השעה כמעט חצות. אני נכנסת הביתה על הבהונות אבל רק מתוך הרגל, כי למען האמת הייתי ממש שמחה אם מישהו מהילדים היה מתעורר עכשיו, ב-12 בלילה. זה עתה חזרתי מהרצאתו של מיקי ארגמן והמחשבות מציפות אותי, דמעות זולגות בעיניי ואין דבר שאני רוצה יותר מאשר לחבק את הילדים ולא לעזוב לעולם. במקום להעיר אותם אני מחליטה להשאיר אותם בבית למחרת, את כל הארבעה, ולא לעשות כלום. פשוט להיות ביחד, לידי.

"השאלה אם תחוו משבר בחייכם היא לא שאלה של אם, אלא שאלה של מתי", פותח ארגמן את הרצאתו, "הקופסא 2.0", המבוססת על סיפורו האישי. ארגמן מתכוון למשבר הכי מפחיד שיכולים החיים האלה לזמן לאדם: לפני למעלה מארבע שנים איבדו מיקי ושרון את בנם הבכור עומר, שהיה אז בן שמונה. הסיפור הטראגי לא ירד תקופה ארוכה מהכותרות וגם היום, כמעט חמש שנים אחרי, השתלשלות העניינים לא נקלטת. "הייתי במשרד ואני זוכר שבדיוק כתבתי הצעת מחיר כששרון התקשרה לוודא שאני יוצא, כי היה לנו אירוע באותו ערב", מספר מיקי. "אחרי שתי דקות הטלפון מצלצל שוב, רק שהפעם בצד השני אני שומע צרחות. שמעתי משהו כמו 'עומר התעלף', וכבר הייתי למטה עם הקסדה בדרך הביתה". מיקי זוכר את עצמו שועט דרך הדלת הפתוחה ומגלה לחרדתו את בנו שכוב על השטיח בחדר הרחצה, לאחר ששרון משתה אותו מתוך המים. "באותו בוקר היה לו חום קל, והוא נשאר בבית עם שרון ועם אחותו רוני, שהייתה אז בת חמש", משחזר מיקי. "באיזשהו שלב הוא הודיע לשרון שהוא נכנס להתקלח ומילא לעצמו אמבטיה. שרון נכנסה ויצאה לסירוגין מהמקלחת, וכשביקשה ממנו לצאת אמר לה שהוא נשאר עוד קצת במים ותיכף יוצא". בדיעבד, היו אלה המילים האחרונות שלו.

אף אחד לא באמת יודע מה קרה שם, בחדר הרחצה. ההשערה הרווחת היא שכנראה עלה לעומר החום, והוא התעלף וטבע באמבטיה. חמישה ימים ישבו מיקי ושרון לצד מיטתו של עומר בבית החולים, בעודו מחובר למכונות שמשאירות אותו חי. בכל בוקר מספרים להם הרופאים על הניסיונות שלהם, ומיד לאחר מכן על הכישלונות. "אני זוכר שבלילה הראשון ירדתי למטה ועישנתי חמש סיגריות אחת אחרי השנייה, למרות שבאותה תקופה בכלל לא עישנתי", נזכר מיקי. "הרמתי את הראש למעלה וראיתי את שני בנייני בית החולים. ניסיתי לחשב איזה מהם יותר גבוה, כי לשם אעלה כדי לקפוץ". זו הייתה פעם הראשונה והאחרונה שמחשבה כזו עלתה בראשו.

