את סרטון החטיפה של יותם ראיתי כבר בנובמבר, כשהוא עוד היה בחיים. זה עודד אותנו מאוד. אמרנו, 'מדהים, הוא יצא על הרגליים, הוא לא פצוע, הוא הולך עם הראש למעלה'. הוא נוטף כריזמה גם כשמביאים אותו לאוטו. ראיתי את הכוח שלו: לפניו הלך מישהו, איזו דמות כפופה, מכורבלת ועם הראש למטה, ויותם הלך זקוף. הוא לא פחד, הוא היה מאוד חזק. זה מחזק את סיפור הגבורה שלו. סיפור שבו אני בוחרת מה לראות.
הסיפור של יותם גדול יותר מ"ברח ונורה על ידי כוחותינו". זה סיפור של גבורה עילאית, אומץ לב, הישרדות, חיוניות והיכולת לשמור על רוח האדם. את המציאות אף אחד לא יודע, זאת בחירה במה להיאחז. מה שמחזיק אותנו זאת ההבנה שהנשמה של יותם עשתה פה מעשה בחירה.
החיים של יותם הכינו אותנו לרגע הזה, שבו הוא יציל את עצמו מהשבי. יותם עצמו היה ילד מאתגר מאוד. הייתה לו חווית חיים מאוד לא פשוטה, הוא נולד עם חסימת מעיים ולמעשה יצא לאוויר העולם בסבל וכאב. כבר בתור ילד צעיר היו לו חרדות, בגיל 17 התפרצה אצלו הפרעת אכילה ובהמשך הפרעת אישיות, פוסט טראומה והתמכרות למשככי כאבים. מלבד זה הוא סבל מדלקת כרונית בגב. זה הוביל לתלות גדולה שלו בנו, הוריו. הוא היה מפגיש אותנו עם אמירות קשות, יכול היה להגיד שנמאס לו לחיות, שהוא שונא את עצמו או שהוא אפס. זה היה מטלטל מאוד.
לפי דעתי – וגם אמרתי לו את זה – לא הייתה לו שום הפרעה, הוא פשוט הגיע מתדר אחר. לצד כל הקשיים היה לו חוש הומור נהדר והוא היה מוזיקלי מאוד. באיזושהי נקודה הבנתי שהוא לא בהפרעה נפשית או פסיכיאטרית, אלא פועל על תדר שקשה לו להתחבר לארץ, לארציות.
יותם בחר כל הזמן את הדרך שלו. במהלך חייו הוא התאשפז בבית חולים פסיכיאטרי והשתחרר על דעת עצמו אחרי חודש, ואני כעסתי עליו מאוד. לא סמכתי עליו מספיק. לקח לי זמן ללמוד איך לא להתאכזב ממנו, זה היה תהליך. למדתי שאני צריכה לסמוך עליו שהוא יודע מה הוא צריך, ושאם הוא יצטרך אותי, הוא יידע לפנות אליי.
שלושה חודשים לפני שיותם נחטף הוא ביקש להראות לנו את העוצמות שלו. רביב בעלי ואני נפגשנו איתו ועם התרפיסטית שלו, ובפגישה הוא אמר לנו, "אני מרגיש שאתם חושבים שאני חלש, שאני נכה, שאתם לא מעריכים אותי מספיק". הוא ביקש שניתן לו קרדיט. בשניה הראשונה רציתי לומר, "זה לא נכון", אבל אז עצרתי ואמרתי, "אני חושבת שיש משהו בדבריך. בוא תפגיש אותנו יותר עם החוזקות וההצלחות שלך".
ליום של החטיפה הגעתי ממקום שבו אני משחררת את השליטה בחיים של יותם. אני יודעת שהייתי עוגן משמעותי עבורו, אבל החלטתי שאני נותנת לו ללכת בדרך שלו. הבנתי שגם עם הקשיים שלו, אני לא הבייביסיטר ולא המצילה שלו. הוא יציל את עצמו בכוחות שלו.
ואז הוא נחטף, והראה לנו את החלקים החזקים שבו ביג טיים.
