"והנה הבולבול", אומר לי הרופא, משפט שאף פעם לא חשבתי שאשמע בבדיקה רפואית מבלי שאצטרך לצלצל למשטרה. אבל הוא מצביע על המוניטור, שם מתנופף לו איזה אפון בין הרגליים של העובר שבתוכי, שעתיד יום אחד להפוך לאיבר טעון אמוציות, אפוף איסורים וייסורים. האיבר הזה, שבמשך שנים של חינוך דתי היה אסור לי להגיד את שמו ובטח שלא לראות אותו, בלייב או בטלוויזיה, פתאום נמצא בתוכי בשיא הנונשלנט, כאילו זה מסטיק שבלעתי בטעות. "רגע, אז זה בן?" אני שואלת בהשתאות, והרופא חוזר בהדגשה: "אמרתי שיש לו בולבול", ומתפלא שצריך להסביר אנטומיה בסיסית לאישה הסתומה הזאת שחושבת שבולבולים זה סוג של דקורציה. כן, גברת קלולס, יש לך בבטן בן. כמו בשיר, בן.
אפשר להבין את הבלבול שלי, כי בן בכלל לא היה בלקסיקון שלי. לאו דווקא כי רציתי בת, פשוט כי בן זה קונספט די זר לי. גדלתי במשפחה של בנות, ארבע אחיות, אימא ואבא אחד שחי במיעוט; פגשתי כמה בנים בבית הספר היסודי, אבל אחר כך המשכתי לאולפנא, אחר כך תיכון לבנות בלבד, שירות לאומי - שוב חייתי בעולם של בנות; דייטים לא עניינו אותי כך שגם לא עשיתי מאמץ מיוחד לפגוש מישהו מהצד השני של החומה, וחיי חלפו בלי להכיר כמעט בן אורגינל מקרוב. אמנם היה לי שלב של משבר זהות בנעורים שבו רציתי להיות בן, אבל יותר כי לא רציתי להתקטלג כבת, ובנים היו הדבר המגניב הזה בטלוויזיה שהולך מכות ונלחם בפושעים. לא באמת ידעתי מה בנים אמיתיים עושים, כשהם לא מנצחים פושעים או משחקים כדורגל או חושבים על סקס כל 52 שניות כמו שקראתי בעיתון.
רק כשהשגתי לעצמי אחד כזה - כלומר, התחתנתי עם בן והתחלתי לחיות איתו 24/7 - התחילה ההיכרות האמיתית שלי עם הז'אנר. הוא לא היה כמו שחשבתי: אריאל דווקא משתעמם מכדורגל ויש לו יותר אינטליגנציה רגשית ממני והוא בכלל חושב על סקס כל 63 שניות, אבל התחלתי סוף סוף להשלים פערים בהשכלה. וואלה, הם באמת משאירים גרביים על הרצפה כמו בסיטקומים. מה רבו מעשיך השם.
ועדיין, כשדמיינתי את עצמי בשנה האחרונה מביאה צאצא לעולם, חזרתי למה שאני מכירה: בנות. ראיתי בעיני רוחי ילדה עם קוקיות שרה מול המראה, מדברת כמוני, מתנהגת כמוני. מיני רחלי. זה קרה כי לא ידעתי איך לדמיין תינוק בן - איך הוא נראה כשהוא ערום? איך מנקים אותו? כל כמה זמן הוא צריך להסתפר? מה זה לעזאזל נבדל? - והיה לי פשוט יותר לעשות קופי פייסט לחווייה שלי. אבל זו לא הסיבה היחידה. בואו נהיה כנים, דמיינתי בת כי רציתי את עצמי. זו הרי הפנטזיה ההורית הנרקיסיסטית המובהקת, לייצר שלוחה שלנו בעולם, שתחיה בו פעם שנייה למעננו, ובתור נרקיסיסטית מומחית גם אני נשאבתי לתוכה. שלושים ומשהו שנה התעסקתי בעצמי וכשנמאס לי, עשיתי עוד עצמי משודרגת כדי להתעסק בה. אחלה דיל.
