום שקול, שלא מוציא את הדאגה מפרופורציה".
מה היית ממליץ להורים שבוחרים בחינוך ביתי?
"סביר להניח שמדובר בילדים שמגיל צעיר מאוד היו בחינוך מחוץ לבית ולא רגילים לקונספט של חינוך ביתי. הורים שבוחרים בזה צריכים לדעת למה הם נכנסים, זה דורש השקעת זמן מצדם והרבה סבלנות. למזלנו, יש הרבה חומר באינטרנט על חינוך ביתי, ולא מעט יוזמות והתארגנויות שנולדו בתקופה הזו כדי לעזור להורים במעבר הזה".
איך חינוך ביתי משפיע על הילדים מבחינה חברתית?
"אחת הביקורות שיש על חינוך ביתי היא באמת ההיעדר, לכאורה, של למידה חברתית. בית ספר לא רק מלמד אותנו חשבון ושפה, אלא גם להסתדר בקבוצה חברתית מורכבת, להתאים את עצמנו לסביבה (או אותה לנו), וכן הלאה. אם התכנית של ההורים היא פשוט להשאיר את הילדים בבית וללמד אותם בעצמם, אז באמת חסר כאן רכיב חברתי משמעותי. לכן, בכל מערכת חינוך ביתי רצינית יש גם דגש על מפגשים חברתיים עם ילדים נוספים - במהלך היום למשל נפגשים עם ילדים אחרים ולומדים יחד. חשוב לקחת את זה בחשבון ולא להזניח את החלקים האלו".
ומה עם, נגיד, החוק? לא לשלוח ילדים למסגרות החינוך זה קצת לא חוקי. אבל בתקופת הקורונה, ככל הנראה, החוק לא יאכף. משפחות שבהם יש הורה עם מחלות רקע או בקבוצות סיכון, לעתים לא יכולות להרשות לעצמן לשלוח את הילדים לבית ספר כי הם מסכנים את אחד מבני הבית, ומשרד החינוך לא יתעקש במקרים האלו.
בחודש מאי, לאחר הסגר שנמשך מחודש, מנכ"ל משרד החינוך לשעבר שמואל אבואב, אמר "תהליך החזרה ייעשה באופן הדרגתי, מדוד ומתון", והוסיף כי: "הגעה של התלמידים תעשה על פי בחירת ההורים". גורם בכיר במשרד החינוך אמר למאקו כי עדיין לא התקבלה החלטה איך המשרד יפעל שנה הבאה והאם תהיה חובת הגעה. לפי דברי אותו גורם, מסתבר כי משרד החינוך אינו אוכף ובודק מי מקפיד אלא קציני ביקור סדיר שמועסקים על ידי הרשויות המקומיות. במקביל התמנה גם מנכ"ל משרד חינוך חדש ואף אחד לא יודע איך יתווה את התנאים בשנת הלימודים הבאה והאם היא בכלל תיפתח בזמן.
תגובתו הרשמית של משרד החינוך היא ש"חוק לימוד חובה קובע שהלימוד הוא חובה, ועל ההורים לשלוח את ילדיהם למוסדות החינוך. יחד עם זאת, הוראות מפורטות יפורסמו על ידי המשרד לקראת פתיחת שנת הלימודים".
אבל אם לקראת פתיחת שנת הלימודים יודיע משרד החינוך שאין הנחות וכולם מגיעים, הרי רוב הסיכויים שהמשפחות שהחליטו על חינוך ביתי לא יישמעו להוראות. יתעלמו, בדיוק כמו שחצי מדינה הולכת להתעלם במקרה של הכרזת סגר בתקופת החגים. כי לא מדובר כאן על חינוך ביתי שהוא תולדה של אידיאולוגיה, אלא תוצר של אובדן אמון במערכת. אזרחים שמרגישים שהפקירו אותם, שפספסו את כל ההזדמנויות לטפל באירוע הזה כמו שצריך וכפי שעשו במדינות אחרות. שהמנהיגים שלנו נתנו לאינטרסים פוליטיים לנהל את המערכה הזאת והובילו אותנו למשבר בריאותי וקריסה כלכלית, ועל הדרך הבהירו לנו בפעם המי יודע כמה שלא אכפת להם, שהם בכלל לא בצד שלנו.
חוסר אמון מוחלט. אנחנו מתמודדים עם התחושה הזאת מול כל אחת מהזרועות שאמורות לשרת אותנו והוזנחה עד לכדי ריקבון ועסקנות – מערכת הבריאות, המשפט, הכלכלה, המשטרה וכן, החינוך. וכשאנחנו לא סומכים על אף אחד, טבעי שננסה להגן על היקרים לנו ביותר – הילדים שלנו. וזה החלק המדכא כאן, התחושה שעוד מערכת הכזיבה, גם על הילדים אף אחד לא שומר. ובעוד המגיפה תעלם מתישהו, את התחושה הזאת יהיה הרבה יותר קשה לשנות.