עם כל הקושי שאנחנו חווים, התחלנו לחשוב על המשמעות של כל זה עבורו. כל הדברים הובילו למקום שבו הוא מראה לנו כמה הוא מסוגל, ובעצם זה מה שאנחנו זוכרים: את החוזק, את היכולת שלו להסתדר. הוא והחברים החליטו שהם יוצאים כמו פרטיזנים, על החיים ועל המוות, ומחפשים דרך לשרוד. הבחירה שלו לקחת את גורלו בידיו היא אדירה. זו הייתה המשאלה שלו, וככה הוא יצא: לא חוזרים למחלות, לבעיות, לתסכולים, לבכי. עכשיו הנפש שלו משוחררת מהקושי ומהסבל הגדול שהיה לו בעולם הזה.
אף אחד לא מכין אותך ליום שבו הילד שלך ייחטף מהבית. עוד לא נכתב המדריך לאם היהודייה על חטיפת בנך. לא קראתי בספר ולא אמרו לי איך להתנהג, אבל הייתי מאוד קשובה לתחושות הבטן שלי.
בשנים האחרונות יותם עשה לי בית ספר. זכיתי לקבל שיעור שלא הרבה הורים זוכים לו. לא הייתה ברירה, ואני למדתי לכבד את הילד, לא לכפות, לתת לו את החופש לבחור במה שהוא מאמין בו. זה לא אומר, כמובן, שהתעלמתי מהצרכים שלו. למדתי להיות לעזרתו, ללוות אותו ולא לדחוף. זה לא היה קל בכלל, אבל יותם לימד אותי לשחרר. לא לזרוק את הבן אדם לפח ולהגיד לו, 'תעשה מה שאתה רוצה, אם זה לא בדרך שלי – אז לא', אלא להיות מסוגלת לעמוד מהצד ולשחרר ממה שאתה מצפה שיקרה. בזכות שחרור השליטה הזה, במשך שבעים הימים של החטיפה שלו יכולתי להגיד שיש פה תהליך שהוא לא קשור אליי, איריס חיים, הוא קשור לבן שלי, יותם חיים. יותם עובר את המסלול שלו, ואני פה בשביל לתמוך ולתת לו את האנרגיות הכי טובות שאני יכולה.
האמנתי שאם אנחנו באנרגיה של כוח ולא של חולשה, אנחנו מעבירים לו את האנרגיה הזאת באיזשהו אופן. כולנו פה על תדר מסויים, כשמישהו בחדר עצוב זה משפיע גם עליי, כשמישהו כועס זה מורגש אצל כל מי שבחדר ומקשה על האחרים. האמנו מאוד שמוזיקה שומרת על תדר ועל אנרגיה גבוהים, ולכן במהלך תקופת החטיפה עשינו הרבה ערבי מוזיקה והלכנו לקונצרטים והופעות. שמרנו על אנרגיה מאוד גבוהה בשביל יותם, כי האמנו שזה מחזק אותו.
כדי לשמור שנשמור על השפיות שלנו, יצרנו לעצמנו סיפור מחזק שבו יותם מחזיק מעמד, שורד ואפילו משתמש בכלים החזקים שלו. האמנו שהוא מתופף שם, שהוא משתמש בחוש ההומור שלו, ושזה כנראה עוזר לו. ובאמת, אחר כך הבנו שזה היה נכון.
כמה ימים אחרי החטיפה התקשרו אליי ממטה משפחות החטופים והזמינו אותנו לבוא לפגישה עם המשפחות האחרות. שאלתי, 'מה המטרה של הפגישה?'. ענו לי, 'כדי שתהיו ביחד, שתכירו אחד את השני'. אמרתי שלא מתאים לי. בתחושת הבטן שלי לא התחברתי לזה. לראות את הצער ואת הקושי של כולם, איפה זה ממקם אותי? במה זה עוזר לי? הרגשתי שאני לא זקוקה לזה. להפך, הרגשתי שזה יעשה לי לא טוב. זה היה אינטואיטיבי. בהיגיון הייתי אמורה ללכת לשם, ובאינטואציה לא התאים לי משהו.