יאללה קושקוש, לך תשתין בעמידה
אבל אז הרופא אמר "והנה הבולבול", והפנטזיה נמחקה במחי אפון. זה לא מיני-מי, מה ששוחה שם בפנוכו. זה בנאדם אחר ממני, נפרד ממני, שהולך לחוות את העולם אחרת ממני, עם איברים אחרים משלי, וטמפרמנט אחר משלי, ורצונות אחרים משלי. ופתאום, בזכות אותו בולבול מפוקסל, פקעה בי סוף סוף ההארה: התינוק שלי הוא אינדבידואל. לא אנקדוטה נרקיסיסטית של עצמי, לא בבואה אנושית של חלומותיי, לא הזדמנות פסיכולוגית לתיקון. לא מבט, לא חלון ולא ראי. אדם.
במחזמר "קרוסלה" של רוג'רס והמרשטיין מ-1945, מגלה בילי, הגיבור, שאשתו בהריון. מיד הוא מתלהב ופוצח בשיר על איך יקרא לבן שלו על שמו, וילמד אותו לעשות בדיוק את אותם דברים שהוא עושה, והבן יהיה דומה לו שתי טיפות מים, אולי אפילו יעבוד באותו מקצוע כמוהו כשיגדל, והוא יהיה גבר-גבר שלא אוכל חרא מאף אחד, ממש כמוהו, מה שרק ידגיש ויחזק את הגבריות של בילי עצמו, והם יהיו צמד-חמד, בילי ובילי, כוח כפול. ופתאום באמצע השיר הוא נעצר, מקמט את המצח בהלם ואומר "רגע אחד, אבל מה אם תיוולד לי בת?!" ופוף, כל שמחת השיר קורסת, כל האגו-טריפ נגנז. "מה אני אעשה איתה? מה אני בכלל יכול לעשות בשבילה?" הוא תוהה, ורק אז מתחיל להבין את משמעות הבשורה, את גודל האחריות. הוא מבין שהוא-עצמו כבר לא האישיו פה. "עם בן אתה יכול סתם לכייף", הוא קובע לבסוף, "אבל עם בת אתה צריך להיות אבא".
מן הסתם זו בעיקר תובנה של שנות ה-40 השוביניסטיות, בהן בנות היו חיה אחרת לגמרי עם סט נפרד של ערכים וציפיות. אבל יש כאן אמת נוספת - כשהילד עשוי מז'אנר אחר משלנו, קל יותר להתנתק מהפנטזיה הנרקיסיסטית של "אני והאקססורי שלי" ולקלוט מה באמת התפקיד שלנו פה: הורה. גורם מטפח, מעניק, תומך, לאישיות חדשה לגמרי בעולם. תפקיד משנה בסיפור החיים של מישהו אחר, ולא להיפך.
אז אני מסתכלת על המוניטור ומשחררת את היצור הזה לחופשי מתוך כלוב החלומות והשאיפות שלי, מתוך הקוקיות שלי והשמלות שלי, מתוך חליפת המיני-מי שתפרתי סביבו. יאללה קושקוש, לך תהיה מישהו אחר. לך תשתין בעמידה, לך תחשוב על סקס כל 52 שניות, לך תשכח להרים גרביים. תעבוד בעבודה שאני לא מבינה, תרצה דברים שמעצבנים אותי, תאהב אנשים שאני שונאת, תראה את העולם כמו שאני לא ראיתי אותו מעולם. אולי לא אבין את הקטע שלך אבל זה בסדר, אבא ואני נשב בקהל בזמן שאתה תשחק כדורגל, נסתכל אחד על השני בפרצוף של "מה לעזאזל הולך פה?", ונשאל את זה שמאחורינו כמה כמה כי לא הבנו כלום, ובסוף המשחק נחבק אותך ונגיד שהיה נבדל מהמם. ואם במקרה גם יתחשק לך לעשות על זה קומיקס מצחיק או טור למאקו אז היי, לא תראה אותי מתלוננת.