עומר ארגמן ז
עוד קצת במים ותיכף יוצא. עומר ארגמן ז"ל | צילום: באדיבות המשפחה

נוהל קביעת מוות בבית החולים הוא נוהל קבוע המתרחש לאחר שלושה ימים של תרדמת, "אבל במקרה שלנו הצוות לא הרפה - גם כשהתמונה הלכה והחשיכה, ומצבו של עומר התברר כמוות מוחי". יום לפני ביקור הוועדה נקראו שרון ומיקי לחדר צדדי בו הוסבר להם שעומר ככל הנראה מת, וסביר להניח שזו תהיה החלטת הוועדה. "באותה נשימה שאלו אותנו, ברגישות רבה אמנם, אם נסכים לתרום את איבריו של עומר. שרון, שחתומה על כרטיס אדי, אמרה שנתרום, אבל אני התנגדתי בתוקף. חשבתי על הרגע שנצטרך לזהות אותו לפני הקבורה ולא יכולתי לדמיין שהפנים היפות והמאירות שלו יושחתו. היו לי עוד המון שאלות לפני שיכולתי לקבל החלטה, ולמחרת דיברתי עם מתאמת מרכז ההשתלות והדגשתי בפניה שאני לא רוצה שייקחו את הקרנית של עומר לתרומה. היא הרגיעה אותי ואמרה שאנחנו מחליטים מה לתרום. היה משהו בשיחה איתה שנגע בי, פתאום עלתה בי מחשבה שאם יש לי את היכולת למנוע מהורים לעבור את הגיהינום שאני עובר, אין סיכוי שלא אעשה את זה. הבנתי שאני יכול להעניק מתנה בחתימה אחת פשוטה, ושזה הדבר הנכון ביותר עבורי".

הריון בסוף השבעה

בלילה לפני שנותק עומר ממכונות ההחייאה לחש מיקי לשרון שהוא רוצה עוד ילד, עכשיו. "היא לא הבינה מה אני רוצה ממנה, עוד לא קברנו את עומר ואני מדבר איתה על עוד ילד? אבל אני הבנתי באותה נקודה שאין סיכוי שאנחנו נשארים עכשיו זוג עם ילדה. הכרחתי את עצמי לדמיין איפה נהיה בעוד חצי שנה, שנה, חמש שנים, מתוך הבנה שאם אצליח לדמיין את החיים, אצליח גם לברוא אותם. קיבלתי החלטה שהבית שלנו יהיה בית של חיים ושל שמחה ואהבה, ושאני לא מ­וותר. ידעתי גם שאין סיכוי שאני משאיר את רוני ילדה יחידה. מה היא אשמה? זה לא מגיע לה".

למרבה הפלא והתדהמה, כבר בסוף השבעה נכנסה שרון להריון. "אני זוכר שהיינו בשקיפות העורפית באותו בית חולים, שרק לפני מספר שבועות הגענו אליו בנסיבות אחרות לגמרי, ושמענו דופק", הוא מספר בעיניים דומעות. "שמעתי את פעימות הלב של העובר, והן החזירו לי את פעימות הלב שלי. כשיצאנו משם שלחנו תמונה של האולטרסאונד לכל המשפחה והחברים הקרובים ובעצם ככה גילינו להם ששרון בהריון. הם היו בשוק. אני זוכר גם ששרון שאלה אותי 'מה עושים עכשיו?', ואני אמרתי לה בלי להתבלבל שאנחנו חוזרים לעבודה. לקום בבוקר, גם כשזה הדבר הכי קשה בעולם, ולהתחיל להחזיר את המערכת הזו לתפקוד".

מיקי וטל
פעימות הלב שלו החזירו את פעימות הלב שלי. מיקי ובנו טל | צילום: אור גליקמן

במשך ימים הוא "ספר פיקסלים על המסך" במשרדי העסק שלו, לענייני תרגום, עד שעיניו התמלאו דמעות והבכי הציף את גרונו. הוא היה יורד למטה, מעשן, מסתובב ועולה שוב למעלה לעוד זמן בהיה. "נבהלתי מהמקום הזה", הוא נזכר, "פחדתי שככה ייראו החיים שלי מעתה ועד עכשיו - בלי טעם, בלי תכלית, שהם פשוט יעברו לידי", הוא אומר.

בדיעבד, מהמקום הזה החלו לנבוט זרעי השינוי. "הייתי מתהלך ער בלילות וחושב מה ישמח אותי: מיליון דולר בבנק? עשרה מיליון? התחלתי לחקור את נושא האושר על מנת להבין איך אני מחזיר אותו לתוך החיים שלי". באחד מאותם לילות ארוכים התיישב מיקי על המחשב. "הקאתי את כל מה שהיה לי, ופתאום הרמתי את הראש ועברו שעתיים. זו הייתה הפעם ראשונה מאז שעומר נפטר שהזמן עבר לי מהר כל כך ולא חשבתי עליו למשך יותר מחמש דקות. הרגשתי סוג של הקלה, וניצוץ נדלק בי". מיקי כתב אז ספר, אותו הוא מכנה "גרוע במיוחד", אבל זה מה שהביא אותו לסדנת הכתיבה של אילן הייטנר, שמאוחר יותר תניב גם את ההרצאה שלו. "הבנתי שהכתיבה עוזרת לי להחלים, לשחרר ואפילו לצחוק. הבנתי שיש לי מה להגיד ואני מצליח להגיד את זה, ומעבר לזה - להשפיע על האנשים ששומעים אותי".