רצינו לשמור על עצמנו בתדר גבוה ולכן היה לנו קשה להתחבר למקומות של הכעס, הצעקות והדרישות. לא מצאתי שום תועלת בלצעוק על המדינה, שממה שראיתי – עשתה הכל. בחרתי להיות במקום של ביטחון, במקום של אמון. זה מה שעזר לי, כי אם הייתי חושבת שהמדינה לא עושה בשבילי, הייתי סובלת מאוד. ולכן הטמעתי בתוכי ביטחון מלא שעושים הכל למען הבאתו של יותם, ובאמת עשו. אני בטוחה בזה במאה אחוז.
במפגש עם משפחות החטופים היו אנרגיות שלא יכולתי לסבול. היו שם צעקות, אלימות ושיח של 'דפקו אותנו', 'השפילו אותנו' ו'אנחנו רוצים את הילדים שלנו עכשיו!'. זה היה מקום מאוד קשה אנרגטית ורגשית. הרגשתי שאני לא באותו המקום. זה מאוד הפריע לי והקשה עליי, זה החזיר אותי למקום שלא רציתי להיות בו. רציתי להיות במקום של שלווה נפשית, רגיעה ואמון.
בפגישה עם הקבינט הייתי מזועזעת, כי ראיתי משפחות חטופים שהתפרקו אחרי שהזינו את המוח שלהם בפחד. אנשים שנטרפה דעתם צרחו שם בלי שליטה עצמית. אני הזנתי את עצמי באמונה, בתקווה, בכוח של יותם, ואמרתי, "רבותי, יש שם גברים חזקים, תנו להם קרדיט שהם שורדים שם, אל תהפכו אותם לאומללים ולמסכנים". בסוף קרה לנו כמו לאיוב, שאלוהים העמיד אותו במבחנים. דווקא לנו, שהכי האמנו וטיפחנו תקוות, קרה הגרוע מכל.
עוד לא ראיתי את הסרטון של יותם בשבי שחמאס שחרר. אני עושה לעצמי שכנוע עצמי לפני הצפייה, כדי לא להיפגע, כדי לאפשר לעצמי איכשהו לשרוד. אני יודעת שהוא נראה בסרטון מאוד רזה וכחוש. אני משתמשת בכלים האלה של דיבור אל עצמי, ואומרת לעצמי, "הבן שלך חזק, הוא שרד 70 יום. הוא אומנם רזה, אבל הייתה בו רוח האדם". 
יותם רצה להתפרסם ולהיות מתופף מפורסם, והנה הוא מפורסם, אבל לא בדיוק כמו שהוא רצה. יעשו סרטי קולנוע על הסיפור הזה, כי הוא סיפור מטורף. אם הייתי אומרת ליותם שהדמות שלו תככב בקולנוע הוא לא היה מאמין לי, אבל הוא היה שמח. תמיד אומרים, "תיזהר במה שאתה מבקש". לפני כמה חודשים אמרתי שאני רוצה להשפיע על יותר אנשים, אבל חשבתי שזה יהיה במסגרת העבודה שלי, או שפשוט יהיו לי יותר מטופלים. והנה, אני משפיעה על יותר אנשים.
יותם השאיר צוואה מטורפת של אחדות עם ישראל. מבחינה רגשית הוא היה בפחד מהעולם, כל הזמן אמר שהעולם רע ושהאנשים רעים. הוא לא נרצח ב-7 באוקטובר ויש לזה משמעות – זה הוביל לכך שהכירו אותנו, את המשפחה, שהכירו אותי. מכל קצוות הארץ ומכל קצוות השוני הפוליטי עלו לפה לרגל אנשים שלא חושבים אותו הדבר, וכולם אמרו אותו הדבר: תודה על הקול שלך, על הדיבור המאחד. זה קרה לי בלי לשים לב. קודם כל דיברתי על הצורך שלי לחזק את יותם, ובזה שאני מחזקת את הצבא אני מחזקת את יותם, ובזה שאני מחזקת את המדינה אני מחזקת את יותם, וגם את עצמי. לכן אני חושבת שזו הבחירה של הנשמה שלו וזה המסר שלו.
אני לא מפקפקת יותר בחוזקות של יותם.