אין סודות ואין טאבו

"הקופסא 2.0" התחילה לרוץ בבתי קפה ובברים קטנים, מול קהל ששמע עליה מפה לאוזן, ולאט לאט השתדרגה לאולמות כמו בית ציוני אמריקה (הבאה תתקיים ביום שלישי הקרוב ב-20:00), במחיר סמלי של כיסוי עלות בלבד. רוב האנשים שמגיעים אליה הם חברים של חברים, אבל המעגל רק הולך ומתרחב הודות לפייסבוק וקבוצות הוואטסאפ, ויש גם לא מעט אנשים שמגיעים שוב ושוב ("אני לא מבין את זה", הוא צוחק). התוכן - המשך המסע שלו, מאותו משבר שאיים להרוס את חייו ועד ההחלטה לחזור לחיות ולחפש אחרי האושר.

מיקי מדבר בגילוי לב על ההחלטה להפוך להיות נוכח בחיי ילדיו, על "יום פיתוח האישיות" שנבט בעקבות יום בו החליט לצאת מהעבודה מוקדם ולהיות עם עומר, ועל מדרונות הסקי הלבנים שהשקיטו את נפשו ומילאו אותה בהשראה. על הקרקע הזו הוא ינסה לגרום לכם לשינוי תודעתי, ולו הקטן ביותר, שיוליד בהמשך שינוי גדול ומשמעותי יותר. "החלום שלי הוא שאנשים ייכנסו להרצאה שלי X  ויצאו ממנה Y, כל אחד במקום שבו הוא פוגש את זה בחייו", הוא אומר. "אני רוצה להיות להם בראש כשהם יצטרכו לקבל החלטה, שייזכרו בי ויבינו מה חשוב באמת בחיים. אני רוצה שהסיפור שלי יפתח בתוכם אהבה והערכה לילדים שלהם, לחיים שלהם, ושיתחילו לעשות עכשיו מה שהם רוצים כי לכו תדעו מה יהיה מחר".

מיקי וטל
"אני רוצה שייזכרו בי ויבינו מה חשוב באמת בחיים". מיקי וטל | צילום: חיים אפריאט

לשמוע בן אדם שמגלם את סך כל הפחדים של כל הורה ביקום הזה פשוט קם אומר "אני מאושר כי ככה החלטתי" זה אכן מעורר השראה, ובינתיים נראה שזה עובד לא רע בכלל - כל הכרטיסים נמכרים במהירות. "אנשים מחפשים את הרגע הזה של הקפיצה אל עבר המקום שבו הם רוצים להיות", הוא מנסה להסביר את סוד ההצלחה. "הם רואים אותי, שהמשבר שעברתי מגלם את כל הפחדים והחרדות שלהם, ורואים איפה אני נמצא היום. הם רואים את הבחירה שלי, שמתרחשת יום יום ורגע רגע בחיים, ואת המקומות שהגעתי אליהם על אף ואולי בזכות מה שעברתי, וזה מעיר אצלם משהו שגורם גם להם לצאת ולחפש מה יעשה אותם מאושרים".

התגובות שמיקי מקבל הן הדלק שמניע אותו, למרות שהוא מקפיד לא להטיף למאזינים מה לעשות עם החיים שלהם (בניגוד ל"תצעקו את החלומות שלכם" או הרצאות דומות), אלא לפרוש בפניהם את הסיפור ולגרום להם לחשוב עליו, כי "זה חזק מכדי שאשמור רק אצלי". מעבר לתגובות של "תודה על ההשראה" הוא מספר על אינטראקציות עם אנשים שהחליטו בעקבות ההרצאה לעשות שינויים משמעותיים שנראים קטנים - אחת נסעה לשבוע בחו"ל והשאירה את המחשב שלה בארץ אחרי שחשבה שבחיים לא תצליח להתנתק, אחר מספר שהחל להוציא את הילדים מהגנים פעם בשבוע, אחרים אומרים שפשוט החליטו לחשב מסלול מחדש. 

שנה וחצי לאחר שנולד בנו השני, טל, נוסף למשפחה גם דן, בן הזקונים. "כששואלים אותי כמה ילדים יש לי אני אומר ארבעה עם כוכבית, והשבוע רוני שאלה אותי מה לענות כששואלים אותה כמה אחים יש לה. אמרתי לה – 'תעני מה שאת מרגישה באותו רגע. אם מתחשק לך לספר תספרי ואם לא, תגידי שיש  לך שני אחים, שזה לא פחות נכון'. אנחנו מלמדים אותה להתחבר לרגשות שלה בכל רגע נתון ולעשות מה שהיא מרגישה. יש לנו טיימליין של תמונות על הקיר מעל השולחן בפינת האוכל, שמספרות את כל הסיפור שלנו, ואם תשאלי את טל או את דן מי זה הילד שמופיע בתמונה הם מיד יגידו לך שזה עומר. כשיגדלו גם נספר להם עליו".

רוני, שרון, מיקי וטל
"קיבלתי החלטה שהבית שלנו יהיה בית של חיים". משפחת ארגמן | צילום: חיים אפריאט

להתעצבן שוב משטויות

כשאני שואלת אותו איזה אבא הוא עכשיו הוא מיד נאנח. "אני אבא מאד חרדתי", הוא מודה, "קשה שלא להיות. אני כל הזמן בודק את הילדים, משגיח עליהם בשבע עיניים ולא מרפה לרגע. ללכת לבריכה איתם, למשל, זה סיוט שלא ברא השטן והחרדות מציפות אותי. אפילו עכשיו כשהלכת לשירותים קפצתי רגע לחדר הילדים לוודא שכולם בסדר", הוא מחייך. "מצד שני, יש לי פרופורציות שאין לאדם שלא חווה את המשבר שאני חוויתי. לא מזמן התעצבנתי על משהו, אני חושב שזה היה על הטלפון שלי שנפל, ופתאום תפסתי את עצמי ושמחתי שהנה, אני מצליח להתעצבן שוב משטויות".

האבהות שלו היום אמנם מאוד מודעת ונוכחת, אבל זה לא תמיד היה ככה. השינוי התחיל עוד לפני שעומר נפטר: "כשהייתי בן 36 היינו אצל אחותי בברצלונה וחגגו לי יום הולדת, שנפל גם על ראש השנה. אני זוכר שהייתי בחדר, והם קראו לבוא לכבות את הנרות על העוגה והרגשתי שאין בי שום דחף או רצון לעשות את זה". הרגע הזה גרם לו לקבל שתי החלטות משמעותיות בחייו: האחת - להתחיל לבקר אצל מטפלת מקצועית שתלווה אותו ותיתן לו כלים לחקור למה הוא מרגיש ככה. השנייה - הוא התחיל להוציא פעם בשבוע את הילדים מהגנים. "באותה תקופה זה היה נראה לי לא הגיוני בעליל לצאת מהעבודה בצהרים? הייתי נמצא בעסק כל יום כל היום, מחובר גם מהבית מתוך מחשבה שאני חייב להיות שם אחרת דברים לא יקרו. ובכל זאת, החלטתי שמעכשיו פעם בשבוע אני מוציא את עומר ואני לא מוותר על זה. הייתי קם בחמש בבוקר באותו יום על מנת שיהיו לי מספיק שעות עבודה, ובאחת הייתי מתנדף, לוקח את עומר ובכל פעם עושים משהו אחר - אוכלים, מטיילים, מתנדנדים. פתאום הבנתי שאני בכלל לא מכיר את הילד שלי, אז התחלתי ללמוד מה הוא אוהב, לדעת מי זה עומר וגם ליהנות מהיום הזה, מה שלא חשבתי שאוכל לעשות לפני".

וזו, כנראה, תמצית ההרצאה של מיקי, אותה הוא צועק לקהל באופן די מילולי - תתעוררו, תרימו את הראש מהמסכים ולכו לבלות עם הילדים שלכם. קחו החלטות שבאותו רגע נראות לכם לא אפשריות, כי מהר מאד תבינו שהכל אפשרי. "האושר הוא בחירה", הוא מסכם, "ואני בחרתי לחזור ולחוש אותו".